הקשר המשולש של סין, צפון קוריאה ואיראן

שחרור בנות הערובה האמריקניות בצפון קוריאה נועד להסיח את תשומת הלב הציבורית מההפגנות באיראן שנערכו סביב מינויו של אחמדינג'אד לנשיאות. ההפגנות כוונו גם נגד המשטר בסין הידוע כתומך במשטר באיראן

כיסוי תקשורתי נרחב לשחרור העיתונאיות האמריקניות שנעצרו בצפון קוריאה, כאשר ההפגנות הנמשכות באיראן נדחקו לשוליים. בתמונה: העיתונאית לונה לי (משמאל) מחבקת את בעלה וביתה, והעיתונאית לאורה לינג מחבקת את בעלה, לאחר שנחתו בשדה התעופה בקליפורניה – צילום: Ji Yuan/The Epoch Times
בתחילת אוגוסט התעוררו האמריקנים כדי לראות את נשיאם לשעבר, ביל קלינטון, חוזר מצפון קוריאה הקומוניסטית עם שתי בנות הערובה לשעבר כשהן גוררות רגליים בעקבותיו. שתי כתבות טלוויזיה, שנעצרו ב"מושבה הקוריאנית" של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס), הוחזקו כבנות ערובה. צילומים של איחוד משפחות מאושרות שודרו ברחבי האומה אסירת התודה, בעוד שפע צילומי תקריב של מרואיינים בטלוויזיה השתפכו על יכולתו של קלינטון להחזיר את הכתבות הביתה, וניסו לנחש מה היה תפקידו של ממשל אובמה בכל זה.

ובצדו השני של העולם, בטהרן, מחמוד אחמדינג'אד (הידוע במערב בתור "מחמוד המטורף") נבחר באופן רשמי לנשיא לתקופת כהונה שנייה – זאת למרות אלפי המפגינים שיצאו במחאה לרחובות, ומספרם הרב של המחוקקים שעדיין כועסים בגין התרמית הברורה שמאחורי "היבחרותו מחדש" של אחמדינג'אד לפני כחודשיים.

רוב האנשים היו משערים כי אין כל קשר בין שני האירועים. אני לא כל כך בטוח.

סין מאחורי צפון קוריאה
ראשית, עלינו לזכור כי קים ג'ונג-איל מקבל פקודות מהמפלגה הקומוניסטית הסינית, ועוד יותר מכך כעת כשהוא נואשות רוצה להבטיח שבנו יירש את מקומו. ולכן, אם המק"ס הייתה מעוניינת ששתי העיתונאיות ישובו לארה"ב וייעלמו מהכותרות, היא יכלה להשיג בדיוק את מבוקשה.

נשאלת השאלה אם כן, מדוע דווקא עכשיו? במה שונה חודש אוגוסט מיולי או מאפריל? וכאן נכנסת לתמונה "ההצגה" של הכתרתו של אחמדינג'אד כנשיא איראן.

Jeff Nenarella/Epoch Times Staff
המק"ס רגילה להשתמש ב"מושבה הקוריאנית" שלה כדי להסיט את תשומת הלב מכל נושא לא נוח שממנו היא הייתה מעדיפה להימנע. הדוגמה הדרמטית ביותר לכך הגיעה קצת יותר מלפני חודשיים כאשר קים ג'ונג-איל ופקידיו ביצעו ניסוי גרעיני פחות משבועיים לפני יום השנה העשרים לציון טבח הסטודנטים בכיכר טיאננמן. ולכן, היה זה ברור למדי כי ברגע שכתבות אלו נלכדו, המק"ס תוכל לנצל זאת לתועלתה. כך המק"ס משתמשת בצפון קוריאה כדי "לשנות את הנושא" ומסיטה את תשומת הלב מנושאים שאינם נוחים לה.

הפגנות באיראן (גם) נגד סין

באיזה אופן ניתן יהיה להשתמש בהן לא היה ברור עד להתקוממות באיראן, אשר הפתיעה את בייג'ינג באותה מידה שהפתיעה את טהרן עצמה. בנסיבות שגרתיות, המק"ס לא הייתה מתייחסת כלל למשטר רודני המדכא את התנגדות אזרחיו המתוסכלים – מלבד להבטיח שכולם ידעו שהיא עומדת לצד המדינה הרודנית.

הדברים הפכו רגישים מעט יותר כאשר העם האיראני – שהבחין בברית ארוכת השנים בין סין לטהרן – כלל את הסיסמה "מוות לסין" בכרזות הרחוב שלו. לפתע, הפכה המק"ס מטרה למפגינים, וכל צרה שתצא מאיראן עשויה לתרום רבות לעולם החופשי (שהאנטי-קומוניסטים שלו ממשיכים להרגיז מאוד את המשטר בסין) ולאזרחי לסין עצמם.

הפגנות מתמשכות בטהרן לאחר פרסום תוצאות הבחירות לנשיאות - צילום: The Epoch Times
וכך, ה-5 באוגוסט, התאריך שבו נשיא איראן צריך היה להיכנס לכהונתו השנייה, הפך לתאריך חשוב מאוד עבור המפלגה הקומוניסטית בבייג'ינג – חשוב מספיק כדי להבטיח ששאר העולם לא ישים לב לקרב המתמשך בין בני העם הפרסי לרודנות בטהרן. האם אנו יכולים באמת להיות מופתעים מכך שצפון קוריאה זינקה לפתע בזרועות פתוחות על ביקורו של ביל קלינטון כתירוץ לשחרר את העיתונאיות השבויות, בדיוק כאשר איראן התקרבה לעבר נקודת התלקחות קריטית נוספת?

ההפגנות נדחקו לשוליים

כיום אנו רואים כי איש כמעט לא שם לב לטהרן, אפילו כאשר דובר הבית הלבן, רוברט גיבס, מעד וכינה את אחמדינג'אד בתואר נשיא איראן "הנבחר". כל העיניים הופנו לצפון קוריאה, לביל קלינטון ולשתי הכתבות ששוחררו. הספקולציות נעו כמערבולת סביב מניעיו של קים ג'ונג-איל, מומחים היללו את קלינטון עד לב השמים (אם כי אחדים תוהים כעת מה הוצע לו בתמורה), כתבות עוצרות נשימה אודות "המעורבות העמוקה" של ממשל אובמה (כעת כשהדברים הסתדרו) דלפו ולאחר מכן שודרו.

בקצרה, התסבוכת של בנות הערובה משלה בכותרות – ואילו ההדים המתמשכים של ההתקוממות באיראן לא נשמעו. המפלגה הקומוניסטית הסינית דאגה לכיסוי תקשורתי נרחב סביב המושבה הקוריאנית שלה (צפון קוריאה), ולהיעדר כיסוי תקשורתי באיראן. אין זה משנה עד כמה אותו יום היה מוצלח עבור קלינטון, הכתבים, נשיא ארה"ב וכלי התקשורת – אין ספק שהיה זה יום מוצלח במיוחד עבור המק"ס.

________

די.ג'יי. מק'גוויר הוא מייסד שותף של "China e-Lobby" ומחבר הספר "דרקון באפלה: כיצד ומדוע סין הקומוניסטית מסייעת לאויבינו במלחמה בטרור".

הכתבה המקורית באנגלית

North Korean Hostages Provide Chinese Regime Good News Day Iranian inauguration pushed off center stage
By D.J. McGuire Facebook Digg del.icio.us StumbleUpon | |
Related articles: Opinion > Thinking About China

Jeff Nenarella/Epoch Times Staff
Thursday morning, Americans woke up to see former President Bill Clinton return from Stalinist North Korea with two former hostages—current TV News reporters arrested in the CCP's Korean colony—in tow. Pictures of happy reunions were beamed across the grateful nation as talking heads abounded at Clinton's ability to bring the reporters back and speculated as to just what role the Obama administration played in all of this.
Half a world away, in Tehran, Mahmoud Ahmadinejad (or, as he is known in this corner, Mad Mouthpiece Mahmoud) was officially inaugurated to a second term as President—despite thousands of protesters in the streets and a slew of boycotting legislators still angry over the obvious fraud behind his ''re-election'' two months ago.

Most would presume that these events have nothing to do with each other. I'm not so sure.

First of all, we need to remember that Kim Jong-il is a lot like Teamsters pension-fund head ''Andy Stone'' from Casino—''by all appearances … a powerful man … but Andy Stone also took orders.'' Kim Jong-il may be many things (including on death's door), but he remains the Chinese Communist Party's Korean viceroy—even more so now that he is desperate to ensure his son as his successor. Thus, if the CCP wanted those two journalists back in America and out of the headlines, it would have gotten exactly what it wanted.

The question becomes, then, why now? What made early August different from July? Or, for that matter, April? That's where the Iranian inauguration farce comes in.

The CCP has a habit of using the Korean colony to change the subject from any unfortunate matter it would rather avoid. The most dramatic example of this came just over two months ago when Kim and his cronies conducted a nuclear test less than two weeks before the twentieth anniversary of the Tiananmen massacre. So, it was fairly obvious the moment these reporters were captured that this could be of use to the CCP.

The CCP uses North Korea to change the subject—as when Kim conducted a nuclear test less than two weeks before the twentieth anniversary of the Tiananmen massacre.

How they could be useful wasn't clear until the Iranian uprising, which was as much of a surprise to Beijing as it was to the Tehran regime itself. Under normal circumstances, the CCP would pay no attention to a tyranny cracking down on its own frustrated people—besides making sure everyone knew it stood with the tyranny.

Things became a bit more sensitive when the Iranian people—noticing Beijing's long alliance with the mullahcracy—included ''Death to China'' among their street slogans. Suddenly, the CCP was itself the target of the protesters, and any trouble coming out of Iran could redound to the free world (whose anti-Communists continue to make the regime very nervous) and China itself (ditto—and then some).

Thus, August 5, the date Iran requires its president to be inaugurated for a new term, became a very important date for the cadres in Beijing—important enough to ensure the rest of the world paid no attention to the ongoing battle between the Persian people and the Tehran tyranny. Can we really be surprised that North Korea suddenly jumped on Bill Clinton's trip as an excuse to release the captured journalists just as Iran was approaching another flash point?

As it is, hardly anyone paid attention to Tehran, even when White House Press Secretary Robert Gibbs slipped and called the Mad Mouthpiece Iran's ''elected'' leader. All eyes were on North Korea, Bill Clinton, and the two released reporters. Speculation swirled around Kim Jong-il's motives, pundits praised Bill Clinton to the skies (although some are now wondering what was offered in return), breathless reports about the ''deep involvement'' of the Obama Administration (now that things went well) were whispered and then broadcast.

In short, the plight of the hostages dominated the news day—and the ongoing reverberations of the Iranian uprising did not. The Chinese Communist Party not only saw more press for its Korean colony, but also no press for its Iranian ally. Whatever kind of day it was for Clinton, the reporters, the president, and the media, it was certainly an excellent day for the CCP.

D.J. McGuire is co-founder of the China e-Lobby and the author of Dragon in the Dark: How and Why Communist China Helps Our Enemies in the War on Terror.

http://www.theepochtimes.com/n2/content/view/20640/