אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

באשכול זה ירוכזו סיפורים מקרי השגחה פרטית והתחזקות

תוכידוס

בס"ד

סיפור יפה שהבאתי מהאתר ברסלב ישראל על תוכי שהחזיר בתשובה

על הכיפק! תזכה למצוות... אהלן
רבינו, סחתין רבינו...שבת שלום" - היו
חלק מקרקוריו הצורמניים, אך המאוד
משעשעים, של תוכי שעבר ביחד עם
בעליו את תהליך התקרבותם ליהדות.

http://www.breslev.co.il/articles/תוכידוס/אור_חוזר/סיפורים_מהחיים.aspx?id=11209&language=hebrew

תוכידס - תוכי ענק וססגוני שנקרא על שם תוכי שכיכב בסדרת ספרי ילדים נודעת, התגורר בבית משפחת יעקובי. יחד עם בני המשפחה עבר את תהליך התקרבותם ליהדות. מאז שהמשפחה מאור-יהודה שינתה את אורחות חייה, התרחב גם אוצר המילים של תוכידס, שכבר לפני כן ידע מילים רבות. ראשית, הכיר את כל בני המשפחה על שמותיהם וקלט בעיקר מילים מצחיקות כמו: "אהלן!" "סחתין!" "יאללה-ביי!" שזכו לעידוד וצחוק רועם מצד בני המשפחה וידידיהם. הוא היה נתלה על כתפי בני הבית, כולל הילדים והיווה חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

זוג מן הפתקים

חדש חדש הספור היומי מספר 26

מתוך ספרו של הרב קובי לוי "השאלה. התשובה. העיתונאי"

זוג מן הפתקים
עולם הפוך ראיתי.
בעולם החופשי-המודרני אוהבים חידושים והמצאות. לא נחים לרגע. העתיק הישן והטוב, מפנה את מקומו לעדכני, לחדשני, למפתיע. הבורות ריקים, ואין בהם מים, אז צריך להמציא ריגושים, יוזמות מפתיעות. כך למשל מאד מקורי להגיש את הקינוח לפני הסעודה... ובאיבחה אחת אתה מקפיץ את הסעודה הבשרית לרמה של קינוח. מהפכים יוצרות בתקווה שזה יצליח, יסחוף. יביא להתמוגגות.
ועכשיו לחתונה בקיבוץ.
ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים.
מי ומי המברכים?
מזכיר המשק למשל, יו''ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.
הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ ''טללי שחר'' לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.
᠄ ᠄ ᠄
אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עידכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו ''בוקר טוב'' זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה.
במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצינה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.
᠄ ᠄ ᠄
וישא משלו ר' שמיל ויאמר: ''קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמק'ה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.
''לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמק'ה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.
אתם יהודים מישראל? הוא שאל.
כן. ענינו לו.
היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו''ר שלי זצ''ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק''מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו... כך אמר לנו החסיד הישיש.
''נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמק'ה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו''ר. נכנעתי.
''הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמק'ה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמק'ה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ ,ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמק'ה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.
''הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.
''הייתי המום'' סיפר שמיל ''אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו''ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו''ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.
''חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו''.
שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.
''לכבוד האדמו''ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ ''טללי שחר''. עד כאן.
''איתן ומיכל מזל טוב לכם!'' קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. ''הפתק הזה שבידי נכתב ע''י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה''ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול... אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר... נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים''.
החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: ''אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה... איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?''.
כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו''ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.
᠄ ᠄ ᠄
שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.
איתן נישק את המצבה ואמר ''כבוד האדמו''ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ''.
ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות ''תתפלל עלינו אדמו''ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה''. היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.

"אין הברכה שורה אלה על הדבר הסמוי מן העין"

חדש באתר שופר  הספור היומי מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי והפעם 'קטירינג ושמו צניעות'


''בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה ''ברכה''. לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח''ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה...''.
את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.
למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?
''תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.
''אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.
''ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. ''כל כבודה בת מלך פנימה'' לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.
''הרב אמר לאבא ''תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם''.
''ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.
''מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם ''בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה''.
''אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית... עד שיום אחד... אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: ''הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן...
''אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה ''לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר...''.
''וכאן זה נגמר'' מתאנחת סבתא הדסה. ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?''.

מעשה ניסים
כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע.
(רבי צדוק הכהן מלובלין)

הספור הלא יאמן של הטייס גידי כץ סיפור ענק

הספור היומי מספר 16 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם הטייס גידי כץ מול מחנה ההשמדה שטוטקוף ?


גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק היחודי שלהם. הוא ידע להשתמש בה במין מומחיות ולוליינות כשהיא מלווה במבט עין חד ונוקב, שהעמידו מיד במקום, פולמוסנים מזהירים שהיו מנסים לדובב או לגרור אותו לויכוח. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, וסנט בחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האוייב, מחסלם בהפצצה מדוייקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית.
''גידי נולד להיות טייס''. היה אומר מפקד החיל ''אין לי ספק שבעוד 20 שנים, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל, בלי פוליטיקה, בלי שתדלנות. השקט שלו יחרוש לו את התלם להנהיג את חיל האוויר...''.
האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הרואיות להזדהות עמן, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם שידעו לעשות מהפכות בכוח הכריזמה שלהם. תתפלאו אבל מה שחיפש גדעון כץ – הסנוב כביכול מצהלה, בן להורים אקדמאים – אצל הגיבורים הספרותיים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. והתכונות הללו לא בדיוק נמצאו שם באותם רומנים יומרניים של הסיפורת העולמית. איכשהו, מאיפה שהוא, זחלה לעברם איזו שחיתות מוסרית, או נסיון שהם נפלו בו. וזה היה מאכזב אותו.
כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאוּר הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה הסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים.
אמו של גידי, אהובה כץ (לבית ורקר) היתה בת לניצולי שואה. סבתו ברוריה ורקר ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה ואפילו לא רמז דק, על ''חוויותיה'' כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע.
הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל-האוויר הישראלי לכיוון פולין המדממת שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב.
הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה.
גידי כץ בחן את מחנות ההשמדה גם בעין של טייס. ''ניתן היה להציל הרבה יהודים'' הרהר בליבו. ''אילו היו המפציצים האמריקאיים והבריטיים מחסלים את מרחצאות הגאז, את הכבשנים ומסילות הברזל... אבל זה גדול עלי להבין כיצד התחוללה הסופה המזוויעה הזו, מבלי שמשהו יכול היה לעצור אותה...''.
גידי כץ היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר, ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, וסיחרור קליל, דמוי ורטיגו (סחרור בשחקים) נגע בו. כל השבת הוא שתק כמו דג.
כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסידרת הביקורים, חש גידי כץ, מין בעירה פנימית לא מוסברת, אי-שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב ריפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגאז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגליים, נוחת, מכופף גופו...
היתה חסרה רק להקת כלייזמרים שתלווה אותו... גידי כץ השתקן הסידרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד, תתפלאו, דווקא בתנועת הצופים, ''שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה''.
''כנראה שדעתי נטרפה עלי'' חשב. ''אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יוצא פגר. מזל שלא רואים אותי...''.
גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאמא.
''אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגאז עם ספר תהילים...''.
אהובה כץ שתקה דקה ארוכה ואמרה ''טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...''.
''סבתא ברוריה, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל... אני מרגיש שאני ממשש את המתים...''.
''גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהנום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום?
כן סבתא.
אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא ברוריה ''גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגאזים ולהכניסן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...''.
כן סבתא, אני רואה את הסככה.
''אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחיה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: ''יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה''. אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי ''שישו ושמחו בשמחת תורה''.
''היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא''.
סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: ''שישו ושמחו בשמחת תורה''. הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר-כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש ''סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך''. העיניים שלו הפכו לחות.
מפקד הטייסת היה המום.
''אני מגיש בזאת את התפטרותי, אינני רוצה להמשיך בצבא הקבע'' הודיע גידי כץ למפקדו הישיר. הוא פנה משם בלווי מפקדו לחדרו של הרב הצבאי ואמר לו: ''הרב שאול, תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני מטיס את עצמי מכאן, מן האגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך''.
בבסיס סיפרו אחר-כך, ששמעו את גידי כץ הטייס המתפטר, אומר שלושה משפטים ברציפות.

דברי חכמים
כל נפש מישראל כשנופלת, בחיקו של הקב''ה היא נופלת.
(רבי מרדכי יוסף מאיזבצה)

"לפעמים, שיא הבריאות זו מחלה ממארת"

מתוך ספרו של הרב קובי לוי "השאלה. התשובה. העיתונאי"

הספור היומי 27 והפעם "לפעמים, שיא הבריאות זו מחלה ממארת"
פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.
זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.
אבל היא לא ירדה לו מהראש. ''ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה'' הרהרה בליבה.
᠄ ᠄ ᠄
לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.
אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.
והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.
שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.
''תשמע'' אומרת לו ניצנית ''אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות... זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה...
והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.
''נו טוב'' היא עונה ''אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך...''.
הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.
אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. ''לא נורא''. היא רמזה לו.
אבל רענן לא היה מוכן: ''את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך''.
והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.
הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.
ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.
אחר כך טהרת המשפחה.
אחר כך למדה לברך.
באמת הישגים ראויים לציון.
רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. ''אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב''ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות... אינני יכולה להיפרד מן השיער... הוא כל כך יפה''.
וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.
᠄ ᠄ ᠄
ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.
''אני נורא מצטער גב' מאור'' אמר פרופ' אחיקם שנהב ''את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים''.
ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.
כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.
''רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא - בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער... כך אומר לי האב שבשמים.
דמעות ניקוו בעיניו של רענן.
''רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב''ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים... ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה ''ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי''.
᠄ ᠄ ᠄
אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.
רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.
חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?
יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.
לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.

החוב שנפרע סיפור אמיתי ומרגש

החוב שנפרע 
הסיפור שתשמעו היום יהמם אתכם. יתכן אף שתתקשו להאמין שאכן התרחש המעשה. אך דעו להם שכל מילה אמת היא.
 
  עת לחשוב גליון 31 / הרב חנוך טלר 


שעת בין הערביים של יום קריר אך שטוף שמש. עונת התיירות הבוערת חלפה עברה לה בקבוצה מורי הדרך שהייתה כה עסוקה במשך החודשים האחרונים, שוב התפנתה למפגש הרועים השבועי.

 
החבורה הייתה מסובה ליד שולחן בית הקפה העגול הניצב על המדרכה הירושלמית. הפעם, ידעו כולם, היה זה תורו של חיים, הובטח להם שלא יתאכזבו. חיים שמר על סיפורו במשך כל חודשי הקיץ, בצפותו להזדמנות הראשונה בה ישובו בני החבריה ויתאספו. ''אחי ורעי'', פתח ''הסיפור שתשמעו היום יהמם אתכם. יתכן אף שתתקשו להאמין שאכן התרחש המעשה. אך דעו לכם שכל מילה אמת היא''.
 
הוא חיכה עד אשר שכך גל התגובות, ההקנטות וההערות, שהרי כל אחד מהם בתורו פתח את סיפורו בהצהרה דומה. ''בראשית חודש אלול, קיבלתי טלפון ממנכ''ל חברה ירושלמית גדולה שתמיד שולח לי לקוחות נכבדים. הוא ביקש ממני לפגוש בשדה התעופה את אחד ממודעיו, איש עסקים אמריקאי. ובדרך לירושלים לקחת אותו לסיור מרוכז ביישובי הפרוזדור. אני, כמובן, הסכמתי.
 
 ''ובכן, בהגיעי לשדה התעופה פוגש אותי לא פחות ולא יותר מאשר מרווין גולד. מה יש לומר- זהב טהור!! תייר אמריקאי מהספרים. אתם כולכם מכירים את הטיפוס. ''ובכן, מרווין גולד מתיישב במושב האחורי ומחכה שאכניס את כבודת מזוודותיו התואמות בתא המטען.
 
סוף סוף אני נכנס לרכב ונשמתי קצרה מכובד המעמסה. אני מתרווח במושבי ומתניע את הרכב. מרווין ידידנו חולץ את מגפי העור שלו, משאיר את רגליו על המושב הקדמי ואת תסרוקתו המפוארת על גב במושב האחורי, ושואל במבטא דרומי מובהק: ''ובכן, נערי, לאן אתה לוקח אותי?'' אני ממלמל תשובה כלשהי שמשביעה את רצונו והוא ניחוח על מושבו, בהציתו סיגר עבה ובהפריחו טבעות עשן אל חלל המכונית.
 
בשלב זה אני בקושי יכול לנשום, ואפילו שאינני מעשן מושבע, אני שולף סיגריה ולא רק כמחווה של הגנה עצמית. מרווין מתכופף קדימה באדיבות אמריקאית טיפוסית: ''הנה, הרשה לי...שולף הוא, כמובן את מצית ה-'' ''דנהיל!'' קוראים כולם במקהלה. ''בדיוק. ואז אני רואה משהו שגורם לכל גופי לרעוד ואני מאבד את השליטה על הרכב. אני עוצר בשולי הכביש ומנסה לשלוט בעצמי, ומרווין שואל: ''מה קרה, חביבי? אתה נראה כאילו נתקלת ברוח רפאים''.
 
הוא רוכן שוב להצית את הסיגריה שלי שכבתה, ואני מסתכל שוב בזרועו, אכן, עיני לא הטעוני''. ''אוי, באמת, אל תעשה מזה עניין. למחצית התושבים במדינה יש מספר על היד'', נוזפים בחיים בני החבורה. ''סבלנות, רבותיי, אני זהו שמספר את הסיפור. אני פונה למרווין ואמר:'' סלח לי, מר גולד, אבל שמתי לב למספר שעל זרועך''. ''מרווין שותק לרגע ואז אומר: ''אתה בוודאי חשבת שאני תייר אמריקאי מפונק, עם בגדים יוקרתיים, מזוודות עור, סיגריים קובנים יקרים ובטן מלאה משפע המזון באמריקה- ''הגולדענע מדינה''. ובכן, נערי, עכשיו את יודע.
 
גם אני שילמתי את חובותי. תאמין לי, באושוויץ לא היו בגדים, ואפילו לא סמרטוטים. המזוודה היחידה שהבאתי איתי נלקחה איתי ברגע שהגעתי. על אוכל אין מה לדבר, והסירחון שנדף ממני לא בא מסיגר קובני שעולה חמישה דולר'' ''אני שואל אותו אם נותרו לו קרובי משפחה ששרדו מין השואה. ''לא ידוע לי'', הוא עונה בקדרות. ''אחי ושתי אחיותיי, הוריי, דודיי ודודותיי, וכל בני הדודים הושמדו כולם''.
 
בשלב זה נעלם מדיבורו המבטא האמריקאי הדרומי ואת מקומו תופסת עגה יהודית אירופית. הוא מספר לי שאחרי המלחמה ניסה לאתר את קרובי משפחתו בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. ''עיניו עוטות דוק של לחות, והוא מוציא מכיסו ממחטה צחורה כשלג שעל פסגת החרמון, מקנח בה את דמעותיו, ואומר: ''אחי הבכור סולי עמד לפניי בתור לתאי הגזים באושוויץ, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו. שאר בני המשפחה נשלחו לברגן בלזן ולבוכנוואלד. איש מהם לא נותר בחיים, אך כפי שאתה רואה, ידידי, השארתי הכל מאחוריי, ופתחתי דף חדש בחיי''. ''
 
אני שואל אם איכפת לו לעשות סיבוב קצר ולסטות מהמסלול המתכונן. למרווין אין התנגדות, אלא שהוא מסתקרן, אבל אני קופץ את פי בשתיקה ולוחץ על דוושת הדלק''ץ חיים חש שהגיע הזמן לאתנחתא קלה בסיפור, כעת שהמתח עלה לשיאים חדשים. הוא מזמין סיבוב נוסף של משקאות ועוגות לבני החבורה וממתין למלצר שיגיש את הכיבוד, בטרם ימשיך בדבריו.
 
''רעי וידידי, אתם מכירים אותי כבר שנים אחדות כפי שאני כיום: יהודי דתי בשנות השלושים, נשוי ואב לשניים, איש פשוט ורך מזג. אך לפני כעשר שנים הייתי אדם שונה לחלוטין. ''כשהגעתי לישראל מארה''ב, שמי היה צ'רלי. באתי ארצה מאותה סיבה שבאים לכאן אלפי צעירים יהודיים כל השנה: סיימתי באותה תקופה את לימודיי בקולג', הייתי עדיין מחוסר עבודה, והגעתי הנה להתנסות ב''חווית חיי''- בה''א הידיעה!! ''בקלות יכולתם לזהותני כאחד מה''ביטניקים'', כורע תחת תרמיל הגב הענקי שנראה היה כתא טלפון נייד, נועל מגפיים גבוהות ומסומרות, ולבוש מכנסי ג'ינס דהויים החתוכים מעל הברך.
 
משהשבעתי את תאוות הנדודים וכלה הכסף מכיסי, הצטרפתי אל אחדים מחבריי שעבדו כמתנדבים בתוכנית הכשרה בקיבוץ. תוכנית זו, כידוע לכם, כרוכה בהעסקת נוער מתנדב מחו''ל בעבודת כפיים שאף קיבוצניק המכבד את עצמו לא ישלח ידיו בהן, תמורת חדר מגורים ומזון. ''נשלחתי לקיבוץ ''רמת הפרי'', הנשקף אל ים הכינרת. הקיבוץ נוסד על ידי חלוצי העלייה הראשונה בסוף המאה שעברה.
 
מייסדיו, סוציאליסטים מאירופה, עלו ארצה לפני מלחמת העולם, בעזבם מאחריהם את משפחתם ואיתה את מסורת הדת. בקיבוץ הגשימו את האידיאל של חיי שיתוף נקיים מכל שמץ של מנהגי העבר ומורשת אבות. ''לזכות ''רמת הפרי'' ייאמר, שלאחר מלחמת העולם השנייה קלט הקיבוץ מספר פליטי שואה, ביניהם מקרים קשים ביותר של ''מוזלמנים''- שלדים מהלכים על שניים, אשר סבלו יותר מכולם ממוראות הנאצים ימ''ש ועינוייהם, אנשים אשר גופם רב הסבל והמצולק התייסר לא פחות מרוחם השבורה והרצוצה.
 
ניתן לומר,שכמעט בלתי אפשרי ליצור קשר עם ''מוזלמן'', הללו מתקשרים רק עם אחיהם לצרה, רק עם אלו שעברו כמותם את הגיהנום, רק הם מבינים איש את רעהו. קבוצה זו ביצעה את עבודות הכפיים הפשוטות ביותר בקיבוץ. אותי סידרו לעבודה במפעל לשימורי פרי. לשם הובאה התוצרת שאינה ראויה לשיווק. או עודפי הגידולים, ושם רוסק הפרי ועובד למיצים, רסקים ותרכיזים למיניהם.
 
כל בוקר הגיעו למקום משאיות עמוסות פרי, ותפקידי היה לפרוק את המטען מהמשאיות והטרקטורים ולרוקנו אל פי מכונת הטחינה הענקית. עבודה מכנית ומשעממת זו, שסיכון בצידה, נחשבת כאידיאלית לרמת הכשרתו המינימלית של מתנדב צעיר. ''בוקר אחד, כשהלהבותי מאידיאל הקיבוץ כבר פגה קמעה, וארוחת הבוקר הקיבוצית לא גירתה עוד את תאבוני, יצאתי לעבודה בעוד חבריי אוכלים.
 
התנעתי טרקטור עמוס בתפוחים, היסעתי אותו לעבר פי המטחנה וירדתי כדי להפעיל את מנועה. או אז טיפסתי אל פסגת ערימת התפוחים ובעזרת את גדולה התחלתי לרוקן אותה אל תוככי המכונה הרועמת. ''מה שהתרחש לאחר מכן שינה לגמרי את מהלך חיי. סוליות סנדליי, שהיו לחות עדיין מההליכה על הדשא המכוסה בטללי הבוקר, החליקו על ערימת התפוחים, ואני הידרדרתי לעבר לועה הפעור של המטחנה. נפילתי נבלמה ע''י ערימות התפוחים שכבר מילאו את פי המכונה, אך להב סכיני הטחינה שאב לעברו את הפירות ועימם את גופי הנסחף אלי אבדון. ''צרחתי.
 
קראתי לעזרה בגרון ניחר, אך נהם המנוע האדיר החריש את זעקותיי. ניסתי בכל כוחי לטפס על ערימת התפוחים השוקעת, אך לא מצאתי כל נקודת אחיזה בדופן המתכת המתהפכת של סכיני הטחינה. עוד מעט קט ורגלי תילכד במלתעותיה האכזריות של המכונה. פרצתי בשאגה איומה לא רק מחמת הכאב המחריד שלפת אותי, אלא גם בשל ההכרה הברורה שחיי הקצרים, חסרי המשמעות, עומדים להגיע אל קצם המר והנמהר.
 
עצמתי את עיני, ובפעם הראשונה בחיי השמיעו שפתיי תפילה: ''אלוקים אדירים, אל תניח לי למות כך. הרי עוד לא הספקתי כלום. תן לי אפשרות לעשות משהו בעל משמעות בחיי!''. ''לפתע הופיע עצם מוזר מול עיניי הנשואות מעלה. באותה שעה הייתי כנראה נתון כבר בהלם ובהיסטריה, והייתי משוכנע שאין זו אלא ידו של מלאך חבלה המקדם את פניי בהגיע נשמתי השמיימה, ומוסר לי את מספרי האישי חרות על גבי פיסת בשר אנוש.
 
פיסת בשר ודם זו השתייכה, לאמיתו של דבר, לזרועו של מושיעי. נאחזתי בה בשארית כוחי, היא העלתני מבור תחתיות אל חוף מבטחים. לפני שאיבדתי את הכרתי, הספקתי להבחין שהייתה זו ידו המקועקת של זלמן ה''מוזלמן'', מי שתפקידו היה לטאטא את שבבי העץ במנסרה של הקיבוץ''. קהל מאזיניו של חיים ישב מחריש ואחוז קשב, ספלי קפה קר מונחים לפניהם, וזבובי סתיו אחרונים רוחשים מעל פרוסות העוגה השכוחות.
 
''לא אלאה אתכם בפרטי החלמתי הממושכת, רק אציין שרגלי נקטעה מעל הברך, והותאמה לי רגל תותבת. במהלך השיקום הארוך היה בידי פנאי להרהר במהלך חיי עד כה, במהות קיומי ובעתיד שניתן לי במתנה משמיים. מעולם לא שבתי אל ''רמת הפרי'', רציתי לברר לעצמי את משמעות יהדותי, עליתי ללמוד תורה בירושלים, שם למדתי במשך ארבע שנים. צ'רלי היה לחיים, והחלטתי להשתקע כאן בישראל.
 
''כשהגיע הזמן להפוך לתושב קבע בארץ, אחזה בי צמרמורת עזה משנוכחתי לדעת שמספר הזהות שהוענק לי במשרד הפנים מסתיים באותן ארבע ספרות החרותות על זרועו הנטויה של מושיעי משמיים- ה''שליח'' שהציל את חיי- שנחקקו לעד בזכרוני. ''ממשרד הפנים שירכתי דרכי הבייתה אל אישתי ואל דירתנו החדשה כשאני המום. אישתי קידמה את פניי בחדשות הנפלאות, שהטלפון אותו הזמנו לפני חודשים ארוכים הותקן סוף סוף באותו בוקר. לתדהמתי גילתי שארבע הספרות הראשונות של הטלפון החדש זהות לאלו של המספר ה''שמימי'' שלי.
 
הייתכן שזהו צירוף מקרים בלבד? או שמא זו יד ההשגחה השולחת לי מסר אישי? ''חטפתי את שפופרת הטלפון וחייגתי את המספר של הקיבוץ. הקשר היה גרוע ביותר. צעקתי לתוך הפומית שאני מבקש לדבר עפ זלמן מהנגרייה. לאחר רגעים ארוכים שמעתי את קולו ממרחקים.
 
''זלמן, זה אני, צ'רלי, הרמתי את קולי, ''הבחור שהצלת ממטחנת הפרי! אתה זוכר? אני....אני....''. לא ידעתי מה להגיד. מה תאמרו לאדם שהחזיר אתכם מבין המתים? ''תודה...תודה רבה, זלמן'', אמרתי בפשטות. הוא נהם נהימה בלתי ברורה והניח את השפופרת על כנה. ''כל זה התרחש לפני שנים רבות, ואף כי מעולם לא שכחתי את זלמן- איך יכולתי לשכוח כשהמספר החרות על זרועו נמצא תמיד בכיסי, בתעודת הזהות שלי,ובביתי, על גבי הטלפון, וכשרגלי התותבת משמשת לי כתזכורת מתמדת?- חייב אני להודות שמעולם לא מצאתי דרך נאותה לשלם לו כגמולו הטוב, ולהביע את תודתי. עד אשר מרווין גולד.
 
התייר הנצחי, וכך לעבר המושב הקדמי של מכוניתי עם מצית דולק.... ''אך בואו נשוב לרגע אל מכוניתי, כשאני עושה סיבוב פרסה בלתי חוקי על הכביש המביר, וכל המכוניות משני הכיוונים צופרות במחאה, ומרווין מפגיז אותי באלפי שאלות. אני חובק את ההגה בשתי ידיי בניסיון לייצב את גופי הרועד, תולה את שתי עיניי בכביש שלפניי, ושותק כדג. אני נוסע שעתיים רצופות ישירות אל ''רמת הפרי'' ואינני עוצר עד שאני מגיע אל פתחה של נגריית הקיבוץ.
   
 
אני מזנק מתוך הרכב ומתפלל שזלמן נמצא כאן, שהוא עדיין חי. ''ואכן, הוא שם,מטאטא את הנסרים מהריצפה, בדיוק כשם שעשה בשעה שעזבתי אותו לפני שנים, כאילו הזמן עמד מלכת. זלמן בוחן אותי מכף רגלי התותבת ועד ראשי, נד בראשו לאישור שהכירני,וממשיך בעבודתו. אני רץ החוצה, מוציא בקדחתנות מהמכונית את כל מטענו של מרווין ומניחו על הקרקע הבוצית שלפנינו. מרווין מזדעק במחאה זועמת: ''מה אתה עושה?השתגעת? אך אני איני יכול להוציא הגה מפי.
 
לשוני דבקה לחיכי, גרוני יבש. אני פותח את הדלת האחורית ומושך את מרווין אל מחוץ למכונית, והוא נאבק בי בהקימו קול זעקה. קול צופים מין הקיבוץ מתחיל להתאסף בשטח, וזלמן מופיע בפתח הנגרייה, נשען על קנה המטאטא. ''הסקרנות גוברת על כעסו של מרווין והוא יוצא מין הרכב. אני מוביל אותו לעברו של זלמן, ומותח את זרועו עטוית שעון הזהב, עד שהיא מקבילה לזרועו המושטת של זלמן. מספרו של מרווין בצד מספרו של מושיעי''. A186041 ליד A 186042 .
 
''במשך שניות ארוכות ניצבים הם כך, דוממים, התייר האמריקאי שלי בבגדיו האופנתיים ובמגפיו המהודרים, ומצילי משמיים, במכנסי עבודה טלואים ובסנדלים מכוסים בבוץ. ''סולי?'' לוחש מרווין לבסוף, ''זה אתה?'' והדמעות זולגות על פניו חרושות הקמטים של זלמן. ''מנדל''.? אומר הוא בקול סדוק, ''נשארת בחיים!'' ''אני משאיר אותם כך ונוהג חזרה הבייתה לירושלים, צוחק ובוכה לסירוגין.'' מורי הדרך הקשוחים נותרו יושבים כשרטיבות בלתי מוכרת דוקרת מאחורי שמורות עיניהם, וגוש כבד עומד בגרונם. שמש חשוון הדלה כבר נטתה לשקוע ברקיע הירושלמי ומשב רוח קריר חלף בצמרות האורנים.
 
''נו, חיים, העיר אחד מהם בניסיון להשיב את אווירת הריעות הקלילה שנעלמה, ''סוף סוף נפל לידך דג אמריקאי שמן, ואפילו טיפ לא הספקת להוציא ממנו!'' ''אתה טועה, אריאל'', ענה חיים. ''מרווין איפשר לי לשלם את החוב הגדול ביותר שחבתי מעודי. מימי לא הרגשתי עשיר יותר''. מתוך ספרו ''ועמך כולם'' בהוצאת פלדהיים, ירושלים.

נגיחה בג'ונגל

הספור היומי מספר 19 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם "נגיחה בג'ונגל"

אבי גולן היה מושבניק חילוני טיפוסי. הוא גדל כילד טוב, כפרי וירוק במרחבי המושב האמיד, ששדות תבואה ופרדסי הדרים השתרעו סביבו, והפינוק והשפע היו לחם חוקו הדק היטב, היטב הדק. כפית השמנת העשויה זהב האכילה אותו רק מתוק וטעים. אבי ומושיקו היו שני בני תפנוקים שנולדו שנה אחר שנה להורים משכילים, שעשו עסקים גם מעבר למשק המשגשג, שבמרכזו ניצבה בריכת דגי נוי יחודית ששווקו, לכל דורש, במחיר לא שווה לכל נפש.
''דגי גולן'' היתה פירמה עולמית שנהנתה מביקושים עצומים בעיקר בחגאות של תושבי ארה''ב ואירופה. הללו משום מה, נהנו לקנות דגים צבעוניים כמתנת חגא. ''דגי גולן'' היו משייטים להם במליוני אקווריומים ברחבי העולם, מה שגרם לשייט בלתי מוגבל של דולרים ויורו ומארקים בחשבון הבנק הבלתי מוגבל של המשפחה.
אבי, הבכור, היה כבר בן 23, שנתיים אחרי שרות צבאי, משועמם עד שורשי שערותיו. לא היה אתר בארץ שהוא לא פקד. הוא היה חולה טיולים אובססיבי, צמוד למפות ולמצפנים ומנווט את עצמו בין ואדיות וערוצים עמוקים, לבין מסלולי הרים בצפון ולמכתשים בדרום. לא היתה פינה שהוא לא הכיר, והרבה חברות תיירות ביקשו ממנו את שרותיו. אבי גולן דחה באדיבות בקשות אלה, למרות שציוני המעבר שלו בקורס מדריכי הטיולים היו מעולים ביותר, ואת הקורס הוא סיים תוך שלושה חודשים בלבד.
בער בו החיידק הכל כך מוכר אצל צעירים ישראליים – חו''ל. טיול מקצועי, יסודי באתרים שעין לא שזפתם באסיה, או אפריקה, או אולי דרום אמריקה. ההורים קצת הביעו דאגה מן הרעיון, אבל אבי גולן ידע לסכל את הדאגות בחביבות ונעימות אופייניים.
לבסוף החליטו האחים גולן על מסע לתוככי הג'ונגל האפריקני. ההחלטה נבעה לאחר הרבה שיחות עם מטיילים מקצועיים ויועצי טיולים מכל העולם. הם היו בטוחים שזה המסע של חייהם.
אל תשאלו איך ולמה, אבל יומיים לפני הטיסה לאפריקה, נפגש אבי לערב חביב עם כמה חבריו מתקופת הצבא כדי להעביר חוויות. גם יוסי פלח מדרום ת''א הטבח של האוגדה נכח בפגישה. אבל זה כבר לא היה אותו יוסי, זקן קצוץ עיטר את לחייו, וכיפה סרוגה לבנה וענקית והמלים ''נ, נח, נחמ, נחמן'', רקומות בכחול בשני צדדיה.
בשלב מסויים גלשה השיחה לעסוק בפרושה המאגי המיסטי של הכתובת על כיפתו של יוסי, ומיד אחר כך כמנהג בעלי בתים לא חשובים, התחילו לדבר על ''שטיפת המוח שעושים החרדים והרבנים לתמימים הללו, שחוזרים בתשובה''.
יוסי פלח היה לבד במערכה הזו, מול ששה חברים חילוניים. ביניהם יגאל מכפר שמריהו, ברוך מרמת-גן, איציק הקיבוצניק, ומשה הדייג מעכו. האמת היא שהרבה תחמושת להשיב להם לא היתה לו. בסך הכל הוא חוזר בתשובה חצי שנה, כן הוא אומנם הספיק לחגוג את ראש השנה באוּמן סביב ציון הצדיק, ולקרוא את ''תיקון הכללי'' אותם 10 קפיטל תהילים שמחוללים נפלאות, אבל ידיעותיו בתורה ובמצוות היו קלושות למדי.
בשלב מסויים של השיחה שמעו את אבי גולן אומר מילים קשות, בוטות, כלפי שמיא וכלפי הצדיקים והרבנים, מילים שהנייר לא סובלן. יוסי פלח הרגיש שהוא מאבד עשתונותיו ועלול להגיב בצורה לא הולמת, הוא הרים את מכשיר הפלאפון שלו מעל השולחן, ונפרד מחבריו.
''שהקב''ה יסלח לך, אדון גולן'', אמר יוסי פלח ''והלוואי, הלוואי שתזכה לחזור בתשובה''.
''אני נוסע לאפריקה יוסי, מחרתיים'' הגיב אבי גולן ''ושם באפריקה רק... יכולה להחזיר אותי בתשובה...'' וכולם פרצו בצחוק רועם. יוסי פלח לא הספיק לשמוע מה או מי בדיוק יכולים להחזיר את גולן המושבניק בתשובה אי שם באפריקה, אבל היה לו ברור שתגובת חברו הטוב, מצחיקה נורא, עד דמעות. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא לא יכול לסבול את האקלים הזה...
אבי ומושיקו גולן נחתו באפריקה עם הרבה מפות, מצפנים, כסף וכרטיס אשראי, ומצויידים במוטיבציה מגביהת שחקים לכבוש את הג'ונגל, ובעיקר אתרים שכוחים שהציוויליזציה עדיין לא השיקה אותה.
שלושה חודשים מסיביים ורוויי הרפתקאות מסמרות שיער חלפו עליהם ביערות-העד והם תעדו הכל במצלמותיהם. החל מעדרי פילים דוהרים, קרבות קיום בין אריות לצבאים, וכלה בציפורים נדירות בעמקים מרהיבי עין. הם התחככו יפה מאד עם שבטים פראיים שלפעמים חשדו בהם, אבל מהר מאד הם נשאו חן בעיני ראשיהם שבמקום לבשל אותם בסיר ענק, העניקו להם קשת וחיצים במתנה ושלחום לחופשי.
עד היום המר והנמהר ההוא. האחים גולן החליטו לחזור לארץ, אך בטרם זאת, הם תיכננו טיול ממונע על אופנועים לאתר פראי באחד הג'ונגלים היותר מוכרים. האופנועים צויידו היטב בדלק, במזון ומיד בהנץ החמה הם הניעו את האופנועים ופתחו בדהרה לכיוון היער. הסקרנות גברה עליהם והם החליטו לסטות לשביל כורכר צדדי, אבי לחץ על הדוושה, לכיוון עיקול הדרך, ואי מפה אי משם, יצאה מן המעבה ג'ירפה ענקית ודהרה למולו, הוא נכנס להלם וחרדה. הוא פנה ימינה, היא סטתה שמאלה. הוא משך שמאלה, היא חתכה ימינה, שועטת למולו בדווקא כמו מתעקשת להתנגש בו. הוא לחץ בעוצמה על הבלמים, אך מאוחר מדי. האופנוע נכנס בגוף הג'ירפה וראשו נטרק בראשה. איזה בום!
מושיקו שדהר לפניו היפנה ראשו לאחור וראה את האסון, אחיו היה שרוע על הארץ מפרכס בתוך שלולית דם והג'ירפה אף היא שכובה מיוסרת ונאנקת. איך מזעיקים לכאן עזרה? חרד מושיקו. הוא ניסה להנשים את אחיו, שמצחו כמעט הגיע לעורפו, אך טבע בדמו. הוא הצליח בעזרת תחבושות לחסום פצעים מדממים, עלה לאופנוע וחזר לכביש המרכזי, שם הבחין באוטובוס תיירים מקרטע. הוא עצר אותו, וביקש מן הנהג הכושי לאסוף את אחיו לביה''ח.
הכושי היה אדיש. ''האוטובוס מלא תיירים'' ענה באנגלית עילגת ''אני לא יכול להפסיק את הטיול''. מושיקו זעק ''אבל אחי עלול למות, כמה כסף לשלם לך בשביל זה?''
הנהג הכושי דווקא גילה עניין ו- 1,500 דולר מרשרשים שיכנעו אותו לבקש את סליחת התיירים, תוך הבטחה שיפצה אותם. הוא נכנס עם האוטובוס לשביל הצדדי, ויחד עם מושיקו העלו את אבי לאוטובוס.
בבית החולים הקטן בעיירה האפריקנית הצליחו לייצב את מצבו של אבי, אך הוא היה בחוסר הכרה מוחלט. ראשו היה מעוך וכתות בצורה מחרידה.
הקונסול הישראלי הצליח להעביר בעזרת אמבולנס את אבי גולן לעיר הבירה ומשם בטיסה עם ליווי רפואי למרכז רפואי גדול בארץ.
במשך שלושה חודשים היה אבי גולן בחוסר הכרה. גולגלתו היתה מרוסקת מצידה הימני ואובחנה פגיעה חריפה באזור חשוב במוח. ''רק נס יחזיר אותו להכרה'' אמר פרופ' גולדשטיין להוריו הבוכיים.
רופאים וניסים לא הולכים יד ביד. אחרי שלושה חודשים אבי פקח עיניים מבינות, אבל פיו היה חתום. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. רק אחרי חצי שנה נפלטו ההברות הראשונות ''אבא, אמא''. כמו תינוק בן יומו.
באותן שעות ארוכות של שתיקה בעל כורחו, הוא חשב על עצמו, על חייו, על תכלית חייו, על מי ברא את העולם, ואיך ברא, ולמה ברא, ומדוע התאונה הזו נכפתה עליו, ולמה הוא שותק ולא יכול לפלוט מילה מפיו. מי משתיק אותי??? הדממה הפנימית חוללה בו זעזוע וטלטלה.
והשאלות ביקשו והתחננו לתשובות. במחלקת השיקום הוא הבחין בספר תנ''ך והתחיל לדפדף. דף אחרי דף. בוהה, מנסה להבין, מנסה למלא בורות נשברים.
''בראשית ברא...'' מענין חשב לעצמו, יש מי שברא את הארץ, השמים, הצמחים, החיות והאדם, ויש סדר ותיכנון לכל מהלך הבריאה, וכנראה הוא גם ברא אותי... אז מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הוא שלח אותי להתנגש עם ג'ירפה?''.
כשנה אחרי התאונה חל שיפור מסויים ביכולת הדיבור של אבי גולן, וגם מצבו הפיסי השתפר לאין ערוך, אך הוא עדיין נשאר צמוד למחלקה השיקומית. בצהרי אחד הימים הגיעו לביקור שניים מחבריו, ללא כל תאום מראש.
יגאל מכפר שמריהו, ויוסי פלח החוזר בתשובה עם הכיפה הלבנה. הם ישבו על הספסל והקשיבו לסיפורי הג'ונגל של ידידם. עד התאונה, את התאונה עצמה כבר לא ידע אבי גולן לספר, הארוע הזה נעלם מזכרונו. רק מאחיו מושיקו, הוא שמע על פרטי התאונה המוזרה עם ה...
יגאל מכפר שמריהו שלף מכיסו מכשיר הקלטה קטן ואמר, ''לא תאמינו, את כל המפגש שעשינו לפני הטיסה שלך לאפריקה, הקלטתי. בואו נאזין. ההקלטה היתה חדשה וברורה, החל מחוויות הצבא, עבור לסיסמת הכיפה ''נ. נח. נחמ.'' של יוסי, וכלה במונולוג המתריס והמכוער של אבי גולן כלפי שמיא...
השלושה היו קשובים ומרותקים להקלטה, עד שלפתע שמעו את גולן אומר בבדיחות דעת לעברו של יוסי ''אני נוסע לאפריקה, יוסי, מחרתיים, ושם באפריקה רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותי בתשובה''. אחר נשמעו פרצי צחוק.
השלושה היו בהלם. הם האזינו שוב ושוב למשפט הזה, ''רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותו בתשובה...''. רק ג'ירפה... לא יאומן.
''ברית כרותה לשפתיים'' הסביר יוסי לאבי. ''לפעמים אתה מנבא את עתידך. אתה בת-קול של עצמך. אתה לא זקוק לסמינר ליהדות, אצלך את כל העבודה עשתה ג'ירפה מטופשת אחת במעבה הג'ונגל''.
אבי יצא מבית החולים עם כיפה על ראשו, ציצית על גופו ועם המון תודה לג'ירפה, שהכניעה אותו בנגיחה אחת ופתחה בשבילו את פרשת בראשית של יהדותו המעשית.
בראש השנה האחרון הוא נסע לאוּמן להגיד תודה לרב נחמן. הוא ויוסי פלח קראו מחובקים ודומעים את ה''תיקון הכללי''. אבי גולן הבחין על המצבה בתאריך פטירת רבי נחמן: חי' בתשרי. לא תאמינו, אבל היה זה יום הולדתו של אבי גולן... היה זה גם תאריך הנגיחה. לפעמים חברים, לפעמים נגיחה של ג'ירפה היא נשיקת חמלה של הקדוש ברוך הוא.

חוכמה
''זריזות היא מידה טובה ויקרה היא, בכל איבריו של האדם, זולת הפה והלשון''.
(המגיד ממזריץ')

מדהים...
21 שבועות זה 3 חודשים....
שידעו להן כל מי שנותנות יד להפלות, רצח!

למה צביקה גרינפלד לא משתדך?

הספור היומי מספר 9 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם למה צביקה גרינפלד לא משתדך?

אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה''גרינקארד''.
אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה''ב.
אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והיכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו.
הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם ניגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גילגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו.
אבל יש כאלה שמצליחים להמלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה''ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה נסיונות עיסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפיה בארוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי.
אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזוייה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים.
אבא ואמא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון היתה רצוצה מגעגועים.
האמא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: ''סע לארה''ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...''.
מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא היתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי.
היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – ''שערי רחמים'' ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב''אשרי''. היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו.
אחרי ''עלינו לשבח'' הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו ''אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?''. הלה חייך במאור פנים: ''בוודאי, הם חברים טובים שלי'' והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד.
החוויה היתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אשה צעירה, שהיתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית.
בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע.
זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: ''כן אבא''.
האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצינה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: ''מסרי לו שאבא בא לבקר''.
הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל ''אני אב שכול, אני אב שכול''.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על ''הנישואין'' הללו, אבל סוף דבר הכל נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי.
ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס.
''תתייעצו עם הרב'' אמר ''הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך''.
הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון.
''אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה'' נזף בהם הרב.
האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר.
שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב.
מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות.
לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקירבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא היתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש.
אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר...
בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאשה ההיא שאסורה לו עפ''י ההלכה.
הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון.
גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון.
לבו משום מה היה במערב.
ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון.
ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש ''כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אשה... לבי קרוע''.
חלפה עוד שנה של יסורין, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: ''ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך''.
חורף ירושלמי פרש את טלית ענניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב''מסילת ישרים'' ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט.
''אני צבי''.
''שמי שרה מלכה''.
הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים.
מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האשה האסורה לו מארה''ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצריה, עכשיו היא שרה מלכה.
כמו רבי עקיבא ומטרוניתא.
זו לא היתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודייה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים.
קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה.
''כשעזבת את ארה''ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח''כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך''.
דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות.
''הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'', רעד קולו של צביקי.
היו מי ששמעו גם את ניו-יורק עונה: ''מקודשת מקודשת''.

שתיקה
בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזיקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק.
(רבי מנדל מקוצ'ק)

המזוזות אשמות

הסיפור מזכיר בדיחה ששני מכירם נפגשים ברחוב ושואלים אחד לשלומו של השני אז אחד משיב המצב על הפנים
כולם חזרו בתשובה אז המכר עונה את המזוזות בדקת?

איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע, שתיקה בתרי. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה.
בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, היתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח?
גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. היתה לצידו נוות-בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור.
יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה איש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע כיצד לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו.
היה לו זמן לכל.
בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו ''דרור יקרא לבן עם בת'' או ''אם ננעלו דלתי נדיבים'' וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא לו. הקנאים, מבחינתו, יכלו לעבוד שעות נוספות.
אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרדי מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי-השקט?
הלוא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות.
גם העסקים פנטסטיים פורחים מיום ליום.
וגם הוא מרגיש – ברוך השם – מצויין למרות 50 שנותיו הקדחתניות.
מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סת''ם למשנהו, כדי לשמוע: ''תשמע מיסטר, המזוזות שלך מהודרות, תקינות, הכל יוצא מן הכלל. הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל''ש...''.
אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת''ם מסתירים ממני את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים. היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. ''ריבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלו מתחיל... לחזור... בתשובה. בטוח שהמזוזות אשמות!!!''.
זה התחיל עם בתו הבכורה רויטל החיילת. לפני כחצי שנה נקלעה רויטל להרצאה בנושא יהדות. מכאן היתה קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחות פלסטיק.
גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. ''גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות... וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות מפלסטיק...''.
חודשיים אחר-כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השניה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי... שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע... בהחלט מובן.
בתו השניה, שהיתה ידידת נפש של אחותה הבכירה רויטל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף ''לב לאחים'' המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה...
כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות.
''אני מוכן שתהיי דתיה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי כאן בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום...'' צעק על טליה.
גרשון דיבר עם הקירות.
טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון... גרשון רתח.
שבועיים אחר-כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית אורלי הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד, ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי...
גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית... בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: ''גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן...''.
לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין מטבח, והחל לשלוף אחת אחרי השניה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו – חד משמעית – כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת''ם, ומשם ללשכת רב העיר... המזוזות, לא יאומן, תקינות.
ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות... לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים...
נכון להיום, גרשון שרעבי רגוע. הוא הבין טוב מאוד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. ''כבוד אב'' שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים.
נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האשה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת.
לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך ''המוציא'', ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך ''ברכת המזון'', ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו ''רבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלה''.
לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.

זכותה של שבת מאת אלון נאור

   הודפס  בהמודיע בט"ו בתשרי תשס"ד נכתב על ידי אלון נאור
זכותה של שבת ב'
בתחילה לא שמו לב לנוהגיו של אלי ברקוביץ בקיבוץ.אמנם יודעי דבר סיפרו שהוא התחיל
להתלבש בצורה שונה ממה שהיה רגיל,מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכה סגורה עד הצוואר,אך
הדבר לא עורר חשד כלשהוא."מן הסתם הוא מזדקן" פסקו חבריו לקיבוץ-בודאי קר לו
גם רעייתו שושנה התחילה לשנות מלבושה.
ברם לאחר שאחד החברים ראהו הולך לאיטו בערב שבת אי שם בקצה המשק,מבודד ושרוי בהגיגיו,מייד עורר הדבר תימהון ושאלה,"מה קורה לאלי ברקוביץ"?ואין זה עניין קל,שהרי מיודענו היה מאז ומתמיד משמנה ומסלתה של החברה הקיבוצית,מנהל המוסך במשך עשרות שנים,וגם את תפקידיו בצבא עשה למופת-אחד שהולך בתלם כמו כולם,ומיד החלו הלשונות הרעים להשתלח בו באלי ברקוביץ.
חברים העלו השערה שאולי איזו כת העלתה אותו בחכתה,אך טענה זאת נדחתה על הסף,חברים אחרים
סברו שאלי ברקוביץ סובל מדיכאון כלשהוא הקשור להתבגרותו המוקדמת,אך עבודתו במוסך התנהלה
למופת,כך שגם תיאוריה זאת נפסלה.רק העצב הנורא שבעיניו הוא שהסגיר את שהתחולל בליבו פנימה.
אכן אלי כל כולו כמה לקיים מצוות.כל מהותו זעקה אל בוראה לשים כיפה על ראשו.
דבר שנראה עניין של מה בכך לכל ילד דתי בגאולה,הרי לגבי דידו של אלי ברקוביץ נראה כמו לטפס על     
הר האוורסט.כל בוקר בעת שהיה אומר את הפסוקים שלמדו רעהו וידידו הרב משולם.
"מודה אני לפניך  מלך אל חי וקיים שהחזרת את נשמתי בחמלה רבה אמונתך "היה מתחייב שימשיך לעטות על ראשו את הכיפה השחורה גם בצאתו מן הבית,אלא שברגע האחרון היה מתחרט.
והנה החליט אלי שזהו זה- הגיע הזמן לשים את הכיפה באופן קבוע,לעיני כל,שכולם יראו,וכבר עבר את סף ביתו עם הכיפה על ראשו,אלא שברגע האחרון נרתע שעה שהופיעה לפניו אשתו של מזכיר הקיבוץ
והוא הוריד בתנועת יד מהירה את הכיפה מעל ראשו.אבל היא הבחינה בכך,ומבט תמיהה גדול ניבט בעינה.כמו אמרה "איך יתכן שאלי ברקוביץ שונא הדתיים הידוע ישים כיפה על ראשו"

הקיבוץ היה כמרקחה,חברי הקיבוץ שלאלי לא היה כל מגע עימהם,הגיעו במיוחד לביתו להביע את שאט נפשם מברקוביץ.הגדיל לעשות מכולם ידידו משכבר הימים,יהודה שלו,הוא הודיע נחרצות לאלי ברקוביץ
שהוא אישית ידאג לסלק אותו מן הקיבוץ "איש בליעל כמוך לא צריך אצלנו בקיבוץ".
אלי מצידו כבר היה מוכן להסתלק מהקיבוץ וללכת לדרכו.הכול היה מוכן וארוז לקראת אותו רגע.
אך ידידו הרב משולם שכנע אותו להישאר למרות הכול.בשיחת טלפון שהתארכה כשעתיים דיבר על ליבו
שיישאר.
"איך לך מושג איזה קידוש השם אתה עושה ידידי,בשעה שאתה הולך בחוצות הקיבוץ עם כיפה על ראשך"
"אבל כבוד הרב הם מבזים אותי,לועגים לי לעיני כל...אפילו ילדים קטנים מטיחים בי עלבונות"
 דממה מעיקה השתררה מעבר לקו,לרגע נדמה לאלי שהוא שומע קול אנחה,אכן כן,הרב משולם נאנק
והזדעזע כל כולו,ליבו כרע תחתיו,בכל יכול היה הרב משולם לעמוד אבל עתה שהתברר לו עד כמה מלאה
סאת השנאה,שאפילו ילדים קטנים בזים להוריהם,פסק מיד "אכן אתה צודק אלי אין כל ברירה שאתה תעזוב את הקיבוץ".
אנחת רווחה נשמעה מפי אלי ברקוביץ.לגבי דידו זה היה כמו לצאת מלוע הארי.
"בכל אופן" הפטיר הרב משולם "אני הולך להתייעץ בעניין הזה עם כבוד האדמור,לשמוע את חוות דעתו
ואני אחזור אליך תוך זמן קצר"
האדמור,אדם מורם מעם,שלעצותיו נשמעו והקשיבו עשרות אלפי יהודים,קיבל את הרב משולם מייד,
מחמת דחיפות העניין.
בקצרה פרש הרב משולם את ענינו של אלי ברקוביץ.
שעה ארוכה  היה האדמור ספון בהרהוריו,מדי פעם היה קם,עיין בספר והחזירו למקומו
עד שלפתע מלמל בלחש.
"קידוש השם איום ונורא" וחזר וקרא בקול רם "אכן קידוש השם נורא ואיום"
פניו אדמו כאש !בכל אופן צריך לברר היטב מה יקרה לאלי שהוא יעזוב את הקיבוץ "ועוד הוסיף האדמור
"יכול להיות שבאם יעזוב עכשיו ילדיו יתנתקו ממנו לתמיד,אולי יוכל אלי לכנס מספר חברים
שיסביר את עצמו"והרב משולם נפנה לדרכו
"האדמור מתנגד בתוקף שתעזוב את הקיבוץ"כך היו דבריו אל הרב משולם לאלי.
הוא חושש שבאם תעזוב את הקיבוץ עכשיו-עלולים ילדיך לעזוב אותך לתמיד"
אלי לא חשב על כך,אבל עכשיו הוא חייב להודות שהאדמור צופה למרחוק,הנה בתו,אותה אהב במיוחד
הודיעה לו נחרצות שהיא לא חוזרת הביתה עד שאביה יוריד את הכיפה המשונה הזאת מראשו.
"פשוט לא חוזרת הביתה"
"אבל הרב משולם מה יהיה עם התורה והמצוות שלי "?
אתה הרי למדתי אותי שבשביל זה באנו לעולם הזה"
"תעשה מה שאתה יכול ליותר מזה אתה לא נדרש,בכל אופן האדמור מציע שתכנס מספר חברים
ותסביר את עצמך "
"אתה מתכוון לשיחת הקיבוץ"?
"כן יכול להיות "
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
שיחת הקיבוץ שהתכנסה בערב יום חמישי בשבוע הייתה סוערת ובלתי רגילה.
באולם הרחב נדחסו ובאו כל חברי הקיבוץ,איש לא נעדר.אף פעם בחיי הקיבוץ הוותיק לא דנו
בשאלה כמו זו העולה עתה על סדר יומו.
דממת מוות השתררה עת נכנס לתוך האולם אלי ברקוביץ,לראשו כיפה שחורה מבהיקה ובשולי צדדיו
השתרבבו ציציות קטנות לבנות,עתה כבר לא התבייש אלי ברקוביץ,כל כולו נכון ודרוך להילחם על נפשו
מלחמה של תורה.פניו היו מבהיקים מרוב מאמץ,ועיניו השחורות היהודיות והחכמות,מתבוננות בקהל הרב הנועץ בו את עיניו,חלקם בשנאה ובאיבה גלויה,חלקם בהתענינות כלשהיא,איש לא נותר אדיש.   
"אלי ברקוביץ בבקשה השיחה זומנה בעבורך"
"אחי ורעי"קרא אלי בקול ניחר.
בקצה האולם התפרץ רעהו לשעבר ועכשיו שונאו המובהק,יהודה שלו,נפיל בקומתו ושריריו האימתניים
משתרגים מרוב חימה "אנחנו בשום פנים ואופן לא אחים ורעים שלך תזכור את זה הרב ברקוביץ,
תזכור את זה טוב טוב"
רעש של הסכמה נשמע מכל קצוות האולם,הקהל היה מרוגז ונסער.
"במאה שערים תשא את הדרשות שלך לא פה"הביע את מחאתו איש שיבה שידע שנים רבות בקיבוץ           
אלי נותר קפוא על מקומו,מביט בחוסר אונים בקהל העומד לבלוע אותו חיים.כמה צדק האדמור שאמר
"קידוש השם נורא ואיום"נזכר אלי בדברי הרב משולם.
"חברים,חברים"קרא  המזכיר אל חברי הקיבוץ.
"שלא יראה כאילו אני מסכים עם דבריו של אלי ברקוביץ,
בכל אופן בזכות הדמוקרטיה הוא ישא את דבריו" 
"אחר כך הוא יספר לחברים שלו ממאה שערים שלא נתנו לו לדבר"קראה לעומתם אשה ישישה
היושבת על כסא גלגלים
אלי התחיל את דבריו מחדש,
"ראו נא חברים כל ימי שנאתי את החרדים שנאת מוות,לא הייתה הפגנה אותה החמצתי,חיי היו קודש
למלחמה בחרדים,ויהודה שלו יודע עד כמה התאמצתי שלט להפסיד אף אירוע"...
"אז איך זה הפכת להיות פודל שלהם,קצת נתנו לך מרק וכבר הפכת את עורך"קרא בקול רועם
יהודה שלו כנגדו.
אלי ברקוביץ התעלם מקריאת התגר כנגדו והמשיך!!
"כולכם ודאי זוכרים את הקור הנורא שהיה בשבת לפני חודשיים ימים,ובכן בירושלים הגיעו המעלות
למינוס,נתקעתי עם המכונית שלי בשכונת גאולה בירושלים וחשבתי להעביר את השבת בתוך האוטו,
ממש קפאתי מקור,אך הרב משולם היקר שראה במצוקתי לא הרפה ממני,
פעם אחר פעם ביקש התחנן והפציר לפני "אנא בא תהיה אורחנו בבקשה ממך"
אני מוכרח להגיד שדבר כזה עדין לא ראיתי שבן אדם בלתי מוכר,זר,יזמין את חברו בלי כל חשבון
ואני סירבתי בתוקף לכל ההזמנות ודחיתי אותן בבוז.ולבסוף שלח את אשתו ובתו להזמין אותי הזר
המוזר,במזג אוויר נורא שכזה.האישה דרשה ממני להתלבש במעיל שהביאה-ואחר בביתם איזה
יחס חם,איזו ענווה,הגברת משולם רק הבחינה שגמרתי את המרק וכבר הביאה עוד"
"זהו שאמרתי לך,אלי רק הביאו לך מרק וכבר שיניתי את דעתך"התפרץ יהודה שלו נסער כל כולו 
"זה לא המרק,יהודה זה היחס שלהם אלי."
תבין יהודה לגביהם לא הייתי זר אלא יהודי,יש מושג בתורה שכל ישראל ערבים זה לזה,שאם אחד נפגע
מיד זה פוגע בכל שאר הציבור.
כמו תלמיד חכם מנוסה עמד אלי ברקוביץ ודרש את דרשתו.
"ואחר כך השירים מה אומר לכם חברים שנים שאני שר שירי פלמ"ח יחד אתכם,אבל שירה כזאת
שבאה מעומק הלב לא שמעתי מעולם.אני אומר לכם חברים יש הבדל בלתי נתפס בין שירי הקודש לבין
שירי החול שלנו.פשוט זוהי מהות אחרת לגמרי.
" ואחר כך בלילה,שהתכרבלתי בשמיכה,ממש לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות ואת עצמי שאלתי.
אילו אויביך ?הרב משולם ואשתו הם בכלל אויבנו ?הרי שנים שאני נלחם בהם,שנים שאני צועק וממרר
 להם את החיים,אני יכול להגיד במפורש,חברים,החרדים אינם אויבנו אלא אוהבנו.
כך אני מרגיש כיום לפחות נכון הדבר לגבי משפחת משולם...." 
הקהל הקשיב בדממה מוחלטת לדבריו הנוקבים של אלי ברקוביץ.הגה לא נשמע,אף לא אוושה קלה ביותר.גם יהודה שלו נראה מתוח ללא תגובה.במיוחד הממו את הקהל דבריו הנוקבים של ברקוביץ.
"החרדים אינם אויבנו אלא אוהבנו"
היה זה חידוש שלא נשמע כאן מעולם,למרות המחלוקות והמריבות הקשות "החרדים אינם אויבנו
אלא אוהבנו"ומי אמר זאת אכן אחד מהשמנת שבשמנת מהאנשים המובילים בקיבוץ.
לפתע התפרצה ועמדה על רגליה אישה ישישה וכסופת שיער בעלת הדרת פנים וזעקה.
"הוי טאטא,הוי מאמא"   
הייתה זאת צפורה שלו אמו של יהודה שהמשיכה בזעקותיה.
"הוי טאטא,הוי מאמא.תסלחו לי שאכלתי ביום הכיפורים,תסלחו לי שחיללתי שבת,שלא אכלתי בשר כשר,
אנא ממכם תסלחו לי,תסלחו לי שאכלתי חמץ בפסח"
אלי ברקוביץ אמר בלחש "זה הקב"ה שצריך לסלוח לך לא ההורים שלך"
עוד הוסיפה גברת שלו "הוא צודק אלי ברקוביץ הכול אמת לאמיתה"
זאת הייתה ציפורה שלו ניצולת שהגרמנים ימ"ש הרגו את כל משפחתה.
ערירית הגיעה לקיבוץ,היא גדלה בעיירה יהודית בפולין בשם קלימנטוב,ועד לשואה קיימה תורה ומצוות
בדקדוק רב.בעלה היה ראש הקהילה המכובד,לימים נולדו לה שני ילדים ועם פרוץ המלחמה צפתה לילד שלישי.
אותו הלילה,בו חיסלו הנאצים ימ"ש את בעלה ושני ילדיה כולל שאר תושבי העיירה הי"ד לא תשכח לעולם.היה זה ביום שבת קודש שבו נטלו הצוררים את בעלה ושני ילדיה למזבלה,ירו בכולם ללא רחם
ציפורה שלו נצלה בנס.גופתו של בעלה הוטלה עליה וכך שכבה מספר שעות מיוסרת,מעונה בלי שהנאצים ימ"ש הבחינו שהיא עדיין בחיים,מפחדת לזוז כך שכבה מספר שעות,ספק חיה ספק מתה,
עד שהתעורר בה רצון החיים מחדש והיא נמלטה מגיא ההרגה אל תוך היערות מסביב.
ביער כבר אספו אותה פרטיזנים יהודים ודאגו לה             
ביער ילדה את תינוקה הוא מיודענו יהודה שלו ומני אז חייתה בקיבוץ מסוגרת בתוך עצמה,אף לא חיוך קל שבקלים עלה על פניה.
אדישה התהלכה בקיבוץ,ולעיתים הועלה החשד שהיא לוקה בנפשה,אך מאחר שהייתה תופרת מצוינת
עזבו אותה החברים ולא בקשו ממנה דבר.את בנה לא ידעה על מה ולמה חינכה לשנאה תהומית לכל עניין חרדי או דתי,שנאה שהרגישה כלפי העולם כולו.
כבר מתחילת הערב ישבה קרוב לאלי ברקוביץ והאזינה בקשב רב לכל מילה היוצאת מפיו.
שלא כהרגלה הייתה מרותקת לדבריו מנענעת את ראשה בהסכמה לכל דבר שאמר.
ואכן אלי לא הבין מה רוצה אישה זאת ממנו והנה כאשר בא בנה להתריס כנגדו מיד הרימה את ידה
ודחתה אותו על הסף כמו אמרה "זה שטויות מה שאתה אומר בני"       
לפתע קמה על רגליה ושאגה בקול מתריס ותובע
"הוא צודק אל ברקוביץ,בכל מה שהוא אומר"
"אבל אמא הרי את חינכת אותי שהחרדים הם הטפילים של המדינה,איך פתאום את משנה את דעתך"?
התפרץ יהודה שלו כנגד אמו.
"יהודלה שלי,אילו רק זכית לראות את אביך רב חשוב בקלימנטוב שבפולין,אילו רק זכית לראותו דורש
לפני הציבור"   
יהודה שלו תפס את ראשו בשתי ידיו כלא מאמין "מה את אומרת אמא,מת את אומרת"
זאת הייתה הפעם הראשונה לאחר שישים שנים שציפורה קראה לבנה בשם יהודלה.ואילו ברכה שלו אשתו של יהודה  ברכה שלו קראה בקול סוער "למה את מתעללת בבנך,אה ציפורה איך לך בושה"
ציפורה מצידה לא נותרה חייבת וענתה "הלא כולכם חשבתם בקיבוץ שאני מטורפת"
אי אפשר לדעת מה גרם לה לגברת שלו לחזור בה מכל אשר האמינה בו כל ימי חייה יש לשער שהייתה זאת הופעתו האמיצה של אלי ברקוביץ,הכיפה השחורה על ראשו והציציות המתבדרות מעל חולצתו הם אולי שגרמו לגברת הזקנה לפרוק את מהלך חייה ולהזכיר נשכחות.
גילוי הלב של הגברת הזקנה עורר השתאות ופליאה בין חברי הקיבוץ,השיחה געשה ורעשה.
אכן נזכרו הוותיקים שבין החברים איך באה ציפורה לקיבוץ כשעיניה ברקו באור משונה
 אין ספק שהיא נראתה מיוחדת ביותר,ואפשר שנטרפה עליה דעתה אחרי השואה הנוראה והסבל שעבר
עליה,לכן התלבטו החברים זמן רב באם לקבלה לקיבוץ באם לאו.
אך ציפורה שלו לא הייתה מטורפת אמנם הגהנום האיום שעברה בשואה השפיעה עליה ושוב לא יכלה ליצור קשר עם אנשים.בתחילה בהגיעה לקיבוץ ניסתה איך שהוא לשמור תורה ומצוות בסתר
בתוך ביתה.לאחר זמן התרגלה לחיי החול ושוב לא נאבקה.
והנה שנים עברו ולפתע הופיע אלי ברקוביץ עם סיפורו המהמם והמרגש,ובבת אחת חזרה אל מעונות
נעוריה,עת שהייתה נערה צעירה בבית יעקב,שעה שהתפללה לבוראה שלוש תפילות ביום,שמרה שבת
ואכלה כשר והייתה אשתו של בר אוריין.
     .----------------------------------------------------------------------------------
אלי ברקוביץ ניצב נפעם ונרגש ביותר לנוכח סערת הרגשות שהתרחשה לנגד עיניו.
לעצמו תהה אולי בכל זאת יצליח ליצור קשר עם החברים שכל כך שנאו אותו בתחילת הערב
ועתה נראה שהשתנה יחסם אליו.
אך "הבעל הדבר"ניצב כנגדו כחומה בצורה,בראותו אמנם שמהפך רוחני מתרגש ובא אל פתחו
גייס לטובתו את יוחאי לוי,קיבוצניק,שלא הפסיד אף משחק כדור סל בטלויזיה,אפילו לא בשביל אלי
ברקוביץ.באותו ערב של השיחה התנהל משחק מרתק ביותר בין  הקבוצה הלאומית של רוסיה
לבין רעותה הישראלי.אמנם מגמתו של המזכיר הייתה לערוך את השיחה עם ברקוביץ באותו ערב.
כאשר קרוב לודאי הרבה חברים יעדרו ממנה בעקבות המשחק.
אך למרבה ההפתעה פרשת חזרתו בתשובה של אלי ברקוביץ עוררה התענינות מרובה ורוב הקיבוץ
נאסף לשיחה הגורלית.עתה שנותרו לסיום המשחק רק שלושים שניות התלבט יוחאי לוי באם להזעיק
את חבריו שישתתפו עימו בסיום המדהים.
התוצאה הייתה נקודה אחת בודדת לטובת הרוסים,הכדור בצד הישראלי קליעה אחת של השניות
האחרונות הטתה את הכף בצורה נחרצת לטובת הישראלים שנצחו את הרוסים.
המדינה כולה עמדה על רגליה,ניצחון כזה בלתי יאמן שכזה לא יכול יוחאי ליו לשמור לעצמו.
הוא טס אל האולם הלום צרחות "מכבי נצחה את הרוסים"
פצצה שכזאת שהטיל יוחאי לוי אל תוך האולם הייתה מהממת והשפיעה בבת אחת על כל הנוכחים     
נראה כמו התרוקנו מוחותיהם של אנשי הקיבוץ מכל מה שעבר עליהם עד לרגע זה.
מהו אלי ברקוביץ ומיהו בכלל לעומת ניצחון אדיר שכזה על הרוסים.
אפילו אלי ברקוביץ בעל התשובה החדש נראה מחייך בקורת רוח.
רק יהודה שלו נשאר על מקומו המום –כל כולו טרוד מהגילוי הנורא של אמו שאביו אינו אלא יהודי חרדי
כמו ממאה שערים התגלית הלמה בעוצמה שאין לה שיעור,זה היה כמו להלום על ראשו בקורנס בן עשרים ק"ג
מזועזע עד כלות כוחותיו נותר על מקומו ומפיו מתמלמלות המילים
"חרדי אתה,יהודה שלו,זה מה שאתה –חרדי.   
                                                                         נכתב עלידי אלון נאור

שיר השירים – חומר למחשבה

במשך השנים פיתחתי לעצמי טכניקה על פיה אני בוחר את הבית אליו אני נכנס. הטכניקה הזו מורכבת ממספר פרטים שאני רואה בחצר הבית והכניסה. לא הרבה אנשים שמים לב לחשיבות של ה''פרטים'' הללו, אבל, בעיקרון, ה''פרטים'' בכל דבר הם שמרכיבים את התמונה הכללית, כך למשל, מהצורה בה מפוזרים צעצועי הילדים בחצר, ניתן ללמוד על גילם ומינם, וכן, ממראה, החצר והפריטים המקשטים את הכניסה לבית ניתן ללמוד הרבה מאוד על מבנה המשפחה ומערכת היחסים הפנימית בין בני המשפחה המתגוררים שם.

'הצלה כפולה בוואדי'

יש חברויות שמסתיימות פתאום, בלי שום התראה מוקדמת. זה קורה באמצע החיים, אתה גם לא מבין למה ומדוע, ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן נכנס סכין החיתוך השמיימי וחצה את החברות, זו לדרום וזו לצפון. ולפעמים, גם בלי סיבה מיוחדת, סתם כך.
מוטי גולדשטיין ואיציק מידן, היו חברים נפלאים מגן הילדים ממש. הם גדלו באותו כפר קטן, שיחקו בצל עצי איזדרכת, טיפסו על אותם אקליפטוסים, והלכו בצוותא לקטוף תפוזים וקלמנטינות בפרדס. פעם אצל מידן, פעם אצל גולדשטיין. גם הוריהם היו חברים טובים. דור לדור.
ילדים כאלה שגדלים במושב ירוק ותמים, אצל הורים בריאים בגוף ובנפש, בצילה של ציונות בונה ולוחמת (כביכול), קוראים להם ''מלח הארץ''. יש מהם ציפיות גדולות. מושבניק, שכל חייו, עד גיל 18, עבד בפרדס, ברפת ובגורן, בשרב ובגשמים, מסגל לעצמו אופי בריא, קשוח משהו, חריצות ורצינות וידיים מחוספסות. הצבא אוהב את ה''פרחים'' הללו שמגיעים מן הכפר ומן הקיבוץ, ומגלגל אותם לקורסים הכי מובחרים בצה''ל. לסיירות, לגדודים הלוחמים, וכמובן לקורסי הטייס. יש בהם, במושבניקים הללו, מן חיוניות ומשמעת עצמית, שלא כל כך מצויה בילדי העיר המפונקים, שמעולם לא אחזו ביד טוריה או מקטפה, ולא בוססו ברפת בבוץ עמוק עד לברכיים, כדי להכניס פרות עקשניות למכון החליבה.
מוטי גולדשטיין ואיציק מידן התגייסו באותו יום לצבא, ועמדו בתור אחד אחרי השני בבקו''ם (בסיס קליטה ומיון). המספר האישי שלהם זהה לחלוטין, רק אצל גולדשטיין הוא מסתיים בספרה 3, אצל מידן בספרה 4.
שניהם ביקשו להתנדב לאותה סיירת, והמבדקים היו תואמים להפליא. שניהם, בלי עין רעה, מוצלחים. הם ישנו מתחת לאותו אוהל סיירים בטירונות, בקורס המכי''ם, וכמובן גם בקורס הקצינים.
שניהם, איך לא, סיימו בהצטיינות את קורס הקצינים, וזכו לאות מיוחד על יכולותיהם המשובחות. העתיד הצבאי קרץ להם.
הם נלחמו כתף בצד כתף, באותן חזיתות ובאותה חטיבה, ובנס, ניצלו פעם אחר פעם ממלאך המוות.
באחד הקרבות בואדיות לבנון הבוערת, ספג מוטי גולדשטיין כדור בכף רגלו ואיבד דם רב. איציק מידן, זחל לעברו תוך אש צולבת וחסם את העורק. ''מוטי'' זעק איציק ''אל תאבד את ההכרה. תסתכל אלי, זה אני איציק, אח שלך!!!'' מוטי הביט בו במבט זגוגי ההולך ותופש חיוורון מסוכן. בגופו נותר בקושי ליטר אחד של דם. שלושה שבועות נאבקו על חייו, ובחסדי שמיים הוא התעורר לחיים. חיים במתנה.
בגיל 24, אחרי שלוש שנות שירות בקבע, החליט מוטי גולדשטיין, ליתר דיוק, רב סרן גולדשטיין, להשתחרר מן הצבא ולצאת לעולם האזרחי. איציק מידן לעומתו, ראה בצבא אתגר וקריירה. תתפלאו, אבל גם כאן עדיין לא נכנס הסכין השמיימי לחצוץ בחברותם. בסופי שבוע ובחופשים, הם היו נפגשים ומעבירים חוויות. מידן סיפר על עלייתו בסולם הדרגות והתפקידים, וגולדשטיין סיפר על עסקיו ההולכים ומסתעפים.
בגיל 26 נישאו שניהם, באותו חודש ממש, תשרי. זה בתוך עשרת הימים הנוראים, וחברו מיד לאחר סוכות. חצי שנה אח''כ עוד שמרו על קשר טלפוני, פה ושם מפגש, אבל אל תשאלו איך ולמה, מוטי גולדשטיין איש העסקים חזר בתשובה.
סגן אלוף מידן לא ידע איך לאכול את זה. שיחתם האחרונה היתה קרירה משהו. הכיפה השחורה שעל ראשו של מוטי והזקן הצפוף והדקיק שטיפח לעצמו, נראו בעיניו של איציק, כמו חומות ענקיות שהוא לא רצה לחצות אותן. הוא אמנם חש כלפיו חיבה חברית ענקית, אבל גם מחסומים מסויימים.
עברו להן 20 שנה.
איש העסקים מרדכי גולדשטיין גלש ביום קיצי אחה''צ, עם הג'יפ שלו, לאחד הוואדיות בנגב, כדי לבדוק אפשרות לבצע שם קידוח לאיתור מקורות מים. החברה הכלכלית שבראשה עמד, פיתחה מומחיות לאיתור מים במקומות צחיחים, ולגיבוש תוכניות להעברתם למרכז בצורה זולה ויעילה ביותר.
אחרי שעה נסיעה בשולי הוואדי, נגלה לעיניו מחזה מזעזע. הוא הבחין בטרקטורון צהבהב הפוך, סמוך לדרך העפר, וכמה עשרות מטרים ממנו השתרעה גופה של נער צעיר, כולו שטוף דם.
מוטי קפץ מן הג'יפ, ניגש אל הצעיר, והשתמש בכל הידע המקצועי שלו מתקופת הצבא. הוא התחיל להנשים את הנער, חבש את פצעיו השותתים, והזמין בפלאפון מסוק פינוי. הוא הכיר היטב את הנוהל, המסוק הגיע תוך 10 דקות. הוא סייע לפרמדיק הצבאי להעלותו למסוק, וביקש להצטרף לפינוי. הג'יפ שלו לא עניין אותו. חשוב היה לו שהילד הזה יחיה...
הוא ישב ליד הנער, שלף את ספר התהילים הצמוד אליו, והחל לקרוא בהתרגשות פרק אחר פרק, בעוד הרופא הצבאי מבצע בנער פעולות החייאה. מוטי שלף מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במים והחל לנגב את הדם מפניו של הצעיר. אל תשאלו למה, אבל הוא הרגיש, שהילד הזה מוכר לו מאיזשהו מקום, ומשום מה הוא מאוד אוהב אותו, והוא החליט שהוא לא יסור ממנו עד שהרופאים יודיעו לו שאין לו סכנת חיים.
הוא הפנה מבטו לשמיים ואמר: ''אבא שבשמיים, אני יודע שרק השגחתך המופלאה היא שהביאה אותי דקות ספורות אחרי התאונה לוואדי הנידח, כדי שאציל את הנער הזה. אז אנא, התמלא רחמים עליו שיחלים.... ואם יש לי זכות רבים וכמה חסדים שעשיתי, ואם יש לי קצת תורה שלמדתי, אנא אבא שבשמיים, שיעמדו לרפואתו, אני מוותר על הכל... אמן ואמן''.
המסוק נחת סמוך לבית החולים, והצוות הרפואי העביר מיד את הפצוע לחדר הניתוח.
מוטי גולדשטיין רץ אחריהם. הוא הרים טלפון לרב שלו, לראש הישיבה של הבן שלו, וביקש ''תתפללו על נער צעיר שנפצע בתאונת טרקטורון, אינני יודע מה שמו... הוא זקוק לרחמי שמיים. אני מתחנן''.
בשתיים לפנות בוקר, אחרי 8 שעות ניתוח, יצא המנתח ואמר ''הוא יחיה, מצבו קשה אבל יציב, אתה אבא שלו?''.
''לא'', השיב מוטי, ''אינני יודע מי אבא שלו, אני מצאתי אותו מרוסק בוואדי, אבל אני מרגיש שהוא כמו בן שלי... צריך לאתר את הוריו...''.
בארבע לפנות בוקר, הגיע תת אלוף יצחק מידן לבית החולים. צמוד לדלת המחלקה לטיפול נמרץ, הוא הבחין ביהודי עם זקן מתנענע, קורא תהילים ובוכה.
מוטי?
איציק?
השניים נפלו זה על זרועות זה, בחיבוק של חברות גברית. מוטי גולדשטיין ניגב את דמעותיו, ושאל ''איציק מה אתה עושה כאן, במחלקה לטיפול נמרץ?''
''אמרו לי שהבן שלי, רונן, בן ה- 17, פצוע קשה ועבר כאן ניתוח 8 שעות... הוא התעופף מהטרקטורון שלו בוואדי...''
''זכיתי להציל את חייו...'' מוטי מחה דמעה עקשנית נוספת. ''הגעתי לוואדי דקות ספורות אחרי התאונה''.
שני החברים ישבו קרוב קרוב, ומוטי ביקש מאיציק, ''אנחנו מזרע אברהם אבינו, מזרע יצחק ויעקב, והאומנות שלנו זו תפילה. שים עין על פרקי התהילים וחזור איתי מילה במילה. לרפואת רונן בן יצחק ומרים... שיר למעלות אשא... אל ההרים''.
לפנות בוקר נכנסו השניים לבית הכנסת של בית החולים. איציק מידן חשף את זרועו וביקש שחברו הטוב יעזור לו להניח תפילין. איציק לא ידע למה, אבל במהלך התפילה, נעצמו עיניו. הוא ראה עצמו זוחל לעברו של מוטי, תחת מטר של אש, שולף מכיס חולצתו תחבושת וחובש את רגלו המרוסקת. ''אל תדאג מוטי, אנחנו יוצאים מכאן חיים'' לחש לו, ''אל תאבד את ההכרה... זה אני איציק, אח שלך''.
הם יצאו חיים, וההשגחה העליונה גלגלה 23 שנים אח''כ, שמוטי יציל ממוות בטוח את רונן, בנו של איציק. הצלה כפולה בוואדי.
כשרונן מידן התעורר מן התרדמת שלו, אחרי 36 יום, הוא שמע את הסיפור המופלא וביקש להכיר את מוטי גולדשטיין, החבר של אבא. השניים ישבו שעות ארוכות ושוחחו ביניהם על החיים והמוות ובעיקר על אמונה בצור עולמים. מוטי סיפר גם לרונן על חברותו הצמודה והטובה עם אבא שלו שהציל את חייו במהלך קרב קשה...
בערב יום כיפור, מגובס ישוב על כסא גלגלים, ביקש רונן להתלוות למוטי גולדשטיין לבית הכנסת. גם איציק האבא, החליט לבוא ולהתארח בחברת ידידו הוותיק, ומן היום הזה, הם עשו את המהפך המתבקש מכל יהודי ''אבינו שבשמיים, החזירנו בתשובה שלמה לפניך''.
והואדיות ענו כהד, אמן ואמן.