תיבת נגינה של 114 שירי חנוכה

נרות החנוכה במשך עשרות שנים הפכו היוונים את בית המקדש מקום פולחן לעבודה זרה. הציבו פסל על המזבח, ונחרו לכבודו חזירים. דיכאו את העם, סגרו בתי כנסיות, אסרו את לימוד התורה, גזרו מוות על מקיימי מצוותיה, כפו את העם לאכול טריפות. ולפתע החלה התקוממות! החלה בה משפחה אחת מהכפר מודיעין שבפאתי השפלה - מתתיהו וחמשת בניו. עשרות הצטרפו לבני המשפחה, והיו למאות, והמאות לאלפים. הם ניצחו את הגדוד שנשלח לדכאם, לאחר מכן את החטיבה שנשלחה מולם, ואחר כך את הצבא היווני כולו, על שישים אלף לוחמיו וחמשת אלפים פרשיו. המרד שהחל במתי מעט, הלך והתרחב, עד שהקיף את כל שדרות העם. הוא מאפיין גם את מערכות הקרב: ניצחונות קטנים על חילות המצב, ניצחונות גדולים יותר על חיל שומרון ועל חילות ארם. ולבסוף, ניצחונות מכריעים על חיל האימפריה, על עשרות אלפי רגלים ופרשים, על טורים ארוכים של פילי מלחמה שהארץ רעדה תחתיהם. עד שסופו של דבר, הגיע הניצחון המוחלט. יוון הודתה בתבוסתה וכרתה ברית שלום עם המתקוממים. אך עדיין לא היה זה סוף פסוק. יהודה המכבי המשיך בביסוס השלטון ובמיגור האויבים מסביב, במואב ובגלעד. שמעון אחיו הדביר את גויי השומרון והגליל. ההתבצרות, ההתחזקות וההתרחבות המשיכו גם בדור הבא ובדור שאחריו. בהתלהבותם פתחו את שערי בית ה', נתצו את המזבח המחולל ובנו אחר במקומו. הם ביקשו לחדש את עבודת הקודש, ולהדליק את המנורה בבית המקדש כבעבר. אך הם לא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור, שהיה בו כמות של שמן כדי לדלוק יום אחד בלבד. נעשה נס, והשמן דלק שמונה ימים רצופים, עד שייצרו שמן טהור חדש. לזכר הנס ולציון המאורע קבעו חכמים את שמונת ימי החנוכה, לימי הלל והודאה לה' על הישועה הגדולה. נוסף לכך, בימים אלו מדליקים נרות. ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני - שניים, בשלישי - שלושה, עד לשמונה נרות ביום השמיני. בלשון חכמים קרוי מהלך זה: " מוסיף והולך ". "מוסיף והולך" אינו לקח היסטורי גרידא. מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. מרד החשמונאים - נצחי הוא, הקרב לא הוכרע. בכל אחד מאיתנו מקנן יווני קטן, עריץ, כובש זר, המנסה לכפות תרבות זרה על מהותנו ועל ישותנו. שמו של אותו כובש זר: היצר הרע. מדהים הדבר! הוא נוקט אותם אמצעי פיתוי כאנטיוכוס של אז: במות בידור ואצטדיונים, תחרויות ספורט וחגי יין וזמר. הוא מציע כתחליף פילוסופיה מופשטת ואמנות מגוונת: פיסול, מחזאות, שירה ומחול. ובלבד, שתוסח תשומת הלב מהעיקר שלשמו נבראנו ובעבורו נוצרנו: עבודת הבורא, הכרה בו, תפילה אליו וקיום מצוותיו. כל יהודי העורך חשבון נפש, הנוכח בנתק ומבקש לשוב לבוראו, לשורשיו, למסורת הדורות - הריהו כמתתיהו הכהן הגדול בשעתו. כמתתיהו העולה על חורבות מזבח האליל, מניף את פגיונו ומכריז על המרד הגדול: " מי לה' - אלי !" את מי הוא מזעיק? את כל כוחות נפשו, את כל כוח רצונו. וזאת, כדי למרוד באימפריה אדירה: בשליטת היצר, במאחזיו, בהרגלים שנעשו טבע, במאוויים שהשתרשו, באורחות החיים שהתמסדו. בין אור לחושך לאורך כל הדורות קמו מתנכלים לאומה הישראלית, אולם הם היו שונים באופיים, וגם צורת העימות עמם היתה שונה. הגדרה ממצה למהויות השונות של אומות העולם מהן סבל עם ישראל, רמוזה בפסוק: " והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום " (בראשית א', ב') – " תוהו " – זו גלות בבל, " בוהו " זו גלות מדי, " חושך " - זו גלות יוון, " על פני תהום " – זו גלות אדום, גלות שאנו נמצאים בה, שנראית כאילו אין לה סוף. קיים הבדל מהותי בין גלויות יון לגלויות אדום. אמנם שתיהן גלויות קשות, משתיהן סבלו ישראל צרות צרורות, אך, כאמור, קיים שוני ביניהן. "תהום - זו אדום". גלות אדום היא הגלות שהחלה בזמן חורבן בית שני ונמשכת למעשה עד ימינו. בגלות זו הצרות הינן כה קשות וכה רבות עד שהן נמשלו לתהום שלא ניתן לראות את סופו. המאפיין הראשי של גלות זו הוא 'צרות לשם צרות', תהום של צרות. הרמב"ם כותב ב"אגרת תימן", שמקור שנאת כל האומות לישראל הוא הקנאה הפנימית הרוחשת במעמקי ליבם על כך שלנו יש תורה, בעוד להם אין, ועל כך שאנו נבחרנו כעם סגולה. אך הביטוי החיצוני של אותה קנאה הוא בתהום של רדיפות, נגישות וצרות. הצרות שהגיעו אלינו מידי היוונים שונות לחלוטין. "חושך - זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל". מהות החושך היא הסתרת האמת. זו היתה דרכה של יון, להעלים את האמת ולסמא את עיניהם הרוחניות של ישראל. הצרות שגרמו היוונים התבטאו בתרבות זרה ומחשיכה, שביקשו לכפות על היהודים. להבדל זה שבין אדום ויון יש שורשים עמוקים ביותר. "עשיו הוא אדום" - אדום הפך להיות סמלו של מי שמיד עם הולדתו היה אדמוני, " כולו כאדרת שיער " (בראשית כ"ה, כ"ח). השם "עשו" מוכיח על מהותו. כבר בעת לידתו הוא היה עשוי כמבוגר. צורתו החיצונית של עשו מלמדת על שיטתו. האידיאולוגיה של עשו גורסת שהאדם נמשל לחית יער, אין לו כל צורך וענין להוסיף תבונה ודעת, שהרי לשיטתו "מותר האדם מן הבהמה - אין". אורח החשיבה היווני גורס, כי האדם בחכמתו ובתבונתו מסוגל להגיע להישגים רבים ואדירים, אולם זהו השיא, מעבר לכך אין ביכולתו להגיע. כל ענין שלא ניתן להשיגו באמצעות החושים והתבונה האנושיים, אינו קיים לגביהם. נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אין כתורתנו המעלה על נס את האדם, בהיותו נזר הבריאה. אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הבורא הוא מרכז ההוויה כולה. גם יקרת האדם נובעת מכך שהוא נברא בצלם אלוקים, שנאמר: " חביב אדם שנברא בצלם ". מכאן, נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד פיסגת השאיפה ביון היתה למצות מהאדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך לשפר ולהעלות את רמתו האנושית - דעת תורה גורסת כי תכלית האדם לדבוק בבורא, וללכת בדרכיו. שיא שאיפת האדם צריכה להיות, כלשון ה"מסילת ישרים": " להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו " (פרק א'). כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, יש לו מקום בהיותו מסייע להשגת המטרה - השגת קרבת ה'. כאשר אנו מתבוננים בעולם שסביבנו, דומה, שבניגוד לרצוי, שיפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם, נוצר מצב עגום בו חברו רוחם של עשו ושל יון, ויחדיו קידשו מלחמה על ה' ועל משיחו. העולם שסביבנו מלא ברשעות תהומית של אדום, המצופה בתרבות השקר החיצונית של יון. יפיפיותו השטחית של יפת קנתה שביתה באהלו של עשו, ולא באהלי שם. ימי החנוכה מזכירים את הבשורה הגדולה, שסוף האמת הפנימית לנצח, ואף "כי ארכה לנו הישועה", היא בוא תבוא ותופיע במלוא יפעתה. יופיה של יון מול אמת התורה גם יון וגם היהודים העלו על נס את מעלת החכמה, אולם בעוד שתורתנו הקדושה כולה אור, תרבות יון על כל השלכותיה הינה ביטוי מובהק לחושך ואפילה. לצורך ההבדלה בין הדברים הנראים כזהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשיכה במה שלפניו. גם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף. כל זה נרמז במה שהדגישו בחנוכה לא רק את הנרות אלא גם את ראייתם, שבהצטרפם יחד ניתן לעמוד על המשמעות הפנימית של חנוכה. החכמה החיצונית אינה מבינה כלל בערכה של פנימיות. לפי השקפתה מהו ערכה של נשמה פנימית, בלתי מוחשית? איך זו תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? הגע בעצמך שלפניך פסל תלת-מימדי שמאות שעות הושקעו בייצורו. הרבה מאמץ וכשרונות אמנותיים ניכרים שיכללוהו עד שהוא דומה לאדם חי. ואכן מבחינה חיצונית אין בין הפסל ובין האדם החי ולא כלום. הימצאות הנשמה בגוף נחשבת כאפסיות בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית. אולם במבט של פנימיות, אדרבה, איזה מכנה משותף יכול להיות בין פסל דומם לאדם חי פועל ועושה, חושב ומבצע, בעל שאיפות ועתיר תכונות נפש מגוונות? למרות הדמיון הפעוט שבין שני העצמים הרי הם שונים לחלוטין, וכל השוואה ביניהם אינה אלא פרי דמיון. כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה יודע שכולה תוכן פנימי ועומק לפנים מעומק, החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה מוחשית. בשל חדירתה לפנימיות, תורתנו היא תורת חיים שהוראותיה חייבות להתבצע למעשה, בעוד שחכמות יון החיצוניות, לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית. ברוח זו יובהר גם יחסה של היהדות ליופי. התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור, וחלילה לא על חשבון זניחת הפנימיות. יופי קשור בהרמוניה מושלמת של צורות וצבעים, אולם השלימות האמיתית של היופי היא רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו. מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני, ולהשתדל לחשוף את האמת; האם מדובר רק ביצירת אמנות דוממת, או בגוף חי, נושם, פועל ויוצר. על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: " כי הנה החושך יכסה ארץ... ועלייך יזרח אור ה' " (ישעיה ס', ב') . מלחמה ללא סיכוי יון גזרו על שלושה ענינים עקרוניים ויסודיים באמונת האומה ובאורחות חייה. שבת, חודש ומילה. שבת קודש - איך יתכן שעם ישראל יחיה בלעדיה? וחידוש החודש - הרי כל קביעת המועדים וזמני השנה תלויים בו. בלי קידוש החודש אין לנו ראש-השנה ויום כפור, וגם לא אף מועד אחר. ועוד יותר מכל הרשיעו, בגזירה על מצוות המילה - המצוה הראשונה בה אבינו אברהם נצטווה מפי הגבורה. קמו החשמונאים, ויצאו למלחמה, לא על גזירת הגוף. אמנם לפני שיוצאים למלחמה שוקלים את תוצאותיה - האם נוכל לעמוד בה, האם ננצח את האויב, מה מחיר דמים עלולה היא לגבות, ומהם סיכויי הנצחון? כך במלחמה על שמירת העצמאות או בהתגוננות מפני המאיים בתקיפה. רק כאשר בטוחים בסיכויי-הנצחון, יוצאים. באם לא - מעדיפים לסבול ולהבליג. מה בצע ביציאה למלחמה של אובדן ותבוסה, אם עלולים לאבד את החיים? בנסיבות אלה עדיף לחיות בסבל, מאשר למות בקרב מבלי להשאיר שריד. והנה, החשמונאים יצאו למלחמה בניגוד לכל חישוב הגיוני וסביר של סיכוי מול סיכון. הלא כך אנו אומרים בתפילת "על הנסים": "ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם וכו', מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". איך באמת נטלו החשמונאים על עצמם סיכון שכזה? ועוד יותר מאלף הדבר, שפועלם הונצח לדורות, למרות שפעלו ההיפך ממה שמורים לנו בדרך כלל חכמי הדורות, הם מורים לכופף ראש כאשר הנחשול הזועף עובר, להמתין עד שיחלוף, ואז להרים שוב את הראש. כאן, כולם כאחד תומכים בדרך התקיפה, ביציאה לקרב, וזאת כאשר מאזן-הכוחות הוא שלילי לחלוטין מבחינת העם. היתכן? ההסבר הוא, כי הבא ליטול מאיתנו את אמונתנו ואת יכולתנו לקיים את התורה ומצוותיה, הריהו נוטל את נשמתנו, פשוטו כמשמעו. באנו לעולם כדי לחיות חיים של אמונה, תורה ומצוות. והנה, באה מלכות יון הרשעה וכל מגמתה היתה להחזיר את עם ישראל לתוהו ובוהו: "להשכיחם תורתך". השכחת התורה - היא סופו של עם ישראל. בלי תורה, חייו אינם חיים. הכרח במצב זה ליטול חרב, לגייס את מי שהנושא קרוב ללבו, אפילו מעטים הם, אפילו חלשים הם, אפילו עוסקי-תורה הם, למרות שאין להם שיח-ושיג עם מלחמה וקרב. אנו הולכים להילחם על הנשמה שלנו! לעומת זאת, כאשר הגזירה היא "להשכיחם תורתך", ומשלימים איתה, חלילה, אזי אין שום סיכוי לתקומה. עדים לכך הם מיליוני יהודים, בעבר ובהווה, שהתחכמו וחשבו שיוכלו להישאר יהודים גם בלי התורה לא נשאר מהם זכר. הם שקעו למצולות ההתבוללות, ונמחקו מעל מפת הקיום היהודית. זאת היתה ההכרעה העל-היסטורית הגדולה של החשמונאים: בלי תורה, לא יישאר אחרינו זכר, לכן יש לצאת למלחמה! יציאה שכזו למלחמה חביבה היא על הקב"ה, לכן נעשה להם הנס, גיבורים נפלו ביד חלשים, רבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך! מוסיף והולך עם רדת הלילה מתנוצצים נרות החנוכה בחלונות הבתים, השלהבות שקטות, רועדות ועולות ישר. מדי לילה מוסיפים נר נוסף... נר שהוא זכר למאורע עתיק יומין שהתרחש בעבר הרחוק, והוא משדר לנו מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. לזכר נס חנוכה ולציון המאורע קבעו חכמים את שמונת ימי החנוכה, לימי הלל והודאה לה' על הישועה הגדולה. בימים אלו מדליקים נרות. ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני - שניים, בשלישי - שלושה, עד לשמונה נרות ביום השמיני. בלשון חכמים קרוי מהלך זה: "מוסיף והולך". מהלך זה של "מוסיף והולך", מאפיין את המרד כולו. המרד שהחל במתי מעט, הלך והתרחב, עד שהקיף את כל שדרות העם. הוא מאפיין גם את מערכות הקרב: ניצחונות קטנים על חילות המצב, ניצחונות גדולים יותר על חיל שומרון ועל חילות ארם. ולבסוף, ניצחונות מכריעים על חיל האימפריה, על עשרות אלפי רגלים, על הפרשים ועל פילי המלחמה שהארץ רעדה תחתיהם, עד לניצחון המוחלט! יוון הודתה בתבוסתה וכרתה ברית שלום עם המתקוממים. אך עדיין לא היה זה סוף פסוק. יהודה המכבי המשיך בביסוס השלטון ובמיגור האויבים שמסביב, במואב ובגלעד. שמעון אחיו הדביר את גויי השומרון והגליל. ההתבצרות, ההתחזקות וההתרחבות המשיכו גם בדור הבא ובדור שאחריו. "מוסיף והולך" אינו לקח היסטורי גרידא. מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. מרד החשמונאים - נצחי הוא, הקרב לא הוכרע. בכל אחד מאיתנו מקנן יווני קטן, עריץ, כובש זר, המנסה לכפות תרבות זרה על מהותנו ועל ישותנו. שמו של אותו כובש זר הוא היצר הרע. מדהים! הוא נוקט באותם אמצעי פיתוי כאנטיוכוס של אז: במות בידור ואיצטדיונים, תחרויות ספורט וחגי יין וזמר. הוא מציע כתחליף פילוסופיה מופשטת ואמנות מגוונת: פיסול, מחזאות, שירה ומחול. ובלבד שתוסח תשומת הלב מהעיקר שלשמו נבראנו ועבורו נוצרנו: עבודת הבורא, הכרה בו, תפילה אליו וקיום מצוותיו. כל יהודי העורך חשבון נפש, הנוכח בנתק ומבקש לשוב לבוראו, לשורשיו, למסורת הדורות - הריהו כמתתיהו הכהן הגדול בשעתו. כמתתיהו העולה על חורבות מזבח האליל, מניף את פגיונו ומכריז על המרד הגדול: "מי לה' - אלי!" את מי הוא מזעיק? את כל כוחות נפשו, את כל כוח רצונו, כדי למרוד באימפריה אדירה: בשליטת היצר, במאחזיו, בהרגלים שנעשו טבע, במאוויים שהשתרשו, באורחות החיים שהתמסדו. בראש ובראשונה - כבמרד החשמונאי - יבוא סיוע ממרום: "מסרת גיבורים - ביד חלשים, ורבים - ביד מעטים, וטמאים - ביד טהורים, ורשעים - ביד צדיקים" (נוסח תפילת "על הניסים"). הנס הנוכחי מובטח ממש כפי שאירע בנס פך השמן. הם התייגעו, חיפשו, ולבסוף מצאו את הפך הקטן, שלא היה בו שמן אלא ליום אחד. הם הדליקו בו את המנורה, ואז נעשה הנס ממרום, השמן דלק ודלק, עד שייצרו שמן נוסף. כך ממש, קורה לכל יהודי המבקש להתגבר, להתחזק, להתחשל. הוא פותח במצוה, פוסע בדרך הנכונה, ומגלה שעלה על "מדרגות נעות", ההמשך קל לאין ערוך. אולם קיימת הנחיה נוספת: "מוסיף והולך". החשמונאים הכריזו על המרד ומיגרו את הפלוגה היוונית הקטנה שנשלחה לכפרם. הגיע חיל המצב הסמוך - ונוצח. ואז בא מולם חיל שומרון, והובס. נשלחה תגבורת מארם, והונסה. גויס כל חיל הממלכה, ונוצח אף הוא: מעגלים מעגלים, מתרחבים והולכים. לא מנצחים ביום אחד, לא יוצרים מהפך מהיר. צריכים שהות להסתגל, להערך. חשובות הן הרציפות והעקביות: "מוסיף והולך". מלכות יוון נמשלה לחושך. התורה נמשלה לאור. כיצד מגרשים את החושך? על ידי אור התורה! "מוסיף והולך"! נר קטן, ועוד אחד ועוד אחד. אך ברציפות ובעקביות! נרות החנוכה במשך עשרות שנים הפכו היוונים את בית המקדש מקום פולחן לעבודה זרה. הציבו פסל על המזבח, ונחרו לכבודו חזירים. דיכאו את העם, סגרו בתי כנסיות, אסרו את לימוד התורה, גזרו מוות על מקיימי מצוותיה, כפו את העם לאכול טריפות. ולפתע החלה התקוממות! החלה בה משפחה אחת מהכפר מודיעין שבפאתי השפלה - מתתיהו וחמשת בניו. עשרות הצטרפו לבני המשפחה, והיו למאות, והמאות לאלפים. הם ניצחו את הגדוד שנשלח לדכאם, לאחר מכן את החטיבה שנשלחה מולם, ואחר כך את הצבא היווני כולו, על שישים אלף לוחמיו וחמשת אלפים פרשיו. המרד שהחל במתי מעט, הלך והתרחב, עד שהקיף את כל שדרות העם. הוא מאפיין גם את מערכות הקרב: ניצחונות קטנים על חילות המצב, ניצחונות גדולים יותר על חיל שומרון ועל חילות ארם. ולבסוף, ניצחונות מכריעים על חיל האימפריה, על עשרות אלפי רגלים ופרשים, על טורים ארוכים של פילי מלחמה שהארץ רעדה תחתיהם. עד שסופו של דבר, הגיע הניצחון המוחלט. יוון הודתה בתבוסתה וכרתה ברית שלום עם המתקוממים. אך עדיין לא היה זה סוף פסוק. יהודה המכבי המשיך בביסוס השלטון ובמיגור האויבים מסביב, במואב ובגלעד. שמעון אחיו הדביר את גויי השומרון והגליל. ההתבצרות, ההתחזקות וההתרחבות המשיכו גם בדור הבא ובדור שאחריו. בהתלהבותם פתחו את שערי בית ה', נתצו את המזבח המחולל ובנו אחר במקומו. הם ביקשו לחדש את עבודת הקודש, ולהדליק את המנורה בבית המקדש כבעבר. אך הם לא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור, שהיה בו כמות של שמן כדי לדלוק יום אחד בלבד. נעשה נס, והשמן דלק שמונה ימים רצופים, עד שייצרו שמן טהור חדש. לזכר הנס ולציון המאורע קבעו חכמים את שמונת ימי החנוכה, לימי הלל והודאה לה' על הישועה הגדולה. נוסף לכך, בימים אלו מדליקים נרות. ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני - שניים, בשלישי - שלושה, עד לשמונה נרות ביום השמיני. בלשון חכמים קרוי מהלך זה: " מוסיף והולך ". "מוסיף והולך" אינו לקח היסטורי גרידא. מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. מרד החשמונאים - נצחי הוא, הקרב לא הוכרע. בכל אחד מאיתנו מקנן יווני קטן, עריץ, כובש זר, המנסה לכפות תרבות זרה על מהותנו ועל ישותנו. שמו של אותו כובש זר: היצר הרע. מדהים הדבר! הוא נוקט אותם אמצעי פיתוי כאנטיוכוס של אז: במות בידור ואצטדיונים, תחרויות ספורט וחגי יין וזמר. הוא מציע כתחליף פילוסופיה מופשטת ואמנות מגוונת: פיסול, מחזאות, שירה ומחול. ובלבד, שתוסח תשומת הלב מהעיקר שלשמו נבראנו ובעבורו נוצרנו: עבודת הבורא, הכרה בו, תפילה אליו וקיום מצוותיו. כל יהודי העורך חשבון נפש, הנוכח בנתק ומבקש לשוב לבוראו, לשורשיו, למסורת הדורות - הריהו כמתתיהו הכהן הגדול בשעתו. כמתתיהו העולה על חורבות מזבח האליל, מניף את פגיונו ומכריז על המרד הגדול: " מי לה' - אלי !" את מי הוא מזעיק? את כל כוחות נפשו, את כל כוח רצונו. וזאת, כדי למרוד באימפריה אדירה: בשליטת היצר, במאחזיו, בהרגלים שנעשו טבע, במאוויים שהשתרשו, באורחות החיים שהתמסדו. בין אור לחושך לאורך כל הדורות קמו מתנכלים לאומה הישראלית, אולם הם היו שונים באופיים, וגם צורת העימות עמם היתה שונה. הגדרה ממצה למהויות השונות של אומות העולם מהן סבל עם ישראל, רמוזה בפסוק: " והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום " (בראשית א', ב') – " תוהו " – זו גלות בבל, " בוהו " זו גלות מדי, " חושך " - זו גלות יוון, " על פני תהום " – זו גלות אדום, גלות שאנו נמצאים בה, שנראית כאילו אין לה סוף. קיים הבדל מהותי בין גלויות יון לגלויות אדום. אמנם שתיהן גלויות קשות, משתיהן סבלו ישראל צרות צרורות, אך, כאמור, קיים שוני ביניהן. "תהום - זו אדום". גלות אדום היא הגלות שהחלה בזמן חורבן בית שני ונמשכת למעשה עד ימינו. בגלות זו הצרות הינן כה קשות וכה רבות עד שהן נמשלו לתהום שלא ניתן לראות את סופו. המאפיין הראשי של גלות זו הוא 'צרות לשם צרות', תהום של צרות. הרמב"ם כותב ב"אגרת תימן", שמקור שנאת כל האומות לישראל הוא הקנאה הפנימית הרוחשת במעמקי ליבם על כך שלנו יש תורה, בעוד להם אין, ועל כך שאנו נבחרנו כעם סגולה. אך הביטוי החיצוני של אותה קנאה הוא בתהום של רדיפות, נגישות וצרות. הצרות שהגיעו אלינו מידי היוונים שונות לחלוטין. "חושך - זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל". מהות החושך היא הסתרת האמת. זו היתה דרכה של יון, להעלים את האמת ולסמא את עיניהם הרוחניות של ישראל. הצרות שגרמו היוונים התבטאו בתרבות זרה ומחשיכה, שביקשו לכפות על היהודים. להבדל זה שבין אדום ויון יש שורשים עמוקים ביותר. "עשיו הוא אדום" - אדום הפך להיות סמלו של מי שמיד עם הולדתו היה אדמוני, " כולו כאדרת שיער " (בראשית כ"ה, כ"ח). השם "עשו" מוכיח על מהותו. כבר בעת לידתו הוא היה עשוי כמבוגר. צורתו החיצונית של עשו מלמדת על שיטתו. האידיאולוגיה של עשו גורסת שהאדם נמשל לחית יער, אין לו כל צורך וענין להוסיף תבונה ודעת, שהרי לשיטתו "מותר האדם מן הבהמה - אין". אורח החשיבה היווני גורס, כי האדם בחכמתו ובתבונתו מסוגל להגיע להישגים רבים ואדירים, אולם זהו השיא, מעבר לכך אין ביכולתו להגיע. כל ענין שלא ניתן להשיגו באמצעות החושים והתבונה האנושיים, אינו קיים לגביהם. נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אין כתורתנו המעלה על נס את האדם, בהיותו נזר הבריאה. אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הבורא הוא מרכז ההוויה כולה. גם יקרת האדם נובעת מכך שהוא נברא בצלם אלוקים, שנאמר: " חביב אדם שנברא בצלם ". מכאן, נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד פיסגת השאיפה ביון היתה למצות מהאדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך לשפר ולהעלות את רמתו האנושית - דעת תורה גורסת כי תכלית האדם לדבוק בבורא, וללכת בדרכיו. שיא שאיפת האדם צריכה להיות, כלשון ה"מסילת ישרים": " להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו " (פרק א'). כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, יש לו מקום בהיותו מסייע להשגת המטרה - השגת קרבת ה'. כאשר אנו מתבוננים בעולם שסביבנו, דומה, שבניגוד לרצוי, שיפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם, נוצר מצב עגום בו חברו רוחם של עשו ושל יון, ויחדיו קידשו מלחמה על ה' ועל משיחו. העולם שסביבנו מלא ברשעות תהומית של אדום, המצופה בתרבות השקר החיצונית של יון. יפיפיותו השטחית של יפת קנתה שביתה באהלו של עשו, ולא באהלי שם. ימי החנוכה מזכירים את הבשורה הגדולה, שסוף האמת הפנימית לנצח, ואף "כי ארכה לנו הישועה", היא בוא תבוא ותופיע במלוא יפעתה. יופיה של יון מול אמת התורה גם יון וגם היהודים העלו על נס את מעלת החכמה, אולם בעוד שתורתנו הקדושה כולה אור, תרבות יון על כל השלכותיה הינה ביטוי מובהק לחושך ואפילה. לצורך ההבדלה בין הדברים הנראים כזהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשיכה במה שלפניו. גם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף. כל זה נרמז במה שהדגישו בחנוכה לא רק את הנרות אלא גם את ראייתם, שבהצטרפם יחד ניתן לעמוד על המשמעות הפנימית של חנוכה. החכמה החיצונית אינה מבינה כלל בערכה של פנימיות. לפי השקפתה מהו ערכה של נשמה פנימית, בלתי מוחשית? איך זו תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? הגע בעצמך שלפניך פסל תלת-מימדי שמאות שעות הושקעו בייצורו. הרבה מאמץ וכשרונות אמנותיים ניכרים שיכללוהו עד שהוא דומה לאדם חי. ואכן מבחינה חיצונית אין בין הפסל ובין האדם החי ולא כלום. הימצאות הנשמה בגוף נחשבת כאפסיות בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית. אולם במבט של פנימיות, אדרבה, איזה מכנה משותף יכול להיות בין פסל דומם לאדם חי פועל ועושה, חושב ומבצע, בעל שאיפות ועתיר תכונות נפש מגוונות? למרות הדמיון הפעוט שבין שני העצמים הרי הם שונים לחלוטין, וכל השוואה ביניהם אינה אלא פרי דמיון. כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה יודע שכולה תוכן פנימי ועומק לפנים מעומק, החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה מוחשית. בשל חדירתה לפנימיות, תורתנו היא תורת חיים שהוראותיה חייבות להתבצע למעשה, בעוד שחכמות יון החיצוניות, לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית. ברוח זו יובהר גם יחסה של היהדות ליופי. התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור, וחלילה לא על חשבון זניחת הפנימיות. יופי קשור בהרמוניה מושלמת של צורות וצבעים, אולם השלימות האמיתית של היופי היא רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו. מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני, ולהשתדל לחשוף את האמת; האם מדובר רק ביצירת אמנות דוממת, או בגוף חי, נושם, פועל ויוצר. על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: " כי הנה החושך יכסה ארץ... ועלייך יזרח אור ה' " (ישעיה ס', ב') . מלחמה ללא סיכוי יון גזרו על שלושה ענינים עקרוניים ויסודיים באמונת האומה ובאורחות חייה. שבת, חודש ומילה. שבת קודש - איך יתכן שעם ישראל יחיה בלעדיה? וחידוש החודש - הרי כל קביעת המועדים וזמני השנה תלויים בו. בלי קידוש החודש אין לנו ראש-השנה ויום כפור, וגם לא אף מועד אחר. ועוד יותר מכל הרשיעו, בגזירה על מצוות המילה - המצוה הראשונה בה אבינו אברהם נצטווה מפי הגבורה. קמו החשמונאים, ויצאו למלחמה, לא על גזירת הגוף. אמנם לפני שיוצאים למלחמה שוקלים את תוצאותיה - האם נוכל לעמוד בה, האם ננצח את האויב, מה מחיר דמים עלולה היא לגבות, ומהם סיכויי הנצחון? כך במלחמה על שמירת העצמאות או בהתגוננות מפני המאיים בתקיפה. רק כאשר בטוחים בסיכויי-הנצחון, יוצאים. באם לא - מעדיפים לסבול ולהבליג. מה בצע ביציאה למלחמה של אובדן ותבוסה, אם עלולים לאבד את החיים? בנסיבות אלה עדיף לחיות בסבל, מאשר למות בקרב מבלי להשאיר שריד. והנה, החשמונאים יצאו למלחמה בניגוד לכל חישוב הגיוני וסביר של סיכוי מול סיכון. הלא כך אנו אומרים בתפילת "על הנסים": "ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם וכו', מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". איך באמת נטלו החשמונאים על עצמם סיכון שכזה? ועוד יותר מאלף הדבר, שפועלם הונצח לדורות, למרות שפעלו ההיפך ממה שמורים לנו בדרך כלל חכמי הדורות, הם מורים לכופף ראש כאשר הנחשול הזועף עובר, להמתין עד שיחלוף, ואז להרים שוב את הראש. כאן, כולם כאחד תומכים בדרך התקיפה, ביציאה לקרב, וזאת כאשר מאזן-הכוחות הוא שלילי לחלוטין מבחינת העם. היתכן? ההסבר הוא, כי הבא ליטול מאיתנו את אמונתנו ואת יכולתנו לקיים את התורה ומצוותיה, הריהו נוטל את נשמתנו, פשוטו כמשמעו. באנו לעולם כדי לחיות חיים של אמונה, תורה ומצוות. והנה, באה מלכות יון הרשעה וכל מגמתה היתה להחזיר את עם ישראל לתוהו ובוהו: "להשכיחם תורתך". השכחת התורה - היא סופו של עם ישראל. בלי תורה, חייו אינם חיים. הכרח במצב זה ליטול חרב, לגייס את מי שהנושא קרוב ללבו, אפילו מעטים הם, אפילו חלשים הם, אפילו עוסקי-תורה הם, למרות שאין להם שיח-ושיג עם מלחמה וקרב. אנו הולכים להילחם על הנשמה שלנו! לעומת זאת, כאשר הגזירה היא "להשכיחם תורתך", ומשלימים איתה, חלילה, אזי אין שום סיכוי לתקומה. עדים לכך הם מיליוני יהודים, בעבר ובהווה, שהתחכמו וחשבו שיוכלו להישאר יהודים גם בלי התורה לא נשאר מהם זכר. הם שקעו למצולות ההתבוללות, ונמחקו מעל מפת הקיום היהודית. זאת היתה ההכרעה העל-היסטורית הגדולה של החשמונאים: בלי תורה, לא יישאר אחרינו זכר, לכן יש לצאת למלחמה! יציאה שכזו למלחמה חביבה היא על הקב"ה, לכן נעשה להם הנס, גיבורים נפלו ביד חלשים, רבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך! מוסיף והולך עם רדת הלילה מתנוצצים נרות החנוכה בחלונות הבתים, השלהבות שקטות, רועדות ועולות ישר. מדי לילה מוסיפים נר נוסף... נר שהוא זכר למאורע עתיק יומין שהתרחש בעבר הרחוק, והוא משדר לנו מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. לזכר נס חנוכה ולציון המאורע קבעו חכמים את שמונת ימי החנוכה, לימי הלל והודאה לה' על הישועה הגדולה. בימים אלו מדליקים נרות. ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני - שניים, בשלישי - שלושה, עד לשמונה נרות ביום השמיני. בלשון חכמים קרוי מהלך זה: "מוסיף והולך". מהלך זה של "מוסיף והולך", מאפיין את המרד כולו. המרד שהחל במתי מעט, הלך והתרחב, עד שהקיף את כל שדרות העם. הוא מאפיין גם את מערכות הקרב: ניצחונות קטנים על חילות המצב, ניצחונות גדולים יותר על חיל שומרון ועל חילות ארם. ולבסוף, ניצחונות מכריעים על חיל האימפריה, על עשרות אלפי רגלים, על הפרשים ועל פילי המלחמה שהארץ רעדה תחתיהם, עד לניצחון המוחלט! יוון הודתה בתבוסתה וכרתה ברית שלום עם המתקוממים. אך עדיין לא היה זה סוף פסוק. יהודה המכבי המשיך בביסוס השלטון ובמיגור האויבים שמסביב, במואב ובגלעד. שמעון אחיו הדביר את גויי השומרון והגליל. ההתבצרות, ההתחזקות וההתרחבות המשיכו גם בדור הבא ובדור שאחריו. "מוסיף והולך" אינו לקח היסטורי גרידא. מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. מרד החשמונאים - נצחי הוא, הקרב לא הוכרע. בכל אחד מאיתנו מקנן יווני קטן, עריץ, כובש זר, המנסה לכפות תרבות זרה על מהותנו ועל ישותנו. שמו של אותו כובש זר הוא היצר הרע. מדהים! הוא נוקט באותם אמצעי פיתוי כאנטיוכוס של אז: במות בידור ואיצטדיונים, תחרויות ספורט וחגי יין וזמר. הוא מציע כתחליף פילוסופיה מופשטת ואמנות מגוונת: פיסול, מחזאות, שירה ומחול. ובלבד שתוסח תשומת הלב מהעיקר שלשמו נבראנו ועבורו נוצרנו: עבודת הבורא, הכרה בו, תפילה אליו וקיום מצוותיו. כל יהודי העורך חשבון נפש, הנוכח בנתק ומבקש לשוב לבוראו, לשורשיו, למסורת הדורות - הריהו כמתתיהו הכהן הגדול בשעתו. כמתתיהו העולה על חורבות מזבח האליל, מניף את פגיונו ומכריז על המרד הגדול: "מי לה' - אלי!" את מי הוא מזעיק? את כל כוחות נפשו, את כל כוח רצונו, כדי למרוד באימפריה אדירה: בשליטת היצר, במאחזיו, בהרגלים שנעשו טבע, במאוויים שהשתרשו, באורחות החיים שהתמסדו. בראש ובראשונה - כבמרד החשמונאי - יבוא סיוע ממרום: "מסרת גיבורים - ביד חלשים, ורבים - ביד מעטים, וטמאים - ביד טהורים, ורשעים - ביד צדיקים" (נוסח תפילת "על הניסים"). הנס הנוכחי מובטח ממש כפי שאירע בנס פך השמן. הם התייגעו, חיפשו, ולבסוף מצאו את הפך הקטן, שלא היה בו שמן אלא ליום אחד. הם הדליקו בו את המנורה, ואז נעשה הנס ממרום, השמן דלק ודלק, עד שייצרו שמן נוסף. כך ממש, קורה לכל יהודי המבקש להתגבר, להתחזק, להתחשל. הוא פותח במצוה, פוסע בדרך הנכונה, ומגלה שעלה על "מדרגות נעות", ההמשך קל לאין ערוך. אולם קיימת הנחיה נוספת: "מוסיף והולך". החשמונאים הכריזו על המרד ומיגרו את הפלוגה היוונית הקטנה שנשלחה לכפרם. הגיע חיל המצב הסמוך - ונוצח. ואז בא מולם חיל שומרון, והובס. נשלחה תגבורת מארם, והונסה. גויס כל חיל הממלכה, ונוצח אף הוא: מעגלים מעגלים, מתרחבים והולכים. לא מנצחים ביום אחד, לא יוצרים מהפך מהיר. צריכים שהות להסתגל, להערך. חשובות הן הרציפות והעקביות: "מוסיף והולך". מלכות יוון נמשלה לחושך. התורה נמשלה לאור. כיצד מגרשים את החושך? על ידי אור התורה! "מוסיף והולך"! נר קטן, ועוד אחד ועוד אחד. אך ברציפות ובעקביות!

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."