מרבים בשמחה- מתורת הגר"י גינצבורג שליט"א- חלק מהתוועדות ר"ח

מ-ד-ה-י-ם ! ! ! !

"בשמחה ובטוב לבב מרב כל"

בעניני חשבון בקשר למלה שמחה:

הפסוק אומר, דווקא בתוכחה של פרשת "כי תבא אל הארץ" – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". בפרק השמחה של התניא, פכ"ו, איך לקבולי בשמחה הכל, אדה"ז מביא פסוק זה ומציין לפירוש האריז"ל הידוע, שצריך לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אם לא עבדת את ה' בשמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (מתחיל מ"תחת", צריך להתחיל משפלות) – אז "ועבדת את אויביך". רואים שסוד הנצחון כנגד אויבי ישראל, ה"שלום בארץ" והשלום בעולם, תלוי ב"ועבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כאן יש שלשה ביטויים – לא רק "עבדו את הוי' בשמחה" (כמו בתהלים), אלא בפסוק בתורת משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כתוב שצריך להיות "שמחה", ו"טוב לבב" ו"מרב כל". הכל מתחיל משמחה, וממנה הכל מסתעף – מסיבת השמחה יש שני מסובבים, "טוב לבב" ו"מרב כל". קודם כל נאמר פשט, על דרך הסוד – שמחה זה אמא, בינה, והכל מתחיל מההתבוננות שמעוררת בנפש את השמחה, זה באמא, "אם הבנים שמחה", ומתוך זה באים ל"טוב לבב", הכולל את כל מדות הלב, ובעיקר מדת התפארת ("תפארת גופא"). יש שמחה וטוב לבב – כתוב שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, "בינה לבא", וכאשר הבינה מתפשטת ליסוד אמא יש שמחה וטוב לבב. אבל זה לא מספיק – צריך להמשך עד ליסוד, השמחה צריכה להתפשט ליסוד. ידוע מה שהרבי אומר שמה שמעכב את הגאולה זה פגם הברית, באלף הששי שכנגד היסוד, ותיקון הברית נקרא "רב כל". "כי כל בשמים ובארץ" – היסוד נקרא כל, שהוא מחבר את השמים ואת הארץ. פירוש האריז"ל הוא שבין כל שתי מדרגות – שגם כינוי לשתי דרגות של גן עדן, ויש א"ס מדרגות – צריך להיות עמוד חלול, דרכו עולים מדרגה לדרגה. עמוד חלול שתקוע בדרגה האמצעית של ג"ע התחתון, ומי שנכנס לתוך העמוד החלול נשאב, ממטה למעלה, והעמוד הזה נקרא "כל" – ה"צדיק יסוד עולם", כך כתוב בספר הבהיר – ויש "רב כל", כי יש אין סוף מדרגות. השמחה בעבודת ה' צריכה להיות יותר מזה, "מרב כל", כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". זה פירוש האריז"ל. אבל בצורה פשוטה השמחה מתפשטת קודם בלב, ואז זה "שמחה וטוב לבב", ואחר כך היא מתפשטת ליסוד – השלמות של "גופא וברית חשבינן חד". צריך לפעול תיקון הברית, וזה על ידי שמחה. כתוב הרבה, מהתניא עד הרבי, שפגם הברית זה עצבות. צריך שמחה, וכל היאוש והדכאון בא מפגם הברית, כל המרעין בישין, והתיקון של הכל להיות שמח בלב. להיות כל כך שמח עד שמגיע לדרגה של "רב כל".

חוץ ממה שכתוב ש"רב כל" זה ריבוי העמודים שנקראים צדיק, "רב" זה לשון ריבוי, והמדקדקים אומרים ש"רב" זה יותר מסתם ריבוי. הפירוש הפשוט של "מרבין בשמחה" הוא שיש ענין שיהיה הרבה שמחה, אבל מי שבקי בלשון הקדש מבין שזה יותר עמוק – ש"מרבין בשמחה" היינו שהשמחה עצמה היא בהתרבות (כמו ששמחה זה צמיחה), לשון "פרו ורבו" (שייך לפורים). משיח אותיות ישמח – יש פסוק שנדרוש לקמן, "אור צדיקים ישמח" – ומסבירים ש"ישמח" זה יתרבה. לא סתם "מרבין בשמחה", אלא שהשמחה עצמה היא התרבות. מה זה פגם הברית? אנרגיה חיונית שמתבזבזת, שאדם בזבז, מה שקוראים זרע לבטלה (בגימטריא שמחה, כידוע שזה הלעו"ז – התקון של זרע לבטלה זה שמחה, לכן שוה אותו דבר, כמו שמשיח שוה נחש). אז התיקון הוא להיפך, שהכח והאנרגיה החיונית תשמש כדבעי, שהאדם יקיים את ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ" כמה שיותר. ידוע גם הפירוש של אדמו"ר הזקן, שיהודי יעשה עוד יהודי – שפרו ורבו זה להחזיר יהודים בתשובה, לעשות עוד יהודי ועוד יהודי. אז "רב כל" זה כח ההתרבות שבתוך היסוד. איפה כח ההתרבות נמצא? בברית. מי שתקן את הברית תקן את ה"רב כל" שלו. עוד פעם, ה"כל" זה הברית וה"רב כל" זה כח ההתרבות. ידוע שיעקב אמר "יש לי כל" ועשו אמר "יש לי רב", אבל צריך להיות "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – צריך אורות דתהו של עשו אבל בכלים דתיקון של יעקב – לכן צריכים "רב כל". ה"רב כל" זה תיקון הברית, שה"כל" יתרבה עד אין סוף. בלשון החסידות לפרות ולרבות, להוליד ילדים, זה עיקר הגילוי של כח האין סוף. זו תכלית התפשטות השמחה.

כעת אמרנו פשט, על דרך הפנימיות כמובן, שצריכה להיות עבודה ה' בשמחה ובטוב לבב – היינו שהשמחה תביא לידי טוב לבב, שטוב להיות יהודי, טוב לחיות, טוב לקום בבקר ולנשום את האויר של ארץ ישראל, לראות את הצמחים היפים והחיות היפות, כל מה שה' ברא לכבודו, שהכל יפה והכל נאה לו, פשוט להיות שמח, להיות טוב לב. קודם יש שמחה, שמקורה בהתבוננות, במוחין, ואחר כך יש "טוב לבב", ואחר כך תכלית התפשטות השמחה שתגיע לברית, ושם שהאדם יתעצם עם כח האין סוף שבו, שזה כח ההתרבות שלו. ה"כל" זה כמו העצם, שכאשר אתה תופס במקצתו את תופס בכולו, זה השלמות העצמית בלשון הרבי הרש"ב, שאומר שזה נעלם על ידי פגם הברית והתיקון זה לגלות מחדש את השלמות. השלמות תמיד נשארת שלמה. מצד אחד זה "כל" שתמיד שלם, אבל מתוך זה שהוא תמיד שלם הוא מתרבה עד אין סוף – "מרב כל". כל זה התבוננות, על דרך הפשט, להסביר מה זה "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

ג. רמזי התרבות השמחה בחזקות של 2

כעת נעשה חשבון: "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = 706 = ב"פ שמחה, "בשמחה" זה ב פעמים שמחה. נוסחה יפהפיה, ש"בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = ב-שמחה, ב פעמים שמחה. זה כמו "יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" מלמעלה למטה, אור ישר, ו"ויהי אור" מלמטה למעלה, אור חוזר. קודם אמרנו שיש "צמח" ממעלה למטה ו"מתחתיו יצמח" ממטה למעלה. גם פה יש התכללות של שתי שמחות. זו הגימטריא הראשונה, יפהפיה. תוספת הגימטריא ממתיקה את הענין, כמו שהרבי כותב. יש ודאי עוד דרכים להסביר מה הן שתי דרגות השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". כל פעם שכתוב "בשמחה" הכוונה ב שמחות, על דרך פירוש "וצדיק באמונתו יחיה" שזה ב אמונות – לכן צדיק עולה אמונה-אמונה. לצדיק יש שתי אמונות, של המקיף דחיה (אמונה בבריאה יש מאין בכל רגע תמיד) ושל המקיף דיחידה (אמונה בעצמות אוא"ס שלמעלה מבריאת העולם, מה שלא שייך להשתלשלות). הצדיק זה ה-צ של הצלם, והוא חי בתוך שתי האמונות, שני המקיפים, ה-לם של הצלם. כמו ש"באמונתו" זה ב אמונות, כך כל פעם שכתוב בשמחה זה ב פעמים שמחה, ו-ב פעמים שמחה עולה בדיוק "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

נמשיך: יש פסוק בקהלת "כי לאדם שטוב לפניו נתן [האלקים] חכמה ודעת ושמחה". פסוק זה הוא ממש אחד מהמקורות ששמחה זה במקום בינה. כתוב כאן "חכמה ודעת ושמחה", שלישיה שאיני מכיר, והכי קרוב לזה השלישיה של חכמה בינה ודעת (שחוזרת כמ"פ בתנ"ך). כאן יש פתאום משהו חדש, "חכמה ודעת ושמחה", אז באופן מובהק ביותר השמחה כאן נכנסת במקום הבינה – זה עצמו חידוש עצום לקביעה של החסידות שפנימיות הבינה זה שמחה, "אם הבנים שמחה". נעשה חשבון: "נתן חכמה ודעת ושמחה" = 1412 = ב"פ 706 = ד"פ שמחה, הערך הממוצע של כל מלה (השמחה כתובה בסוף, אבל "הכל הולך אחר החיתום"). זה בדיוק פעמיים הגימטריא הקודמת, של "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". רק להשלים את הרמז היפהפה הזה: "כי לאדם שטוב לפניו" = הוי' פעמים חדוה. כתוב שלפני כל שמחה יש חדוה, שזו הנקודה החדה של השמחה עוד לפני ההתפשטות שלה בכל האברים, שאדם רוקד מתוך שמחה, מוחה כפים מתוך שמחה. אבל הנקודה הראשונה, "ויחד יתרו", שנעשה בשרו חדודים חדודים, נקראת חדוה.

נאמר גם פשט כאן: מי זה "כי לאדם שטוב לפניו"? על פי פשט זה אדם שמוצא חן בעיני הקב"ה, שטוב בפני ה', אבל אפשר לפרש לא כך אלא על האדם עצמו. "כי לאדם שטוב לפניו" זה אדם שטוב לפניו, טיפוס שטוב לו בחיים, אז ה' "נתן חכמה ודעת ושמחה" – על דרך "יהב חכמה לחכימין". אותו אחד שטוב לפניו, ה' נותן לו מנה יתרה של "חכמה ודעת ושמחה". לכן אפשר להבין יותר טוב למה הכל זה שמחה כאן, כי מזה זה התחיל – זו הזכות שלו. את הכל הוא קבל בגלל שמיסודו יש לו כלי שהשמחה תחול בו, כי הוא "אדם שטוב לפניו". הפשט זה טוב לפני ה', אבל יש "אדם שטוב לפניו", כמו רבי זושא וכל הצדיקים הגדולים – שטוב להם. אפשר לפרש יותר בעומק, ש"טוב" לו בגלל שהוא "לפניו", "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", גם בקירובים וגם בריחוקים. מי שלפני ה' בכל מצב, תמיד טוב לו. אבל זה דרוש, כמו שאמרנו שה' אוהב אנשים שאוהבים אחד את השני גם בלי לחשוב עליו – כמו שדברנו בסעודת משיח – כך ה' אוהב אדם ש"טוב לפניו", שטוב לו, ולו ה' נותן "חכמה ודעת ושמחה". אם כן, כדאי מאד להיות "טוב לפניו". לכן, כמו שאדמו"ר הזקן מביא באגה"ק יא, חכמי האמת הרחיקו את מדת העצבות מאד מאד – אין דבר שפוגם בעבודת ה' יותר מהיפך השמחה.

עוד פעם, מה היה לנו? יש לנו שמחה, ויש לנו פעמיים שמחה – "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – ו-ד פעמים שמחה, "נתן חכמה ודעת ושמחה". נמשיך הלאה. אמרנו שבעצם המלה שמחה יש משמעות של התרבות אין סופית. שמחה זה יש האמיתי. בטול זה אין, אבל שמחה זה יש אמיתי, ויש אמיתי מתרבה ומתרחב ללא מעצור, בלי סוף – המרחב העצמי – וזה שמחה. איך נותנים ביטוי בחשבון, בקבלה, להתרבות? שמשהו מתרבה ומוליד עוד ועוד, דורות וצאצאים, בקבלה זה שלוקחים מלה ומחשבים את המילוי שלה. לא מספיק למלא את המלה פעם אחת, אלא האריז"ל אומר שאם רוצים את תכלית ההתרבות צריך למלא אותה עוד פעם, ואז יש שלשה שלבים – המלה עצמה (שרש), מילוי, מילוי המילוי. זה נותן ביטוי, כך אומר האריז"ל, לתכלית יכולת ההתרבות של המלה. נעשה את לשמחה: שמחה = 353, שין מם חית הא = 864 (= ג"פ רפח), שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא יוד אלף = 1607. זו התרבות השמחה, "מרבין בשמחה". כשמחברים את כולם יחד זה = 2824 = ב"פ 1412 = ד"פ 706 = ח"פ שמחה. מכל הדברים שעשינו זה הכי פלאי. הרי התחלנו שמחה, אחר כך היה ב"פ שמחה ("בשמחה ובטוב לבב מרב כל"), אחר כך ד"פ שמחה ("נתן חכמה ודעת ושמחה"), ופעולה זו נותנת ח"פ שמחה. מה סוד ההתרבות כאן? במלים הכי פשוטות – קודם יש לנו שמחה אחת, ואחר כך יש לנו רמז מובהק של פעמיים שמחה, ואז עוד רמז מובהק של ד"פ שמחה, ועוד רמז מובהק של ח"פ שמחה. מה זה אומר לי? למה העולם נברא עם ב רבתי דבראשית? שברכת ההתרבות היא בסוד חזקות של 2, פשוט מאד. למה יש רמח מצות עשה? זה 2-4-8 – שלש ספרות, שבעצם הן 3 החזקות הראשונות של 2. ככה תאים מתרבים, ככה העולם מתרבה. משהו מובהק ביותר, שכל ההתרבות היא בדרך של חזקות 2 – הכל קשור לשמחה.