אשכול סיפורים

זה היה בוקר שחור לכנסיה הלותרנית בפינלנד. הכומר אובלה ברונל,מנהיגה של הכנסיה בעיר קרנובי,אדם מוכר ונערץ על עשרות אלפי מאמינים פרוטוסטנטים,כינס את חבריו בצמרת הכנסייה, כדי לספר להם על המהפך שחל בהשקפת עולמו:''זה תקופה ארוכה איני חש עוד הזדהות עם הברית החדשה ותכניה.מאז גיליתי את התנ''ך והתחלתי להתעמק בו,מצאתי את האלוקים האמיתי שלי.אני מתקשה להטיף לדברים שאינני מאמין בהם'',הדהים את קהל שומעיו.

ההלם היה מוחלט.שתים עשרה שנה שימש אובלה בתפקידו.הוא נחשב כומר פופולרי ומצליח.כיצד ישפיע הצעד הדרמתי על המאמינים הרבים,שומעי לקחו? את הדממה בחדר היה אפשר לחתוך בסכין. העיניים הופנו אל ההגמון של פינלנד שישב בראש השולחן,אותות התדהמה ניכרו היטב על פניו.הוא לא ביקש הסברים,לא התווכח,גם לא ניסה לשכנע.רק הצביע על הדלת.אובלה פשט את גלימתו ועזב את הכנסיה,לעולם.

יום המנוחה האמיתי אובלה(49)שירת בצעירותו בצבא פינלנד.אחר-כך שימש מורה זמן מה,ובהיותו בן עשרים וחמש הצטרף לכנסייה הלותרנית(פלג נוצרי שיצא מהכנסייה הקתולית לפני כ-500 שנה,ומרבית תושבי סקנדינוויה הנוצרים משתייכים אליו). לא ביום אחד החליט על הצעד הנועז.הספקות כרסמו בו לאורך זמן,במיוחד לאחר ש'גילה' את התנ''ך.''הגילוי המרעיש הראשון שלי היה כשנוכחתי שיום המנוחה התנ''כי הוא שבת,ואילו ליום ראשון אין שום איזכור כיום מיוחד.האם יכול להיות שלאותו אלוקים יהיו שני ימים קדושים?! שאלתי את עצמי''.

האישה הפתיעה יום אחד החליט לשתף בלבטיו את אשתו,רונה,שמקצועה מעצבת פנים והיא משמשת נגנית עוגב בכנסייה שלו.תגובתה הדהימה אותו:''מזמן רציתי לספר לך שאני חשה רגשות חמים ליהדות'',אמרה.אובלה ראה בכך נס משמים.הם קיימו שיחה גם עם ארבעת בנותיהם,שהבוגרת בהן היתה אז בת שלוש-עשרה,ושתי הצעירות,תאומות בנות שבע,הארבע אמרו:''אנחנו איתכם בכל החלטה''. לאחר עזיבת הכנסייה הרגישו בני הזוג צורך להסביר את המעשה לבני הקהילה בקרונובי.

''פרסמנו מודעה בעיתון המקומי והזמנו את כל ידידינו לפגישה.כל בני הקהילה באו.הם שאלו שאלות ואנחנו השבנו.רבים מהם היו נבוכים,אמרתי להם: עשו כמוני - עיינו בתנ''ך והסיקו מסקנות''.בעקבות הפגישה עזבו עוד כמה אנשים מהקהילה את הכנסייה. גיור ועלייה המשך המסלול,מבחינת משפחת ברונל,היה ברור - גיור ועלייה.במהלך הגיור החליפו את שמותיהם מאובלה לשלמה ומרונה לרות.לפני שש שנים עלו ארצה והם מתגוררים ברעננה ומנהלים אורח חיים דתי לכל דבר.בינתיים הספיקה בתם הבכורה, לאה, להינשא ולהקים גם כן בית שומר מצוות.

שלמה ורות מאושרים במעשה שעשו: ''אחד הסיפורים היפים בתורה הוא סיפור קבלת התורה. הקב''ה הציע אותה לכל העמים והם סירבו מכל מיני סיבות. רק עם ישראל אמר: ''נעשה, ונשמע''. זה הוכיח לקב''ה שאנחנו אכן ראוים לתורה,שאנו ראוים לאחריות המיוחדת המוטלת עלינו מכח התורה. אנחנו שמחים להיות חלק מנושאי אחריות זאת ולקבל עלינו את הברית שנכרתה בהר סיני''.

עוד בהיותו כומר אוונגליסטי שעמד בראש כנסיה גדולה בהולנד, גילה ברט וודגוויק משיכה בלתי מוסברת לעם היהודי. בכנסיה שלו, כאשר למד עם אנשיו תנך, הם עשו סדר פסח, ישבו בסוכה, קבעו לימוד חומש עם רשי ואפילו שרו בצוותא שירים של מרדכי בן- דוד... ה'בעיה' נוצרה כאשר לא מצאו בתנך שום רמז ל'חג המולד', והתחילו לפקפק באמיתות הנצרות. מכאן, דרכו של האיש העקשן השואף לאמת הייתה סלולה- ליהדות.דבר בחזותו השקטה של האיש היושב מולי אינו מסגיר את עברו, או את הסערה שהתחוללה בקרבו במשך שנים.

 עיניו הכחולות בולטות על רקע תווי פניו הצנומים, זיפי זקן מעטרים את סנטרו, כיפה שחורה גדולה מכסה את ראשו ורק ההולנדית שבפיו מעידה את מוצאו. בבוקר יום ראשון סגרירי באנטוורפן, אנו מסבים בסלון ביתו. בעצם, קשה לכנות את החדר סלון. מדובר במרתף קטן שכור, השוכן מתחת לבית רחב ידיים באזור היהודי של אנטוורפן. בחדר הצר, במטרים הספורים, מתגוררת כל משפחת ציון, האבא אריאל, עקרת הבית שלומית, והילדים, מנחם וישיב לוי. שם, מעיר אריאל ציון כבדרך אגב, היה לנו בית יפה, גדול ומרווח. אבל הוא כבר מזמן לא 'שם'.

 הוא נמצא בעולם אחר, בגן העדן הפרטי שלו. סוף סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.במהלך השעתיים הבאות ננהל מאבק נסתר, שבמהלכו הוא ירצה לשכוח את עברו, ואילו אני דווקא אחטט בו שוב ושוב. גם כשאבקש ממנו תמונות ומסמכים מן העבר, לא יהיה לו מה לתת. את הכל הוא השמיד. סיפורו המדהים והבלתי שגרתי של ר' אריאל ציון, מתחיל בסיפורו של ברט וודווייק ההולנדי. וודוויק היה כומר נוצרי פופולארי שעמד בראש כנסייה נוצרית גדולה, ואילו אריאל הוא יהודי מאמין, בעל אמונה לוהטת, ונשמה יהודית יוקדת. לפני כן, כשהייתי 'שם', מעולם לא הרגשתי בבית, מספר ר' אריאל.

חשתי מין סוג של חסר פנימי. גם כשכולם מסביבי רקדו והתהוללו, אני התהלכתי בתחושת ריקנות. חשבתי כל הזמן, בשביל מה אני חי בעולם הזה? ידעתי שאני חי בשביל הקדוש ברוך הוא, אבל לא הצלחתי לתרגם את זה לדרך חיים. ידעתי שאני צריך להיות דתי יותר, ובזמנו להיות דתי יותר היה להיות נוצרי טוב יותר. אריאל ציון נולד ברוטרדם, עיר נמל הולנדית, למשפחה פרוט-סטנטית אדוקה. היינו נוצרים, אבל תמיד היה לנו קשר חם לעם היהודי. תמכנו מאוד בישראל. אני זוכר את הדאגה הרבה של סבא בזמן מלחמת יום הכיפורים. חשתי קשר עז לארץ ישראל, ואספתי תמונות ופרסומים על אודותיה. קהילת 'שלום' הנוצרית וודווייק לא הסתפק בחינוך הנוצרי שקיבל, ופנה לחפש תשובות על השאלות ועל הספקות שהתחילו להתעורר בקרבו.

בהיותו כריזמטי, התאספה סביבו חבורת צעירים שגם הם לא היו שלמים עם דרכם הנוצרית. באופן כללי, היה להם רצון עז לשוב לדת, הוא אומר. הם הפסיקו להתהולל, והתחילו להתעמק בשאלות של דת ואמונה. בשלב ראשון התחילו ללמוד תנך בצוותא. עם הלימוד והמחקר התגברו השאלות והספקות, ובמאי 1998 החליטו להכריז על הקמת כנסייה אוונגליסטית נפרדת. (אוונגליזם הוא זרם מודרני בנצרות, ונחשב למתון יותר מהזרם הקתולי הקשוח. האוונגליסטים, בניגוד לקתולים, אוהבים את ישראל ותומכים בה.) הקבוצה מנתה מאות אנשים, וודווייק הפך למנהיגם. לקהילה הם העניקו שם עברי: 'שלום'. הכנסייה החדשה שהקומה בעיר דורדרכט בלטה בתמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. חבריה הגיעו לארץ כדי לחלק זרי פרחים ומתנות לנפגעי טרור פלסטיני, ואף ארגנו טיסות לארץ. במהלך האינתיפאדה יזמו אנשי הקהילה מכתב תמיכה באריאל שרון, ראש הממשלה דאז, שאותו כתבו 25 ראשי כנסיות בהולנד, ומכתב מחאה לראש ממשלת הולנד, על אי תמיכתו המספקת בישראל.

הבסיס לכנסייה היה התנך. חברי הקהילה למדו אותו וניסו להבין את הדת הנוצרית לפיו- ניסיון שלא ממש צלח. השאלות שלנו רק הלכו והתרבו, במקביל ללימודי התנך, מספר ציון. ניסינו ליישם מה שכתוב בתנך, וזה חייב אותנו להתייחס ברצינות למועדים היהודיים. למשל, כשקראנו בתנך על כך שחייבים להקים סוכות בחג הסוכות, קראנו לאספה מיוחדת, ובה החלטנו שהיות שאנחנו מחויבים לתנך, אין לנו ברירה אלא לקיים מצווה זו. אז הקמנו סוכות. כשהגענו לחודש ניסן, ובתנך הרי כתוב שחייבים לשמור על מצוות החג, החלטנו שאנחנו עורכים סדר פסח.

לא ידענו בדיוק מה לעשות, ונעזרנו בהוראות הסדר שמצאנו בתקשורת המקוונת. היה זה מידע שהגיע מיהודים משומדים, יהודים שהתנצרו, אך נהגו לשמור על סממנים יהודים, ובכלל זה ערכו סדר פסח. מיותר לומר שבסדר שלהם הם השתילו מסרים נוצריים מובהקים, והחליפו שמות של אישים יהודים בנוצרים, להבדיל. אבל זה מה שהיה לנו באותו רגע.

 לא הכרנו את הדבר האמיתי. לא ידענו בכלל שקיים משהו אחר. ואז הגענו לחג המולד, החגא הנוצרי הידוע. התחלנו לשאול את עצמנו: רגע, איפה זה כתוב בתנך? איפה כתוב בכלל שצריך לחגוג את החג הזה? התחלנו לפקפק גם בחגא של ימי ראשון, במקום יום המנוחה המצוין במפורש בתנך, השבת. כך התגלגלנו מספק אחד למשנהו, עד שכבר התחלנו לפקפק בקול רם באמיתות הנצרות כולה. החבורה לא נעצרה בשמירת השבת והחגים. ברגע שהחלטנו שהתורה נכונה ואמתית, התחלנו ללמוד אותה בעיון. למדנו בצוותא חומש עם פירוש רשי, שרנו שירים עבריים כמו 'אתה תקום', 'ייבנה המקדש' ושירים של מרדכי בן דוד. זה כבר היה בשלב מאוחר יותר.

 בברית יחד כך, כשרגל אחת פה והאחרת שם, ובדרך שאינה ברורה לאיש, התנהלה הכנסייה המוזרה הזאת, עד שבכל רחבי המדינה יצא שמעה של הכנסייה הנוצרית שחבריה שומרים בקפידה על שבתות וחגים יהודיים. נציגי הקהילה הוזמנו להרצות את משנתם בפני כנסיות אחרות ובכינוסים תיאולוגיים שונים. איך הגיבו הקולגות מהכנסיות האחרות? התגובות היו מעורבות. חלק עודדו אותנו, אבל חלק כעסו מאוד. הם טענו שאף שהחגים היהודיים מופיעים בתנך, הרי שאותו האיש הורה לבטלם ולהחליפם בחגאות הנוצריים. גם את השאלות שהתעוררו בו לא שמר הכומר בליבו. להיכן שהיה מגיע, היה מעלה אותן ודורש תשובות ברורות. בכל כינוס נוצרי מזדמן היה מבקש לדעת מפני מה הפנו הנוצרים עורף לתנך.

 פעם כשהייתי בארץ, מספר ר' אריאל, הוזמנתי להרצות בכנסייה של מומרים בתל אביב ובטבריה, וגם שם הצגתי את השאלה שהציקה לי: 'הרי בברית החדשה כתוב שהתורה היא אמת, ואתם חייבים לשמור אותה, אז למה אתם מפנים לה עורף?, ומה הייתה התגובה שלהם? הם זרקו אותי מכל המדרגות. במקום לענות לעניין, הם בחרו להחרים אותי. את הצעד השערורייתי הבא עשה ברט שכשנולד לו בנו הבכור. הוא החליט שאם הוא מאמין למה שכתוב בתורה, הוא חייב למול את בנו.

 סיפרת את זה למישהו? לא סיפרתי לאיש. פחדתי שיצחקו עליי. בשקט חיפשתי מוהל, ומצאתי מוהל יהודי ליברלי שביצע את הברית. הברית לבן גררה בעקבותיה ברית נוספת- לו עצמו. קראתי בתנך שאחרת אני לא אוכל להיכנס לבית המקדש, הוא מסביר. למרות ארבע הכוסות, הסוכה ושמירת השבת- לאורך כל אותה תקופה נותר ברט וודווייק נוצרי אדוק. המנהגים היהודיים שהנהיג בקהילתו לא הפכו אותו ליהודי מאמין. עם הזמן החלו להתגנב לליבו ספקות גדולים. עדיין הלכתי לכנסייה כל יום. כראש הכנסייה ערכתי את כל הטקסים, אבל לא הייתי שלם עם עצמי. התמודדתי עם הרהורי 'כפירה' מובהקים בנצרות.

 הקרב הקשה ביותר התנהל בתוכי בשאלה: האם להמשיך ולהפיץ את בשורת הנצרות, אף שכבר איני מאמין בה? במקביל, הבחנתי שלרבים מהחברים רגשות מעורבים כלפי הנצרות. לאחר דיונים ארוכים וסוערים קיבלנו את ההחלטה המשמעותית בתולדות הכנסייה שלנו: אנחנו לא מזכירים יותר את שמו של אותו האיש. אנחנו מדברים מעתה רק על השם, בורא העולם. עבורנו, יש אלוקים אחד ויחיד בעולם. עד לפני כמה שנים החלטה כזאת נחשבה להזויה לחלוטין. ווודווייק היה נוצרי אדוק, מכובד ומפורסם, שעשה נפשות רבות לנצרות. המהפך שעבר עליו היה אפוא קיצוני ביותר.

 ניצוץ יהודי באותן שנים שבהן התייסר בשאלות על אודות דרכו הנוצרית, נתקל וודווייק בגילוי מסעיר. בן משפחתו שערך תחקיר מעמיק על שורשי המשפחה, גילה שסב המשפחה, לפני מאה שנה, היה יהודי כשר בשם שלמה לוי. שלמה לוי הגיע מספרד או מפורטוגל, והתיישב במחוז פריסלנד שבצפון הולנד, שם הפך לאחד מראשי הלוחמים נגד הכובשים הצרפתיים. האיש התנצר, ונשא גויה. הגילוי הזה, מספר ציון, גרם לי להבין מהיכן נובעים הרהורי ה'כפירה' שלי.

התחלתי להבין בעצם נמצא במקום הלא נכון, ושאני חייב לחזור לדרך אבותיי בהקדם האפשרי. לאחר מעשה הבנתי שדלק בי ניצוץ יהודי. כחבר בקהילה אוהדת ישראל, ביקר הכומר פעמים רבות בארץ. באחד מביקוריו פגש יהודים דתיים. הרגשתי טוב בחברתם, משחזר ר' אריאל. פתאום הרגשתי קרבת אלוקים גדולה, הרבה יותר ממה שהרגשתי בחברה הנוצרית ביקור משמעותי נוסף היה ביישוב סוסיא, שם פגש בן ישיבה והתחבר עימו. הם שוחחו רבות בענייני דת, וודווייק חש שהוא מחבב את הצעיר הזה. הוא נפגש עם אנשים דתיים נוספים, והדברים ששמע מהם הביאו אותו לרצון להתגייר.

 לפני ההחלטה הסופית עוד הייתה לו שורה של אי הבנות בתנך. החלטתי שאם אני מקבל תשובות על השאלות האלה, אין לי ברירה אלא להתגייר. לעזוב את הכל, את החיים הנוחים, את חיי החברה והמשפחה השלווים, ולהקריב אותם על מזבח האמת היחידה שלי. כבר אז ידעתי שעליתי על דרך שאין ממנה חזרה.

 והתשובות הגיעו? ודאי. הן הגיעו אלי בדואל, והיו כמים קרים על נפש עייפה. זהו זה, אמרתי לעצמי. אני מתגייר. עליי לשוב לדת אבותיי, לדתו היהודית של סבי שלמה לוי, האיש שמכל צאצאיו לא נשאר אף יהודי אחד. אני, החלטתי, אשיב עטרה ליושנה.

 האנשים בכנסייה שלך ידעו על ההחלטה? בהתחלה לא, אף שידעו שאני מחפש את דרכי. אבל לא חיכיתי זמן רב. שיגרתי מכתב אישי לכל חברי הקהילה, שבו הודעתי להם על החלטתי. ציינתי במפורש את כל הספקות שהתעוררו בי בקשר לאמיתות הדת הנוצרית. כתבתי גם שלדעתי, היה אותו האיש מסיח ומדיח, שעל פי התנך, בספר דברים, הוא חייב מיתה, ולכן הוא הומת. דברים כאלו מפי אדם שנחשב עד לאותו רגע לנוצרי מאמין ולמטיף כריזמטי מפורסם, היו בגדר רעידת אדמה בקהילה הנוצרית בהולנד כולה. המכתב הופץ עד מהרה גם בקרב חוגים מחוץ לכנסייה, והפך לשיחת היום.

 וודווייק היה אישיות מפורסמת בקרב הקהילה האוונגליסטית הגדולה בהולנד, וצעדו עורר תדהמה רבה ומורת רוח בקרב רבים מבניה. ואילו וודווייק עצמו חש שלם עם החלטתו. הוא הרגיש שעול גדול ירד מכתפיו. אבל גם היה לו קשה. קשה מאוד. הפיצו עליי דברים רעים. אמרו עליי הכל. וזה כאב. חברים ותיקים וטובים זנחו אותי. היה לי חבר מילדות שעזב אותי ברגע שנודע לו על החלטתי להתגייר. הוא אמר לי לפני שנפרד ממני: 'אתה הולך לגיהנום, ואני לא רוצה להכיר אותך יותר.

ידעת לקראת מה אתה הולך? ידעתי שיהיה לי קשה, אבל לא שיערתי עד כמה. תמיד התעודדתי מהמחשבה שהעם היהודי סבל כל כך הרבה בכל שנות קיומו, בגלל יהדותו, והנה, גם אני שהצטרפתי אל העם הזה עובר את מנת הייסורים שלי. ידעתי שאני צועד בדרכו של האלוקים, והייתי מאושר. אפילו שאיבדתי את מקור פרנסתי ואת מרבית ידידיי- הכל היה שווה.

היו הרהורי חרטה? אף לא לרגע. 'מסוכן' לדו- קיום חרטות לא היו, אבל היו קשיים. הבית שבו התגורר ברט וודווייק נלקח ממנו, והוא עבר להתגורר בתנאים איומים, בדירת חדר ליד משפחת אשתו, כשהוא מחוסר כל. השלב הבא היה ההכרזה הרשמית על פירוק הכנסייה שבראשה עמד. הרבנים שאתם עמד בקשר הציעו לו להתנתק כלילי מהעבר הנוצרי שלו, ולזנוח את פעילותו בכנסייה. חברי הקהילה העריכו את החלטתו של וודווייק, אך לא לכולם היה האומץ להצטרף אליו. מתי מעט החלו בתהליכי גיור, שעדיין נמשכים, והשאר החליטו להישאר בסטטוס של 'בני נח' ולשמור את שבע המצוות.

 הרבנים גם הסבירו לברט שאי אפשר לגייר את כולם בבת אחת, אלא כל אחד מהם חייב לעבור תהליך גיור אישי. גם היום מנסה ציון לסייע לאותם אנשים שעדיין מתנדנדים בין שני העולמות, ומתקשים לבצע את המעבר.

לעומת החברים שעודדו אותו, ראשי כנסיות וקולגות לשעבר שיגרו אליו מסרים מאיימים. הם המטירו על ראשו את כל העונשים שבעולם- מהגהנום וד לכף הקלע- על שהעז לחצות את הקווים, ועוד להשמיץ את מנהיגם בפומבי. אמרו עליי שאני מסוכן לדו קיום הדתי במדינה, אומר ר' אריאל, משועשע. עד היום הוא ממשיך לקבל מכתבים ודואלים בעלי תוכן פוגע מחברים לשעבר. גם ביום הראיון ל'משפחה' קיבל ציון דואל מכומר הולנדי. אתה חסר הצלה, ואתה אבוד לעולמי עד, כתב הכומר דה יונג. אלו שכן גילו הבנה ואפילו הערכה נסתרת היו בני המשפחה הקרובה. באותם ימים, באו השורשים היהודיים של משפחתי לידי ביטוי. מצד אחד הם דאגו לי, וחששו מהעתיד שמצפה לי, ומהצד האחר הם העניקו לי הסכמה שבשתיקה. כשהודעתי להם על הצעד שלי, הם אמרו לי: 'אריאל, זה טוב בשבילך'.

אחותי אפילו אמרה שהיא מקנאה בי. אחי הגדול ביקר אותי כדי לשמוע על החלטתי ממקור ראשון. כשהגיע, שאל אותי: 'זה נכון שאתה מתכוון להתגייר?' כשעניתי בחיוב הוא רק רצה לדעת מה הייתה הסיבה 'אתה יודע למה?' אמרתי לו, 'בגלל סיבה אחת פשוטה: משום שאבות אבותיי היו יהודים, והצאצאים שלהם עשו טעות כשהתנתקו מהיהדות והתערבו בגויים.

היום אני, הנכד שלהם, מתקן את הטעות הזאת'. אחי הקשיב בתשומת לב, הרהר קצת ואמר: 'אתה יודע מה, ברט? אני מבין את הטיעון שלך. אני אפילו מזדהה איתו'. ואז הוסיף משפט שריגש אותי: 'ברט, לראשונה בחיי אני מזהה בהתנהגותך שלווה אמיתית. ממשפחתה של האישה הייתה התמיכה אף גדולה יותר. לא רק תמיכה, אלא שהחותן והחותנת החליטו להצטרף אל בתם וחתנם, והחלו לעת זקנתם בתהליכי גיור. הם אנשים מבוגרים, והתהליך איננו יכול להתבצע במהירות, מבהיר ר' אריאל.

 רגע סוחט דמעות כאשר החליט וודווייק להתגייר, הוא לא ממש ידע מה עליו לעשות. בתחילה יצר קשר עם רב רפורמי שאותו הכיר. עד מהרה הבחין שמדובר בהצגה חלולה שאין בה מאומה, ופנה לקהילה החרדית של אמסטרדם, אך שם הובהר לו כי הם אינם עוסקים בגיורים. בצר לו פנה וודווייק לחבריו בארץ. אלו הפנו אותו אל הרב ברוך הרניק, רמ בישיבת יבנה באנטוורפן.

בינו לבין הרב הרניק נוצר קשר הדוק, שנמשך עד עצם היום הזה. מספר חודשים לפני הגיור החל המיועד להתגייר מגיע לשבתות לאנטוורפן, ושם היה לומד יהדות מפיו של הרב הרניק. אין לי מילים להגדיר את האמונה המופלאה של האיש הזה, אומר הרב הרניק ל'משפחה'. הוא היה מודע לכל הקשיים שניצבים מולו.

 ישבתי איתו שעות על גבי שעות ושכנעתי אותו לא לעשות את הצעד הזה. הצעתי לו להמשיך בדרכו הנוכחית, לשמור על שבע מצוות בני נח וזהו. אבל את אריאל לא עניין שום תחליף אחר. הוא רצה להיות יהודי אמיתי וגאה. אמרתי לו: בשביל מה אתה צריך את זה? בניך יסבלו מאנטישמיות, או יתפוצצו חו באוטובוסים. תיארתי לו את כל הקשיים שהוא עתיד לעבור, חברתית ומשפחתית, בתור גר. גם בית הדין הציע לו ברגע האחרון לחזור בו, ולהישאר גוי כשר שמקיים שבע מצוות בני נח. אבל אריאל לא רצה לשמוע. הוא כל הזמן אמר: 'אלוקים הוא שהביא אותי עד הלום, והוא שיוביל אותי הלאה.

הרב הרניק ליווה את משפחת ציון בכל שלב משלבי הגיור. הוא הושיט להם יד תומכת ברגעים הקשים. אחד מהם היה כאשר במהלך ההכנה לגיור, חלה אבי רעייתו בסרטן קשה. החברים הנוצרים שמחו לאידם. הם טענו שהם נענשים על כך שהפנו עורף לנצרות.

 הם באו אליי עם הסיפור, אומר הרב הרניק, ואני עודדתי אותם. אמרתי להם שאי אפשר לחשב חשבונו של עולם, ושהם צריכים לצעוד הלאה בדרך שהם בחרו, בלי שום קשר לכך. הפלא הגדול התרחש, כאשר למרות הסיכויים הקלושים שהעניקו לו הרופאים, החלים חותנו לחלוטין מהמחלה. ר' אריאל ציון ורעייתו הגיעו לארץ ישראל, התגיירו על פי ההלכה, ונישאו שוב כדת משה וישראל בטקס מרגש בעיר העתיקה בירושלים, במקום המשקיף על הכותל המערבי. גם במעמד הגיור עצמו, בבית הדין בתל- אביב, השתתף הרב הרניק.

זה היה מעמד מרגש מאוד, הוא אומר. הרגע שבו הכריז אריאל 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד', וקיבל עליו לשמור את התורה שבכתב ותורה שבעל פה, היה רגע סוחט דמעות. אריאל עצמו נשבר באמצע ונחנק מבכי. בית הדין הקשה עליו ועל משפחתו מאוד. הדיינים שאלו אותם שאלות קשות ומסובכות, ועל כולן הם ענו בבהירות שהדהימה את דייני ההרכב. משישה עשר זוגות שעמדו באותו יום לפני הדיינים, הם היו היחידים שהתקבלו. כשנשאל לשם היהודי שבו בחר, ענה- אריאל ציון.

למה בחרת דווקא את שם זה? כי אני רוצה לקום כארי לעבודת השם, ואריאל רומז גם על בית המקדש, הקרוב כל כך לליבי. מעמד הגירות עצמו הותיר בו רשמים עזים. הדיינים התפעלו מאוד מהידיעות שלנו ומהנכונות שלנו, אף שהשאלות שלהם היו קשות מאוד, הוא אומר.

 מאזין לאברהם אבינו - כששב הביתה להולנד, הבין שבתור יהודי לא יוכל להמשיך לחיות במקום שאין בו יהודים. הרגשתי כמו בגלות, הוא מסביר את החלטתו להגר לאנטוורפן, לתקופה של שנה. וכך נותר ראש הכנסייה המכובד לשעבר בלי מקור פרנסה. באין ברירה נאלץ ללמוד את מקצוע הבנקאות כדי למצוא עבודה. לאחר חיפושים מייגעים מצא ציון עבודה בבנק להשקעות ברוטרדם. מאז, כל יום הוא עולה על הרכבת באנטוורפן ונוסע לרוטרדם לעבודה.

 המשכורת אינה גבוהה, וההוצאות מרובות, אך אריאל- כמו יהודי מאמין- אינו מתלונן, במיוחד שגם במקום העבודה האירה לו ההשגחה פנים. התברר לו שמנהל הבנק הוא צאצא למשפחה של יהודים אנוסים המגלה הבנה לצרכים המיוחדים שלו כיהודי חרדי, ומתיר לו לעזוב מוקדם יותר בימי שישי ובערבי חג. זה לא קל, הוא מודה. אך לא לאורך זמן.

 באוגוסט של שנה זו יארוז ציון את שארית מיטלטליו, ייפרד מהמרתף הדחוס ובעזרת השם יעבור לגור באחד מהיישובים בארץ. בארץ הוא מתכנן למצוא עבודה בתחום הבנקאות, אך חולם בד בבד על עבודה באחד מן הארגונים שפועלים נגד המיסיון. מי כמוני מכיר את התנועה המיסיונרית מבפנים, הוא אומר. אני מכיר את סגנון המחשבה שלהם, את כל הטריקים ואת כל הטיעונים שהם מגייסים לצדקת דרכם. אני חושב שאני מסוגל להתמודד אתם יפה.

אם אצליח למנוע רק מיהודי אחד להשתמד, הכל היה שווה. בינתיים הוא אינו מבטל אף רגע אחד. בערבים, לאחר יום עבודה מפרך, ובימי ראשון, הוא לומד עם חברותות, ומנסה להשלים את הפער. מצבו הכלכלי אינו מזהיר, העתיד עדיין לוט בערפל, אך אריאל הוא המאושר באדם. בשבת האחרונה, מספר הרב הרניק, הוא סיפר את סיפורו האישי לבחורי הישיבה במשך שעות ארוכות, עד לחצות, הם ישבו ובלעו כל מילה בשקיקה. למחרת פנה אליי אחד הבחורים ואמר לי נרגש כולו: 'הרגשתי ממש שאני מאזין לאברהם אבינו.