פרשת השבוע באופן קבוע

  האכזבה והתקוה

אדם הראשון מופיע במקרא כדמות עילאית, השונה מאיתנו בתכלית: אין הוא ילוד אשה. הוא בחיר היצירה, שהאלוקים עצמו נפח בו נשמת חיים. אין ביכולתנו - קרוצי החומר, שאופקינו הרוחניים מצומצמים - להקיף את דמותו הרוחנית במלואה. אנו מתבוננים בפרשת חייו של אדם הראשון מנקודת הראות שלנו בלבד, ממבטנו אנו.

אדם הראשון, עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן. גן מופלא, אשר בו נמצאים תנאים אידיאליים לחיים מאושרים וחסרי דאגות.

לפתע התנפץ האושר אל סלע הפיתוי. פיתוי של נחש ערמומי שינה את חייו ואת חיי אשתו בתכלית. הם גורשו מגן עדן, כדי לטעום את טעמו המר של המוות, הממתין מאז לכל חי אי שם בסוף הדרך. בגלותם הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם אף להיאבק ללא הרף באיתני הטבע. הם הושלכו לתוככי מערבולת של מאבקי הכוח הנוראים, שהטביעו את הדורות שאחריהם בדם שנשפך במלחמות אין-ספור. רגע הפיתוי, שאדם הראשון לא עמד בו, מהווה אות פתיחה להיסטוריה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה.

למקרא סיפורו של אדם הראשון, חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו לדרוך בנתיב הכשלונות?

והנה, בסופו של ספר בראשית, מופיע הקוטב השני בדמותו של יוסף.

הוא היה אב-טיפוס של אדם שסבל מילדות קשה: נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, הקשור בעבותות אהבה אל אביו, מושלך לפתע אל ארץ אחרת, אלילית, מנוכרת ואכזרית. נסיונות עזים מטלטלים אותו, אך הוא נותר שלם בדרכו, דרך בית אבא.

הוא מוטל לצינוק. בודד, מושפל, מוכה ומבוייש. אכול געגועים גוברים אל אביו, המצוי הרחק ממנו. הזמן חולף. לפתע חל שינוי במצבו. מבור תחתיות מטפס הוא אל סולם ההצלחה, אל מנעמי השלטון, אל השררה של הגדולה שבממלכות. והנה, למרבית הפלא, גם היא אינה משחיתה אותו.

מלווה אותו רצון להיטיב לאחיו, על אף שמכרו אותו לעם המצרי, שבו משל במשך שמונים שנה תמימות, להיטיב לאוכלוסיית העולם הרעבה - לכולם. בדורות העבר, בעת שמושלים התעמרו בבני עמם, ניצב יוסף הצדיק כסמל למושל האידיאלי, כסמל לאדם!

לאחר מות יעקב אבינו, ניצב יוסף מול אחיו החוששים מנקמתו, ומרגיע אותם: " ויבך יוסף בדברם אליו... ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה... אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', וינחם אותם וידבר על לבם " (בראשית נ', י"ז-כ"א).

יוסף, חותם את ספר בראשית. האיש, שלעולם לא נכנע לגירויי הרגע ולמידות הנפש המנסות לערער את הדרך. האיש, שלא הלך שבי אחר עיניו. האיש שחי תמיד לאורו של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי. האיש שלא שמר טינה לזולת.

אם יכול היה לצמוח אדם כזה, הרי ללא ספק גדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו!

  הכל לטובה

יוסף מנחם את אחיו ומסיר את החששות מלבם: "ואתם חשבתם עלי רעה – אלקים חשבה לטובה " (בראשית נ', כ'). כלומר, מכירת יוסף לעבד ארוגה במערכת הכללית של הנהגת ה' בעולם, וה' פועל כל העת לטובת העולם.

בתלמוד (ברכות ס', ע"ב) מסופר כיצד הלך רבי עקיבא בדרך והגיע לכפר אחד. הוא דפק על פתחי הבתים, וביקש שיארחוהו ללינת לילה. אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת. רבי עקיבא לא איבד את בטחונו בבוראו, ואמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

משלא נותרה לו ברירה, הלך ללון בשדה בפאתי הכפר. היו עמו תרנגול, כדי להעירו משנתו עם שחר, חמור לרכב עליו, ונר ללמוד לאורו.

הוא בחר לעצמו מקום לינה והדליק את הנר כדי ללמוד תורה. בא משב רוח וכיבה את הנר. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה", ושכב לישון בעלטה. לפתע שמע קרקורים נואשים, חתול התגנב וטרף את התרנגול. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים, אריה משחר לטרף זינק על החמור, שיסעו וטרפו. כל זה התרחש סמוך לרבי עקיבא, והוא המשיך לומר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

מאורעות הלילה טרם הסתיימו, לפתע נשמעו בעלטה קולות קרב ונאקות פצועים, מצהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי, כדי למוכרם לעבדים.

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי, שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה? לו נענו בני הכפר לבקשתי ונתנו לי מקום לינה, הייתי נופל בשבי השודדים כמותם. אילו היה הנר מאיר, התרנגול קורא והחמור נוער, הם היו מזעיקים את השודדים, והללו היו מגלים את מקומי".

הבה נתבונן באימרה של רבי עקיבא: " כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה ". הוא לא סיים במילה: "הוא טוב", משום שהיה מודע לכך שיש רע, ייסורים וכאבים בעולם. רבי עקיבא סיים: "לטובה הוא עושה". כלומר, התכלית היא טובה, התוצאה הסופית תהיה ברוכה.

סיפור זה ממחיש קביעה זו. אין זה נעים להתקל בסירוב בכל בית, ואף אין זה נוח ללון בשדה פתוח, מפחיד להצטנף במרחק צעדים ספורים מאריה נוהם וטורף.

המסר שבפי רבי עקיבא היה אחד: גם אם רע, ואפילו רע מאוד, חלילה, נדע שאין זה מקרה בלבד, מזל רע או צירוף נסיבות. עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים אב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, יש והוא משיב בשלילה על בקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

כשנתבונן במכירת יוסף, נראה לנגד עינינו את המסר של רבי עקיבא. יוסף נמכר לעבד, הושלך לבית האסורים, שם שהה תריסר שנים. משם הוא הובהל לארמון המלכות, עלה להיות משנה למלך ומילט את אביו ואת אחיו מן הרעב. ועל כך הוא פנה לאחיו ואמר: " אתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה. למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב " (בראשית נ', כ'). המסר מדבריו: הבורא מצרף את מעשי בני האדם ומוליך אותם לקראת תכלית טובה. גם אם התכוונו האנשים לרעה, יסייעו מעשיהם לקידום המטרה השמיימית הטובה, בכיוון הפוך ממעשיהם של בני האדם.

כל אחד מאיתנו, אם יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו - מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים של הדרך שהובילה לטובה ולברכה.

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. קל יהיה לכל אדם, וגם לאומה בכללותה, להבין זאת בבוא הגאולה שעליה נאמר: " בשוב ה' את שיבת ציון - אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה " (תהילים קכ"ו, ב').

אולם רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש זאת גם בעת חשיכה, פגעים וכאב. רק הם יש ביכולתם לחוש ולדעת שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.

  להביט לאחור

כאשר ירד יעקב אבינו למצרים, הוא מצא את יוסף בנו כמשנה למלך, ואת שני בניו שטרם מלאו להם עשר שנים, אפרים ומנשה. הם היו בנים לתפארת וחיו בהתאם לחינוכו של יוסף הצדיק.

לאחר בואו של יעקב אבינו ובניו למצרים, נולדו ליוסף בנים נוספים. הללו הכירו את הסב הגדול מקטנותם, גדלו על ברכיו והתרשמו מקדושתו ומרוממותו.

לפני פטירתו מן העולם אמר יעקב אבינו לבניו: " שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה, לי הם. אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם – לך יהיו " (בראשית מ"ח, ה'-ו'). יעקב קובע בברכתו, שאפרים ומנשה יקבלו חשיבות מיוחדת. הם ייחשבו כבניו של יעקב, ולא רק כנכדיו, וגם יקימו שבטים נפרדים. עומדים אנו ושואלים: לכאורה, צריך היה המצב להיות הפוך: אלו שנולדו על ברכי יעקב, יהיו נחשבים כבניו, ולעומתם, אלו שנולדו והתחנכו בלא שיכירו את סבם הגדול, כיצד ייחשבו לבניו?

רעיון נשגב גלום כאן. בני יוסף שנולדו לאחר שירדו יעקב ובניו למצרים, הכירו את גדולת אבותיהם והתחנכו לאורם. אם כן, אין זו גבורה שהם גדלו לתפארת. לעומת זאת, מנשה ואפרים גדלו במצרים, בסביבה עובדת אלילים, במדבר רוחני המלא על גדותיו בסכנות רוחניות למכביר, ועם כל זאת הם גדלו לגדולים וקדושים. ילדים אלה הם פרי חינוכו של הסב, המאור הגדול, יעקב אבינו! הם פרי השקעתו של יעקב בבנו יוסף. תודות לחינוכו של יעקב, עמד יוסף בגבורה בכל הניסיונות בארץ נכר וגידל שם צאצאים לתפארת. צאצאים אלו הם עדות לחינוכו המוקדם של יעקב, ועליהם התבטא יעקב: "לי הם!"

כיום התנאים הטובים לגידול ילדים קיימים כמעט בכל מקום. אולם עם זאת, עלינו לשאת עין בתודה אל הורינו ואל הדור שקדם להם, אלו שגידלו את צאצאיהם במדבר שממה. הם עמדו במטלה חרף הנסיונות הקשים וצוק העיתים. הם הקריבו קורבנות בשמחה כדי לחנך את בניהם לאמונה מושרשת וזכה, לתורה ולמצוות. כוחם נבע מכוח אבותיהם, מהחינוך שהם חונכו בבית האבא שבגולה, ממורשת הדורות, מדמעות אם וממוסר אב שנחרטו לעד בליבם. הם קיבלו על עצמם להעביר את לפיד היהדות לדורות הבאים, כדי להמשיך לעד את שלשלת הזהב הנטווית והולכת ממעמד הר סיני ועד סוף כל הדורות.

  ליד מיטת האב הגווע

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל" כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: " אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם " (בראשית מ"ז, כ"ט-ל').

יוסף, כמובן, הבטיח: " אנוכי אעשה כדברך " (שם ל').

אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף, הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: " וישתחו ישראל על ראש המיטה " (שם ל"א).

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:

א. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.

ב. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, היתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתקעות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא "ארץ קדושה". שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להקבר בה.

בבקשתו להקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: " וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה " (בראשית מ"ז, כ"ז - לשון אחוזה, רש"י).

משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל, גם בשנות הגלות, היכן הוא ביתם האמיתי.

  דמותו של המשיח

לפני מותו פקח יעקב אבינו את עיניו והתבונן בשנים עשר בניו, שהקיפו את מיטת חוליו. האב הישיש, שבסוף ימיו זכה לראות באיחוד מחדש של המשפחה, סקר עתה את בניו במבט עמוק.

וכה אמר להם: " האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו... ושמעו אל ישראל אביכם " (בראשית מ"ט, א'-ב').

מבטו של אבי האומה חדר אל נבכי העתיד הרחוק. קרן אור זו חדרה מבעד לערפל ההיסטורי הכבד. שם, בארץ גושן, סיפר יעקב לבניו, המתגבשים עתה לעם, מעט על מהות הגואל האחרון - המשיח.

הדברים כלולים בברכתו ליהודה, הרביעי בבניו, הבן שיקים את השבט שנבחר למלכות: " לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולא יקהת עמים. אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו " (שם, י'-י"א).

בפסוקים אלו טמון המפתח להבנה. במילים: " שילה ", " יקהת עמים ", " עירה " (שפירושו חמור) ו" בני אתונו " - חיפשו המפרשים לדורותיהם את תיאורו של הגואל.

נחשוף מעט מן המעט מדמותו של המשיח. נתעכב בהסברנו על נקודה אחת בלבד:

המושג "חמור", מתקשר אל ביאת המשיח. בעוד יעקב רק רומז לכך, הנביא זכריה מקדיש לכך מילים מפורשות: " גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור " (זכריה ט', ט').

שלושה אנשים מרוממים מעם "רכבו על החמור": אברהם ("ויחבוש את חמורו"), משה ("וירכיבם על החמור") והמשיח, בפסוק שצוטט לעיל.

המושג רכיבה מציין שליטה, שליטה מוחלטת, כשם שנאמר על האלוקים: " רוכב שמים בעזרך " (דברים ל"ג, כ"ו).

החמור מציין את החומריות. תכונת הרכיבה והשליטה, מאפיינת את שלושת האישים הללו. שלושתם שולטים על ה"חמור", על חומריותם. אברהם - כמחדש האמונה ומידת החסד בתוככי עולם קר ומנוכר. משה - כמשנה פני העם לדורותיו, בהורידו תורה מהר סיני. ומלך המשיח, אשר עתיד להביא למהפכה הרוחנית הכבירה ביותר באנושות, עת ישיב אותה אל מחוזות האושר ואל ממלכת הרוח.

המשיח הוא האדם שאליו תפנה האנושות העייפה והתשושה, לאחר שלא הצליחה בכל נסיונותיה לבנות חברה ראויה לשמה. למרות מאמציה היא לא הצליחה לבנות חברה המושתתת על יסודות המסוגלים להעניק לה שלום ושלווה, משטר של צדק ואושר נכסף. העמים יפנו אל המשיח בבקשת הדרכה, משום שיכירו במנהיגותו ובסמכותו. הם יכירו ויבחינו באישיותו המיוחדת, המגלמת בקרבה את המושג אדם בכל הודו והדרו.

המשיח יהיה המנהיג הרוחני, שיצמח ויעלה מתוך המשבר החריף אשר יפקוד את עם ישראל ואת האנושות כולה. המשבר, שהביאו על עצמן האומות בגאוותן, בעוורון מתנשא, עקב נטייתן לבסס את החברה אך ורק על הישגיות חומרית ועל סיפוק יצרים אנוכי. ביום שיגלו כולם, שדרך זו הובילה אותם לסכנת השמדה עצמית, הם יפנו אל אותו מנהיג, כדי שיעניק להם כיוון להתחדשות הרוח שבקרבם.

כוח סמכותו ינבע מתוך עצמו, משליטתו המוחלטת על כוחותיו הנפשיים והחומריים כאחד. הוא ידריך ויכוון את האדם העייף והמותש, המחפש את הנתיב לשוב למקורו. הוא יהיה המורה, אשר הכל ירצו להקשיב ללקחו. הרמה המוסרית והרוחנית, שהעפיל אליה, תלמד את האנושות כולה, כי יש לאדם יכולת חזקה מפלדה לשלוט על עצמו. יכולת להשתחרר מתשוקותיו ומתאוותיו הכולאים אותו.

בכך, ישלים האדם את מעגל הזמנים וישוב אל נקודת המוצא, אל הדברים שנאמרו ליד מיטת יעקב. יעקב, אשר החדיר את מושגי הטוב והיושר, מבית מדרשו של אברהם, בלב בניו. עתה, ברגעי חייו האחרונים, הוא מבטיח להם, שהם ישאו את מורשת היהדות בגאון כלפיד בוער. לפיד שיאיר את החברה האנושית עד אחרית הימים. עד אשר יקום מתוכם מלך המשיח שאליו ינהרו כל העמים.

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  למנהיגות נולד

משה רבינו, הוא אחד האישים הבודדים בתנ"ך שסיפור לידתם מתואר בהרחבה. התורה מקדישה עשרה פסוקים (שמות ב', א'-י'), המתארים את לידתו, את הנחתו בתיבה על שפת היאור ואת אימוצו על ידי בת פרעה, שמצאה אותו בוכה.

לעומת זאת, התקופה שהחלה ברגע האימוץ ועד ליום שבו יצא מן הארמון אל אחיו, לא זכתה בתורה ל"כיסוי". חיי נעוריו אינם נסקרים. תאור תולדותיו מתחיל בפסוק: " ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם " (שמות ב', י"א).

סביר להניח כי בטרם יצא משה אל אחיו, שמע על צבא העבדים הגדול הבונה ערי מסכנות לפרעה. התורה פותחת ברישום תולדותיו רק ברגע שידיעה זו באה לידי ביטוי מעשי. רגע המפנה הראוי לציון, הוא רגע יציאתו אל אחיו. להדגיש, כי הרגע שבו: " נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם " (רש"י), הוא הרגע שבו נולד המנהיג היהודי. רגע שהשתתפות אמיתית בצרת הרבים, היא סימן ההיכר שלו.

בתארה את האיש מעניקה לנו התורה שלוש אנקדוטות, הבאות לרמז מדוע הוטלה שליחות הגאולה דווקא עליו, ומדוע הוא המנהיג הנבחר.

ציר שלושת הסיפורים הקצרים הוא התערבותו של משה בסכסוכים (שמות ב', י"א-י"ט). בראשון, מכה משה איש מצרי הנוגש בעבד עברי. בשני, הוא מתערב ומנסה להשלים בין שני עברים ניצים וגוער ברשע. ובסיפור השלישי הוא מושיע בנות נכר חלשות מיד עושקיהן.

בכל המקרים אנו מבחינים בעמידה ללא חת על משמר הצדק, ללא התחשבות בשאלה מה יעלה בגורלו האישי. במקרה הראשון היתה התוצאה בריחה ממצרים, מלווה בסכנת מוות. במקרה השני נפל קרבן להלשנה, ובמקרה השלישי, עת צעד את צעדיו הראשונים במדין, הוכיח עד כמה לא חשובה לו רווחתו האישית כשמדובר בעשיית צדק.

שלושת המקרים משלימים זה את זה ויוצרים תמונה שלמה של אישיותו. המקרה השלישי מלמד על שני קודמיו, ובו אנו מבחינים במציל עשוקים שאינם מוכרים לו, כבר ביומו הראשון בארץ זרה. חוש הצדק, הטבוע בו, מניע אותו להושיט עזרה בכל מקרה ובכל מקום שבו מתגלה הצורך בכך.

להשלמת תמונת התורה, מן הראוי להזכיר גם דברים המרומזים בכתובים, אשר חז"ל חשפו אותם למעננו.

האלוקים נגלה למשה במראה הסנה (שמות ג', ב'). בפסוק מקדים נאמר: " וינהג את הצאן אחר המדבר ".

"אחר המדבר - להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י). זוהי עוד תכונה הנחוצה למנהיגות אמת.

אפיון נוסף באישיותו של משה הוא סירובו לצאת לשליחות שהטיל עליו ה' (שמות ד', י"א). סירוב זה נבע מן החשש שהאח הגדול, אהרן, ייפגע אם השליחות תוטל עליו, על האח הצעיר.

ליקוט של כל התכונות הללו יוצר את הרקע לגדילתו של המנהיג הגדול, של משה רבנו.

  פרעה ובת פרעה

פרעה החליט לבטל את הזכויות האזרחיות של בני ישראל ולהטיל עליהם פיקוח חמור. יתכן בהחלט, שהסכנה הדמוגרפית שהתריע מפניה (" פן ירבה " - שמות א', י' ), על תוצאותיה האפשריות, (" והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו "), נבעה מדמיון שווא. ובכל זאת פרעה חשש ממנה. אולם מדוע ההתאכזרות הנוראה הזאת כלפיהם, בלא שנקטו כל יוזמת מרי נגד השלטון? מדוע השפיל אותם עד עפר, עד שמשטרו הפך לסמל העריצות?

זאת ועוד, היכן הכרת הטובה כלפי העם שנתן למצרים את יוסף. הן יוסף הציל את המדינה כולה מחורבן כלכלי, הפעיל בה תכנית חירום, שהפכה את מצרים לאסם תבואה בינלאומי, ובכך הביא לעושרה העצום של ארץ הנילוס? כלום לא נקבעה דמותו של המושל העברי בתודעת העם המצרי כמושיע ומציל?

התשובה פשוטה. פשוטה עד אימה. זהו האדם!

תנודות נפשו הבלתי מבוקרות של האדם הן מקור הסכנה לו ולסביבתו. התכונה של כפיות טובה, למרות כל הכיעור שבה, הינה תכונה נפוצה למדי. במישור יחסי עמנו עם שאר אומות העולם, פרעה היה רק הראשון שהתעלם ומחק מזכרונו את הטובה שהשפיע עם ישראל על עמו ועל ארצו. גם ספרד שכחה את הטובה שבאה לה מידי היהודים וגירשה אותם באכזריות. ובעצם, איזו ארץ אירופית לא? איזו כלכלה בעולם לא פיתחנו? לאיזו מדינה במהלך ההיסטוריה לא תרמו היהודים מן המיטב שבכשרונותיהם: במדיניות, בהגות, במדע ובמחקר. התשלום היה תמיד כפיות טובה. תשלום אכזרי המלווה בגזירות מכל סוג. תשלום שמקורו בפסוק: " ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף " (שמות א', ח').

שנאתו היוקדת הובילה את פרעה לגזירת השמדת עם: " ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון " (שמות א', כ"ב).

פסיכולוגים בוודאי יזהו רשעות זו, כנסיון להשקיט את קול המצפון המודחק, הדואב על כפיות הטובה הנוראה. הקרבת חפים מפשע היתה דבר מקובל בין עמי קדם. אולם גזירה בהיקף כזה, יכלה להיקלט בלב העם, רק אם כבה בו לחלוטין רגש הרחמים. ואכן, פרעה ומימסד נוגשיו הצליחו בכך, מעבר למשוער, הם יצרו אווירה שאפשרה ביצוע גזירה שפלה זו. שנות האימה של המשטר הנאצי הוכיחו שהאכזריות יכולה לההפך לנחלת הכלל!

בתוככי ים האכזריות נמצאה טיפת רחמנות אחת: " ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף... ותפתח ותראהו את הילד 'והנה נער בוכה', ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים הוא " (שמות ב', ו'-ז').

" ותחמול עליו " - זוהי נקודת המפתח שהצמיחה את הגאולה. בת פרעה מרדה באביה ובגזירותיו. מידת החמלה יקדה בלבה. היא התמקדה בילד הבוכה שנידון למוות, והתעלמה מן הסכנה שבהפרת צו אביה המלך.

בת פרעה היתה מן המיעוט הצודק שעליו מושתת העולם. בת פרעה לא הפגינה את המרד ברבים, לא הקהילה קהילות, לא ארגנה ועדות או ליגות למיניהן. היא פשוט פעלה. כשמצאה ילד בנהר, אף כי ידעה שהינו מילדי העברים, היא החליטה לגדלו, ולא עוד, אלא בארמון פרעה עצמו!

עתה עולה שאלה: מדוע פרעה, שהיה נתון באותם ימים להתקפת טירוף, מפחד היוולדו של המושיע של ישראל - לא הרג את הילד, כשנכנסה אתו בתו לארמון? מדוע ויתר לה?

המבינים בחכמת הנפש אומרים: הרי לך הוכחה נוספת לסתירות היכולות לחיות בצוותא בלבו של אדם. הבת מביאה "צעצוע" הביתה, האב המיטיב לא יגזול אותו ממנה. קו של אנושיות מתגלה לא כלפי הילד, כי אם כלפי הבת, המשתעשעת בתינוק שמצאה.

זהו האדם - לשלילה, אבל גם לחיוב. בדמותה של בת פרעה החומלת - מול אביה אשר לא רצה " לדעת את יוסף "!

  סנה בוער

הקב"ה בחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך הסנה: "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג', ג') . לבטח היינו מצפים שהקב"ה יופיע אל נביאו, במיוחד בהתגלות הראשונה, בצורה מפוארת ומרשימה, באמצעות עץ תמיר יותר מאשר הסנה השפל. אך לא כך היתה דעת השכינה. הדברים מקבלים ביטוי במדרש חז"ל (שמות רבה ב', ה') : למה " מתוך הסנה ?" ללמדך, שאין מקום פנוי בלי שכינה, אפילו סנה.

אנשים רואים את הקב"ה רק בתופעות אדירות, בהתרחשויות ניסיות החורגות מגדר הטבע או בגילויים טבעיים כבירים, חובקי זרועות עולם. אולם לא זוהי תפיסת היהדות. היהדות רואה את הקב"ה בכל צעד ובכל פינה. מי שעיניים לו, יכול לראות את נוכחותו של הקב"ה על כל צעד ושעל. הפסוק: " מלוא כל הארץ כבודו " (ישעיהו ו', ג'), מהווה מציאות מוחשית שניתן לחוש בה בכל עת. אמנם את עצמיות הבורא אין בשר ודם יכול להשיג, אולם כח מעשיו של הבורא כה בולט, עד שאין פיסת מקום ריקה מן השכינה.

לעיתים, מצויים אנו במצב של "הסתר פנים", ונראה, כאילו חס וחלילה עין של מעלה אינה רואה ואינה משגיחה. ואמנם כזה היה מצבם של ישראל בגלות מצרים. מראה הסנה בא והודיע, שגם בצמח השפל ניתן להבחין בהופעת השכינה, והכל מתנהל תחת השגחתו המדוקדקת של הקב"ה.

מראה הסנה הבוער ואיננו אוכל בא לעודד את משה רבינו לבל יתיירא שמא עם ישראל יכחד, חלילה. אמנם צוררי ישראל הקיפוהו בחבילות רבות של צרות, וגם נגסו חלקים ממנו, אולם למרבה הפלא, הם רק פגעו בעם, אך לא יכלו לכלות את עצם הווייתו. העם, כמו הסנה, נשאר חי וקיים.

תמונה זו ביטאה את גלות ישראל במצרים, אולם נעוצה בה משמעות נצחית שכוחה יפה כל ימות עולם.

כל אלפי שנות הגלות של ישראל נכללו בסנה הבוער. למראה האש האוכלת והשורפת נדמה לעומד מן הצד שהצרות חס וחלילה עלולות לכלות את ישראל. אך הנה, בהמשך, מתגלה הפלא, הגדול שבפלאי תבל - למרות שהאש שולטת בסנה, היא אינה יכולה לו. גם לאחר אלפי שנות סבל ובערה, הסנה ממשיך לחיות ולהתקיים.

עובדת ההישרדות של עם ישראל למרות כל התלאות והרדיפות שעברו ושעוברים עליו, היא אחד המופתים הגלויים ביותר המעידים על ההשגחה המיוחדת שהקב"ה משגיח על עמו.

אין כל סיבה הגיונית שתוכל להסביר את סוד קיומה של הכבשה בין שבעים הזאבים, שלא חדלים משנאתם כלפיה. אין ספק שהתופעה נובעת מהשגחתו של הרועה, שאינו מניח לזאבים לכלות את זעמם בכבשתו.

סוד גדול זה נגלה למושיעם של ישראל בסנה, כאשר הוטלה עליו אדרת ההנהגה.

  שתי נשים אמיצות

העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. לעומתם, פרעה הבחין היטב ב"שאלת היהודים" הנצחית, שהוא ניצב בפניה: " הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה... ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו " (שמות א', ט').

פרעה, למרות היותו עריץ בנוסח ימי קדם, חשש מפעולה ישירה נגד אויביו.  כבר במצרים של אז היתה קיימת דעת קהל. ומשום כך, גם הדיקטטור הקשוח והאכזרי ביותר נאלץ היה להתחשב בה. לכן, הוא ניווט את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, אט אט, בלי שיחוש העם המצרי שדעתו אכן משתנה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור היה גם לקרבן עצמו להרגיש שמעמדו, ואולי אף חייו, בסכנה. עלול הוא להרים קול צעקה מוקדם מדי ואף עלול להתנקם בקמים להכחידו.

הנאצים ידעו את הסוד, בבואם לפתור את שאלת היהודי. כך גם החל פרעה: " וישימו עליו שרי מסים " (שם, י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, שלא ידרש לשאת בעול.

המס המצרי היה מס עקיף - עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים חוייבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר. אולי הם רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.

התחכום בהטלת המס היה גדול. ברגע שהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.

למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.

לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: " ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך " (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. המהפך החל מרגע ה" הבה נתחכמה לו ", ועד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:

" ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו " (שם א', כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות. משום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.

אולם אל תוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים:

" ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים " (שם א', ט"ו-י"ז).

הפרשה מבליטה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית האכזרית ששררה ברחוב המצרי. איש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לו היו רוצחות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אילו היה "הילד מת בשעת הלידה". אך הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך, הן סירבו לפקודה תוך הסתכנות אישית.

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת. התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות, שאין להיכנע לעריצות בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, את האמת מול השקר.

מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב, את היכולת הנפשית להתמודד מול הסביבה כולה על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: " ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו ..." (שם). יראת שמים שבליבן היא זו שהקנתה להן את החוסן לעמוד בפני הפקודות מבית המלך.

  "והצל לא הצלת"

המציאות האכזרית טפחה על פניו של משה, קצצה בכנפי החזון והאמונה, שעליהן המריא רק זמן מה קודם לכן.

האלוקים, ציווה עליו להורות למלך מצרים לשלח את בני ישראל מעבדות. משה עשה כמצווה. אך התוצאות היו ההיפך הגמור מן התקווה. העריץ הכביד את עולו, והוסיף מנת ייסורים לעם דווי וסובל.

ולבו של משה נשבר בקרבו...

הוא ואהרן הופיעו בארמון המלכות, כשלבם חדור אמונה בבשורת האלוקים. אך, פרעה התעלם. "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" (שמות ה, ב), היתה התשובה הגאה.

"למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו?" (שם ה, ד). מדוע תתסיסו את המוני העבדים, ותשבשו את סדרי העבודה?

והגזירה: מעתה על עובדי הכפיה, בוני ערי המסכנות, לדאוג גם לחומר הגלם - לתבן, ויחד עם זאת, להשלים את מכסת הלבנים "הקבועה בחוק"!

מאותו יום התרוצצו המשועבדים כחיות נרדפות, ביום ובלילה.

גרוע מכך, אם לא הצליחו להשלים את חוק הלבנים היומי, הושלמה המכסה בצורה מזעזעת: היו נוטלים את בניהם הנולדים להם, וכובשים אותם בבניין.

פוגשים עבדים מרודים אלו את שלוחי ה' - משה ואהרן, ומטיחים בפניהם את כל הזעם והחרון שבלבם. מפנים אליהם דברים קשים כאילו הם האשמים הישירים להרעת תנאי חייהם.

רוחו של המנהיג נסערת. מראה הסבל גובר, ואמונתו בשליחותו, נפגמה במשהו. בלב גועש הוא שב אל האלוקים, והמילים משתפכות מתוכו בכאב: "למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך?" (שם ה, כב – כג).

אהבת ישראל ואהבת הצדק, שהיו מהות לבו, לא איפשרו לו להשתחרר מן המבט הארצי על מאורעות, תהליכים ומציאויות. התגובה האלוקית לא איחרה להשיב:

"ויאמר אליו: אני ה'. וארא אל אברהם... בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (שם ו, ב- ג).

"אמר לו הקב"ה: כמה פעמים נגליתי אל אברהם, יצחק ויעקב בא-ל ש-ד-י, ולא הרהרו על מידותי, ולא אמרו לי: "מה שמך?" אמרתי לאברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" – ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מידותי... ואתה אמרת לי: "מה שמך" בתחילה, ועכשיו אתה אומר: "והצל לא הצלת את עמך" (סנהדרין קי"א, א').

דברי התלמוד מבקרים את יאושו של משה. הם מעלים על נס את אבי האומה, אברהם, שגם בפני אמונתו הועמדו אתגרים כבדים, אך, הוא עמד בהם ולא תהה, ואילו, משה מהרהר על מידות האלוקים, כבר בהיתקלות הראשונה באבני הנגף, הפזורות על דרך הגאולה.

ביקורת זו דורשת הסבר. וכי נדרש מן האדם להתעלם מן המתרחש במציאות?

כאן טמון ההבדל הקובע את מידת חירותו של האדם. העמידה בנסיון החיים מבחינה בין מי שערכיו ואמונתו מעצבים את המציאות, לבין מי שמוכרע על ידה.

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  מכות ממוטטות תרבות

מאבק תרבותי גורלי התחולל מהרגע שהופיע משה ועמד לפני פרעה.  המאבק התרבותי התחולל  בין שתי השקפות עולם מנוגדות, שכל אחת מהן מעצבת חברה שונה לחלוטין.

משה הניח מציאות של סיבה ראשונה רוחנית מחוייבת, ופרעה הכחיש מציאות זו באומרו: " לא ידעתי את ה' ". משה הניח כי האלוקים משגיח על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו. פרעה כיחש באומרו: " מי ה' ?". משה הניח כי האלוקים המשגיח, הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת, ויש ביכולתו לשנות את טבעי הדברים ולחדשם בכלל ובפרט כרצונו. פרעה הכחיש זאת באומרו: " מי ה' אשר אשמע בקולו ".

מצרים היא ארץ שבה שולטת האלילות, כלומר, האמונה בכוחות העיוורים והפראיים המפעילים את היקום. זו חברה הכבולה באזיקי ההכרח, חברה שאין בה בחירה חופשית לאדם. זו ארץ הכפופה לגורל, להשפעות הכוכבים ולאסטרולוגיה. בארץ זו התמסרו לכוחות הטבע בלבד, שפרעה היה אחד מהם. כלום ניתן היה לדבר בחברה זו על טוב ורע, על אחריות אישית ולאומית, כאשר מלבד אבסורד וכוחות עיוורים אין בה ולא כלום? ומה ערך לו לאדם בהשקפת עולם זו?

במצרים זו התייצב משה בשם האלוקים ותבע גאולה לעבדים הנדכאים.

מול פרעה מציב משה את האלוקים. את הבורא שברא את עולמו במודע ובכוונה תחילה לשם תכלית ידועה. מול האלילות והאסטרולוגיה המצרית הכריז משה ברגע שהעלה את הבקשה בשם האלוקים, כי האדם הוא יצור בן חורין. באדם מצויה נשמה, ניצוץ מאותו בורא, ועל כן חופשי הוא. הוא מסוגל לבחור לו את דרכו המוסרית בעולם, הוא יכול להשתחרר, להבחין בין טוב לרע ולשאת באחריות למעשיו.

המושג אלוקים הוא בעצם מבשרו של המושג אדם. על כן תובע משה את שחרור ישראל מעבדותם. כי כל בני האדם שווים הם, ואין זכות לאיש לשלוט על רעהו.

זו היתה קריאת תיגר על התרבות המצרית כולה. אך פרעה טען: " מי ה' ?" איך תוכיח לי שהאלוקים הזה שאתה דובר בשמו, אכן שולט ביקום? באילו אמצעים תשכנע אותי שהעולם אינו תוצר מקרי, ואיתני הטבע אינם מוחלטים, קבועים ועומדים מאז?

היה צורך לנפץ לשעה את חוקיות איתני הטבע, להציג לעיני כל את ארעיותם. למען יבינו המצרים ותבין האנושות בעקבותיהם שקיים כח עליון המפעיל אותם כרצונו.

עשר המכות שבישר עליהן משה מראש, שירתו מטרה זו במלוא מובן המילה. הן פגעו בכל חלקי היקום, מהנילוס הקדוש למצרים שהפך לדם, ועד לבכור פרעה שקודש על ידם לאלוהות.  תרבות מצרים התמוטטה בלבבותיהם של שרידי העם המצרי, ויחד עם הפדות שהושגה לבני ישראל נגאל לעד גם מושג האדם.

  להלחם עד הסוף

שני זקנים הלא הם אהרן ומשה. הראשון בן שמונים ושלש, ואחיו הצעיר ממנו, בן שמונים.  הציבו בפני פרעה אתגר פילוסופי מביך, שסתר את עיקרי השקפתו ועמד בניגוד לתרבות המצרית. זו התרבות המאמינה באלילות, באיתני הטבע, ובחוקיות שאינה משתנה, הכובלת את האדם לאזיקי התנהגות קבועים. וכך אמרו השניים בהכנסם לארמון: " כה אמר ה' אלוקי ישראל: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר' " (שמות ה', א').

משפט זה כולו מהפיכה! כיצד יתכן, שפרעה יכיר בהופעת 'אלוקים' שהוא מעבר לטבע העולם? כיצד יאזין לישות המשוחררת מאזיקיהם של חוקי הטבע, הדורשת דרור לעבדים. הן ישות זו טוענת שהאדם אחראי למעשיו מבחינה מוסרית, משום שהוא נושא בקרבו את צלם האלוקים, כלומר, שהאדם הוא בן-חורין!

זהו אתגר מפחיד, העלול לקעקע את אושיות ארץ הנילוס. אדם, ובוודאי מושל עליון, אינו אוהב רעיונות חדשים העלולים לזעזע את השקפת עולמו לגבי המבנה ואורחות החיים של חברתו. על כן, דחה פרעה את האתגר והתבצר בעמדותיו: " ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' " (שם ב').

תשובה ספקנית זו גררה אחריה את עשר המכות. מכות אלו לא נועדו להעניש את פרעה על דיכוי בני ישראל ושיעבודם. מטרתן היתה לחנכו, להעמידו על טעותו, לאלפו בינה ולהביאו להכרה בדבר אחריותו של האדם למעשיו.

פסוק אחד במערך המכות מושך את תשומת לבנו. פסוק החושף פן מעניין באופיו של האדם בכלל, שבמקרה זה פרעה הוא המייצגו נאמנה.

היה זה בעקבות מכת דבר, שבה נאמר: " כה אמר ה' אלוקי העברים: שלח את עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם, הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה... דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר " (שמות ב', ד').

מאחורי מכה זו עמדה שאלת ההשגחה הפרטית של האלוקים על העולם ועל האדם. לפי השקפתו של פרעה לא תיתכן התערבות אלוקית עד כדי ירידה לפרטי הפרטים של המתרחש בעולמנו.

מושג ההשגחה הפרטית הוא מאבני היסוד של תורת האלוקות מבית מדרשו של אברהם. למשה היה חשוב שמציאות זו תומחש לפרעה בצורה דרסטית שאינה משתמעת לשתי פנים. רק האמונה במציאות ההשגחה הפרטית מסוגלת לרפא את לבו הסורר של פרעה האכזר. ידיעת פרעה שקיימת צפיה מתמדת על מעשיו, מלווה בדרישה שייטיב את דרכיו, מסוגלת לגרום לו שישנה כיוון וישוב להיות אדם במיטבו.

מכת דבר תמחיש לו אמת זו בעליל. אם יווכח ש'מחלה מדבקת' זו תפגע במקנה בצורה סלקטיבית, שה'נגיפים' יבחרו רק את פרות מצרים ויתרחקו ממקנה בני ישראל, או אז יראה במו עיניו את מציאותה של ההשגחה העליונה. אם גם יזכור שהתרחשות זו נאמרה לו מראש, ללא ספק ישתכנע. וכי מה משכנע יותר מראיית העין?

אולם פרעה התעלם: " וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם " (שם ט', ז').

האמת הוטחה בפניו בעוצמה רבה, אך הוא טמן את ראשו בחול.

קול בקרבו לחש באוזני פרעה ואמר לו: "נכון שמקנה ישראל לא מת במגיפה, נכון שזו הוכחה שמשה מדבר אמת, אולם איך אציג את עצמי לעיני עמי ככלי ריק? מה יאמרו עלי? הרי אתמול התעקשתי וגרמתי לכך שהעם יוכה במכות איומות, ואילו עתה אהיה מוכן לשלוח את העבדים ולוותר לדרישת משה? מה יהיה עלי, על מעמדי בעיני בני עמי?

לכן, פרעה קבע בנפשו והחליט: "יהי מה, עלי להילחם עד הסוף", שנאמר: ' ויכבד לבו ולא שלח את העם' " (שם).

פרעה נהג בעוורון. כך נוהגים גם אנו, לא פעם ולא פעמיים!

  צילום משפחתי

לא אחת ניסה משה להתחמק משליחות הגאולה. עוד בעת התגלות הבורא אליו בקרבת הסנה הבוער, הביע משה ספקות בדבר יכולתו האישית לגאול את העם: " הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי ..." (שמות ד', ב').

ספקות אלו לא סרו מלבו כליל, גם לאחר שהתייצב לראשונה בפני פרעה בדרישה: " שלח את עמי " (שם ה', א'). כאשר דרישה זו לא הביאה לתוצאות מיידיות, והוברר כי היא החמירה את תנאי הגלות (שם ד', י"ט), נפגש משה לראשונה ב'אופוזיציה' שהתנגדה לדרישותיו מפרעה.

שוטרי בני ישראל פגשו במשה ובאהרן ליד הארמון " בצאתם מאת פרעה ", והשמיעו את טענותיהם: " ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ועבדיו, לתת חרב בידם להרגנו " (שם כ"א).

מילים כואבות אלו החזירו את משה אל עמדת המוצא שלו: אי האמונה ביכולתו האישית לגאול את העם. הוא פנה אל האלוקים: " למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך " (שם ה', כ"ב-כ"ג).

לאחר הכשלון האנושי והיסוסים נוספים של משה (פסוק י"ב), בא המפנה האלוקי. לא עוד ניסיונות ממרום לשכנע את משה לבצע את המוטל עליו, כי אם פקודה. זוהי משמעות הפסוק שבא אחרי הספק האחרון שהעלה משה: " וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים " (שם י"ג).

עתה, כאשר הוטלה אדרת ההנהגה ממרום על כתפיו של משה, התורה מספרת לנו מהו מקורם המשפחתי של משה ואהרן.

סדר הדורות שלפנינו אינו מצטמצם בייחוסם של משה ואהרן, אלא סוקר בקצרה את שני השבטים שקדמו להם: ראובן ושמעון. הוא גם מתעכב על ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם. על רקע חוג רחב זה של קרובי משפחה, מצביע הכתוב על שניהם וקובע: " הוא משה ואהרן - ביום דבר ה' אליהם " (שמות ו', כ"ז-כ"ח).

מדוע עוסקת הפרשה דווקא ברגע זה בפירוט שמות בני המשפחה? כלום מדובר ב"תצלום משפחתי" של מנהיגי העם החדשים היוצאים למילוי משימת הגאולה שהוטלה עליהם?

תיאור משפחתי זה נכלל בתורה כמנגנון הגנה נגד כוונות האלהתו של משה. במזרח הקדום של אז, אדם בסדר גודל של משה היה הופך בנקל לאליל. הלא אוייבו הישיר, פרעה, כיכב בתפקיד זה במלוא הרצינות.

פרעה לא היה בעיני עמו בן תמותה, אלא אלהים. היה זה עיקרו של רעיון המלכות במצרים, שפרעה הוא הוויה אלוהית, אלוהות שהתלבשה בגוף. המלך היה אדם גדול, שחונן בכוחות על טבעיים. נביאי ישראל דחו מכל וכל גישה זו, הם ייחסו את כל הערכים העליונים והמקודשים לאלוקים בלבד.

על רקע זה מובן חששה של התורה, שעתיד עגום זה עלול להיות חלילה גם עתידו של משה בעיני העם. מטרתה של המהפיכה הרוחנית שהחלה עם מסע השחרור של בני ישראל ממצרים, היתה שבירת המוסכמות האליליות ששלטו בצורה מוחלטת בנפשם ובתודעתם של בני הדורות ההם. מוסכמות שהובילו אותם אל חיי רשע, זימה ואכזריות, ואל כליון עצמי של תרבויותיהן.

"התצלום המשפחתי" שצולם בתחילת הגאולה, נועד, איפוא, לשמירת הפרופורציות ולמניעת הסחפות בזרם העכור. זאת כדי שאנו, המתפעלים מעצמתו הרוחנית והמעשית של משה ומקדושתו הנשגבה, לעולם לא נאבד את חוש האבחנה בין האלוקי לאנושי. כדי שנכיר את הגבולות שביניהם ונייחס את הגדולה האמיתית לבורא בלבד.

  מול עם קטן אמונה

משה ואהרן הופיעו בארמון כשלבם חדור אמונה בבשורת האלוקים, לשלח את בני ישראל מעבדות לחירות. אך פרעה הגיב לעומתם: " מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל " (שמות ה', ב').

מי הוא זה שבשמו אתם מפירים את הסדרים המקובלים במדינה זו, מתסיסים את המוני העבדים ומשבשים את עבודתם?

פרעה גם מיהר להוכיח למנהיגים בלתי קרואים אלו, מיהו בעל הבית האמיתי בארץ זו. הוא ציווה לאמור:

" לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו. כי נרפים הם " (שם ה', ז'-ח').

מעתה על עובדי הכפיה, הבונים את ערי המסכנות, לדאוג גם לחומר הגלם לתעשיית הלבנים. עם זאת, עליהם להשלים את מכסת הלבנים "הקבועה בחוק".

התעללות חדשה זו הוסיפה מימד של סבל:

" ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן " (שם ה', י"ב-י"ג).

מאותו יום התרוצצו בני ישראל ביום ובלילה כחיות נרדפות בחיפוש אחר התבן הארור. הם הופקרו לשרירות לבו של כל נוגש.

וגרוע יותר, אם לא הצליחו עובדי הכפיה להשלים את חוק הלבנים היומי, היו המצרים נוטלים את בניהם הנולדים להם, וכובשים אותם בבניין.

מהו הפלא, שכאשר פגשו עבדים רווי סבל אלו את משה ואהרן, הטיחו בפניהם את כל הזעם שהצטבר בלבם על התערבותם הבלתי רצויה בחצר פרעה. הם ראו בהם את האשמים הישירים להרעת תנאי חייהם:

" ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה... לתת חרב בידם להרגנו " (שם ה', כ"א).

רוחו של משה סערה למראה הסבל הגובר. הוא שב אל האלוקים: " למה זה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך " (שם ה', כ"ב-כ"ג).

אתה האלוקים, אומר משה בנהמת לב, עוסק בתכנון גלובלי של גאולת עם, ובאותה שעה, כביכול, מתעלם מזעקותיהם של ילדי ישראל. כלום אין ערך לייסוריו של הפרט?

וכי נדרש מן האדם ציות עיוור? כלום עליו להתעלם מההיגיון ומהמתרחש במציאות?

אולם לא בציות עיוור מדובר כאן, כי אם בליטושה של הכרת האמת. הניסיון מבחן הוא לאדם עד כמה מהווים הערכים והאמיתות שבהם הוא מאמין חלק ממהותו. אדם שחונך על חובת העזרה לזולת, עלול להיקלע למצב שבו הגשת העזרה תסב לו צער והשפלה.

העמידה בנסיונות החיים מבחינה בין מי שערכיו ואמונותיו מעצבים את המציאות שאליה הוא נקלע, לבין מי שנגרר אחר המציאות, כמשה, ברגע זה, שסבלו הגובר של העם העכיר את האמת שנגלתה לו במראה הסנה והרהר אחר מידות האלוקים.

  הבריאה זועקת אמונה

משה ואהרן מופיעים לפני פרעה, והם נדרשים להראות לו אות ומופת. אהרן משליך את מטהו, והמטה הופך לתנין. פרעה צוחק: "אתם באים להתחרות עימי בכשפים?" הוא קורא לחרטומים והם מפעילים את קסמיהם. כל קוסם משליך את מטהו, ורצפת הארמון רוחשת לפתע תנינים.

אלא שאז קורה מאורע מוזר: " ויבלע מטה אהרן את מטותם " (שמות ז', י"ב).

חשוב לציין, שבכל הניסים טמונה סמליות. המטה הוא סימן לגדלות ולשררה של האדם בעל המטה. המטות של החרטומים סימלו את גדולתה של חכמת מצרים ואת מה שחכמה זו מייצגת. לעומתם, מטהו של אהרן, שהיה מטה האלוקים, סימל את חכמת התורה האלוקית. מטה אהרן בלע את כל יתר המטות. רמז לכך, שבחכמת התורה כלולות כל החכמות כולן.

פרט נוסף בנס זה שגם בו יש סמליות: בפסוק נאמר: " ויבלע מטה אהרן את מטותם ", ולא כתוב " ויבלע תנין אהרן את תניניהם ". לאחר ששב התנין ונעשה למטה, הוא בלע את מטות החרטומים. היה זה "נס בתוך נס".

מה בא איפוא הדבר ללמדנו? מה מוסיף "נס בתוך נס" על נס אחד?

דרכם של בני האדם, היא לסווג את הניסים - הם קובעים איזה נס הוא "הגיוני" ואיזה נס הוא מופלא. הם אינם מתבוננים בכך שהנס, בעצם מהותו, נעלה מהבנתו של בן אנוש!

הבה נתבונן ונבחן את עצמנו, האין אנו כמותם? אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו בטובו, ואנו גם מודים לו על ניסיו. אנו יודעים שבידיו נתונים החיים הבריאות, האושר והעושר, אך למרות זאת מנסים אנו "לעזור" לו בתחום הפרנסה, ולא תמיד בדרכים מומלצות...

עלינו לקבוע בלבנו כי אין נס גדול או קטן. כל חיינו הינם "נס בתוך נס", כל קיום היקום זועק אמונה! ועל כך נאמר: " שורו הביטו וראו מי ברא כל אלו !"

  אורלוגין ההתחדשות

בטרם הוכתה מצרים במכה העשירית והאחרונה, מכת בכורות, שמעו משה ואהרן את ההוראות הראשונות לקראת יציאת העם אל החירות: " החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה " (שמות י"ב, ב').

מצווה זו ידועה בשם: "קידוש החודש וסוד העיבור". הכוונה היא למערכת המורכבת והמתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ועל מועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: " כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים " (דברים ד', ו'). בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות חישוב אלו גם יחד.

עובדה זו חייבה ידע אסטרונומי מפליג וחישובים מדוייקים ביותר. המפליא הוא, שבדורנו, דור הלוויינים והשעונים האטומיים, הוכיחו כלי המדידה החדישים שנשלחו אל החלל, את דיוק החישוב התלמודי (לגבי אורך הזמן שבין מולד למולד) עד לספרה החמישית שאחרי הנקודה.

מדוע היתה זו המצוה הראשונה שציווה אלוקים את העם הנגאל? מדוע חייבת היתה להגיע לאוזניו בטרם ייטוש את אדמת מצרים? למה קדמה מצווה זו למצוות חג הפסח האמורה להנציח בצורה בלתי אמצעית את המאורעות הגדולים?

הסוד כולו טמון במילת המפתח: " לכם ". " החדש הזה לכם ראש חודשים ". המילה מורה על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובית דינו בתהליך הקביעה של ראשיתו של כל חודש.

מצוות קידוש החודש יושמה בצורה הבאה: בית הדין הגדול שבירושלים ידע היטב מתי חל המולד החדש. מן המקורות עולה שהידע האסטרונומי שהיה בידי החכמים, היה מושלם. נוסף לכך, מטרה זו תושג באמצעות קביעה סובייקטיבית שלא על פי החשבון שבידם. על כן, ציפה בית הדין כל חודש לבואם של עדים שיעידו כי ראו את המולד החדש, והיום נקבע ליומו הראשון של החודש.

המשתמע מכך הוא, שהאדם נקרא לקבוע את אורך חודשי השנה ואת תאריכי חגיו, והצהרת בית הדין היא הקובעת מתי הם יחולו.

כך היו פני הדברים בתקופה שבה קוימה מצווה זו בפועל, בעת שעמד בית המקדש על מכונו בירושלים. המעיין במשנה ובתלמוד יבחין בהווי הציפיה שנוצר בעם היושב בציון בתחילת כל חודש. חשוב היה לו לדעת מה תהיה החלטת בית הדין לגבי מועדי החגים השונים.

ציפיה זו יצרה את ההכרה שאין לחוקי הטבע תוקף מוחלט ושליטה מלאה על האדם ועל גורלו. להיפך, אנו, בני אנוש, קובעים את גורלנו. כתזכורת חודשית נמסרה בידינו קביעת התאריכים של מועדינו אף בניגוד לחישוב האסטרונומי. זאת כדי להחדיר בנו את ההכרה שעלינו להשתחרר מפולחן הטבע - פולחן מצרים, שממנו צריכים היו בני ישראל להשתחרר בדחיפות.

מצווה זו אמורה לשמור את תחושת ההתפעמות שהיתה מנת חלקם של בני ישראל בשעת הגאולה. תחושה זו היא סם חיים לעם החפץ להאריך ימים. שחר החירות שעלה לפתע באופק חייהם, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות. התחדשות בכל רבדיה הרוחניים, הלאומיים והאישיים. כיצד משמרים לעד רגעים אלו? כיצד ניתן למנוע את השקיעה בקפאון השגרה והשעמום של חיים אפורים בדורות העתיד?

רק על ידי חזרה שיטתית ומתמדת של חווית התחדשות זו תושג המטרה. האדם העברי יישא את עיניו אל הרקיע, שממרחביו נמוג כליל פס הכסף של הירח, והוא יתור אחר רגע מולדו החדש. הוא יצפה בתהליך של התחדשות הלבנה, החשוב לו לקיום אורח חייו, והתהליך עצמו יטביע בו ברבות הימים קורטוב מתחושת ההתחדשות עצמה.

  מול העין המצחית

בעת היציאה ממצרים, העניק הבורא לבני ישראל את אות השחרור והזכרון, את התפילין.

ערכן של התפילין כמעצבי התודעה והזהות רב הוא. הם משמשים כמוליכי הזכרון הלאומי של המאורעות החשובים שאירעו לעם בתחילת דרכו: " והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך " (שמות י"ג, ט'). בלב האדם חלה במשך הזמן שחיקה מתמדת, ותחושת החוויה פוחתת והולכת. אם ברצונו של העם איפוא, לשמר זכרונות אלו, ולחיות לאורם, עליו ליצור לעצמו מערכת חיזוקים נאותה.

תפקיד זה ממלאות התפילין. הנחתן היום-יומית, יוצרת את "התמונה" בה יראה המניח את עצמו ברגעי הנחת התפילין, כאילו הוא יצא ממצרים. מצוה זו מזכה אותו בתחושת הרגע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, כאילו הוא אישית השתתף במצעד אל המדבר, אל החירות.

קשר סמוי ובלתי נראה מקשר את התפילין של ראש אל 'שדה העין המצחית', הקרוב באופן בולט למקום ההנחה של התפילה של ראש.

כלום יש לעובדה זו משמעות גם במישור הפיסי?

קיימת נטיה לראות במערכת הראיה מעין מצלמה מתוחכמת, כאילו עם פתיחת העינים נכנס לפעולה סרט צילום שעליו מוקרנת התמונה. רגע של מחשבה יפריך רעיון זה מכל וכל. כלום יושב מישהו בתוך ראשנו וקורא את הסרטים? ברור, איפוא, שהתהליך מורכב ביותר, וכולל היבטים רבים שאינם קיימים במצלמה.

אחד מאלו הוא המרכיב המניעי. הראיה אינה אלא אחד מיחסי הגומלין שלנו עם העולם. ככל פעולה אחרת של הדעת, תלויה תוצאת הראיה במידה רבה במניע. כך, למשל, האופן בו תופס אדם אשלייה ראייתית, נקבע במידה ניכרת על ידי מה שהוא מצפה לראות. שדה העין המצחי מעורב בהיבט המניעי של התפיסה הראייתית, ובתור שכזה, יש לו שליטה מסויימת על תנועות העינים.

כפי שידוע, עלולים שני אנשים לפרש סצינה אחת בדרכים שונות. באורח דומה, יפרש אדם - בעל דעה קדומה - את כל המתרחש בעולם בהתאם לדעותיו.

יציאת מצרים היתה מאורע גדול. אולם רבים יעניקו לו משמעויות הרחוקות ממהותו האמיתית. הם ידונו בו רק במישור הארצי של השתחררות עבדים מכלאם. המתרגם כך את העובדות, החטיא לחלוטין את המטרה של גאולת מצרים. הוא לא הבין את פשרה. יצריו, דעותיו הקדומות, חינוכו והשקפת עולמו עלולים לסנוור את הכרתו ולגרום לו להאמין שהוא העניק להם את הפירוש הנכון.

הכיצד איפוא יעבור המסר האומר, שגאולת מצרים היא בעיקרה גאולה רוחנית מן הטומאה המצרית, משעבוד האדם לחומריותו, לנהנתנות לשמה? הכיצד יזכור העם לנצח שהיתה התערבות אלוקית בהתרחשויות? מה יש לעשות כדי שבני ישראל יבינו אחרי אלפי שנה, את המשמעות הנכונה והאמיתית של הגאולה, כפי שהבינו אותה אבותיהם על שפת ים סוף?

בכל יום, כשיהודי יניח את התפילין, הוא יהרהר מחדש ביציאת מצרים. מקום הנחתם יזכיר לו להתבונן בהתרחשות המופלאה, לא בעזרת מניעים אנוכיים, כי אם באמצעות החזון הקבוע בהכרתו. באותה עת יצא גם הוא מעט ממיצר מצרים, מן הגישה החומרית לחיים. באופן זה עובר המסר האלוקי מדור לדור ומסייע לכל יהודי לחוש כי יציאת מצרים קשורה אליו אישית.

  שעבוד מצרים והגאולה

האדם נוטה להתפעל ממראה עיניו העכשווי. לחשבונות מע מיקי ם אודות העתיד, חסרה אותה עוצמה המלווה את ההווה. נקודת ראות זו הגבירה את קושי השעבוד במצרים, אולם עם זאת, היא הגבירה את עוצמת הגאולה.

כשהיו ישראל במצרים, הם היו זקוקים לכוחות רוחניים מיוחדים כדי לא ללכת שולל אחר גדולתה של ארץ זו ועושרה. מצרים היתה במשך מאות בשנים "גברת הממלכות". בחיי יוסף זכתה ארץ זו לאוצרות אדירים של כסף וזהב. שבע שנות השובע היו שנות שפע רק בארץ מצרים, ואילו בשאר הארצות היו אלו שנים רגילות. לאחר מכן, כאשר שרר רעב בכל הארצות, היו הכל צריכים לשלם בעל כורחם כל מחיר שיושת עליהם, ובלבד שיתנו להם המצרים תבואה כדי להחיות את נפשם.

גם יעקב ובניו נאלצו לנטוש את ארץ מכורתם ולרדת לגור במצרים מפני הרעב. במשך השנים הורע מאד מצבם של בני ישראל במצרים, והם הפכו לעבדים. מצב זה נמשך מאות שנים. דורות אחדים של בני ישראל נולדו במצרים היישר אל השעבוד, ואף נפטרו שם בכי רע, ולא ראו טובה בעיניהם.

במשך כל אותה תקופת זוהר של מצרים, מלכו בה מספר מלכים. מי שהתבונן בתמונת המצב, עלול היה לטעות ולחשוב כי ההשגחה העליונה בחרה להרים את קרנה של מצרים. בסופו של דבר התגלה לעין כל כי המהלך כולו היה לטובתם של ישראל. באופן זה התקיימה לבסוף הבטחתו של ה' לאברהם אבינו: " ואחרי כן יצאו ברכוש גדול " (בראשית ט"ו, י"ד). השגשוג שהיה מנת חלקה של מצרים במשך שנים רבות, לא היה מטרה בפני עצמה, אלא היווה כאמצעי שהוביל לכך שאת פירות עושרם אכלו בני ישראל, עבדיהם לשעבר.

נתבונן בסוגיה זו במבט כללי: במצב של הארת פנים מצידו של הבורא, הצדיקים נמצאים ברום המעלה. לעומת זאת, כאשר המצב מנוגד, נוצר מצב של חושך והסתר פנים, והטעות מצויה. הסתר פנים זה אינו יכול להמשך ללא קצבה, לכל מצב של אפילה חייב להיות סוף, כפי שנאמר: "קץ שם לחושך" (איוב כ"ח, ג'). כאשר ההסתר מגיע לשיאו, הוא נשבר מחמת עצמו, ובאותה שעה מתגלה האור.

משל למה הדבר דומה? לבלון מתנפח. האוויר המוחדר לתוכו מגדיל את נפחו ואת ממדיו, עד שהוא נראה שונה לחלוטין ממצבו הקודם והמצומק. אלא שכל זה למראה עיניים בלבד. אמנם הבלון נראה גדול ומרשים, אולם המבין דבר לאשורו יודע, כי כדור מנופח זה, כמעט שאין בו ממש. כולו מלא אויר בלבד. ההוכחה לכך היא, שכאשר יימשך תהליך גדילתו של הבלון מעבר לכושר קיבולו, הוא יתפוצץ בקול עז, ובן רגע לא יהיה זכר לממדיו המתנשאים. בשעה שהוא מתפקע, לא זו בלבד שהוא מאבד את גודלו, אלא שהוא לא יצלח מכאן ואילך למאומה.

גאוותם הבלתי מרוסנת של המצרים - היא עצמה היתה הסיבה לאובדנם. לאחר הגאולה ממצרים נוכחו בני ישראל לדעת כי כל מה שנראה כהצלחה מסחררת וכמקור לקנאה, ואולי גם להערצה, הוא עצמו היה הסיבה וגם האמצעי לכישלון המוחלט של המצרים, כשלון שאין לו תקנה.

את העוצמה האנושית ניתן לנפץ רק באמצעות השגחה אלוקית שאינה זונחת לעולם את האדם. ואמנם, יציאת מצרים מהווה את אחד מעמודי האמונה.

  יציאת מצרים - לקחי אמונה לדורות

נסי יציאת מצרים בהם הוכיח ה' שהוא מנהיג הבריאה כולה, ואין זולתו, מהווים יסוד לאמונתנו לדורי דורות. הם מחזקים את האמונה גם בדורנו.

ביטוי מוחשי למהלך זה ניתן למצוא בסיפור המסופר על רבי ישראל מסלנט. באחת מנסיעותיו הגיע למלון בו רגיל היה לשהות. הוא נוכח לראות שבעל האכסניה שינה את גישתו ליהדות והחל לזלזל בענייני תורה ומצוות. כששאל אותו רבי ישראל לסיבת הדבר, סיפר הלה, שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו אדם כופר שהכחיש בדיבורו את תורת הגמול, את ענייני השכר והעונש השמימיים. לאות שדבריו כנים, הוא שלח שיקנו לו נקניק טריפה, והכריז שאם יש השגחה ושכר ועונש, הרי שהוא ייחנק על ידי הבשר האסור. הכופר אכל את בשר הטריפה לעיניו, ואכן לא אירע לו מאומה. האכסנאי הסביר לרבי ישראל, שמני-אז נכנסו מחשבות כפירה למוחו, וכל אמונתו התרופפה.

לאחר מספר שעות חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר וסיפרה בשמחה שקיבלה תעודת גמר עם שני ציוני הצטיינות: בחשבון ובנגינה. רבי ישראל קרא לילדה וביקשה שתנגן לפניו, כדי שתוכיח לו שהיא אכן יודעת לנגן וראויה להצטיינות. הילדה סירבה. רבי ישראל קרא לאב והוכיחו על התנהגותה של בתו, שכן אינה מצייתת לו. כששאל האיש את בתו בתימהון כיצד היא ממרה את פיו של רבי ישראל, השיבה הבת שלדעתה יהיה זה בלתי נימוסי לעמוד ולנגן לפני בני אדם, לא בזמן המיועד לכך ולא במקום המתאים, כדי להוכיח את כשרונה. היא הוסיפה ושאלה, כלום מתקבל על הדעת שבפני כל אדם שלא יאמין לה, יהיה עליה לעמוד ולהוכיח את כשרונה בנגינה? הן לשם כך היא קיבלה תעודת הצטיינות מבית הספר!

רבי ישראל פנה אל האב ואמר לו: תשובת בתך יכולה לשמש גם תשובה לתמיהתך בענייני ההשגחה האלוקית. הן ה' כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הנסים הגלויים שנעשו בתקופת יציאת מצרים. יש לנו גם תעודה המעידה על כך - התורה הקדושה שניתנה לנו בהר סיני. כמו כן, הוכחה ההשגחה על ידי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל בהר הכרמל, וכן בימי מרדכי ואסתר, בנס החשמונאים, ובעוד מאורעות היסטוריים רבים. האומנם יש הגיון בדבר שישנה ה' את סדרי בראשית או את חוקי הטבע, כדי להוכיח לכל אדם שיגיד שאינו מאמין, שיש דין ויש דיין? זה הרוצה באמת לדעת את ה', סיים רבי ישראל, יכול להיווכח בכך מהתעודה הנצחית שלנו: התורה, שהרי היא אושרה לעיני כל העולם. ואין לנו כל צורך בהוכחות נוספות.

בליל הסדר מסבים יחד אבות ובנים ומתבוננים ב"תעודה", בהגדה ובשאר המקורות לסיפור יציאת מצרים. לנגד עיניהם מתגלים הנסים והנפלאות, האותות והמופתים שעשה ה' במצרים. שהרי לשם כך הם נעשו, כפי שנאמר בתורה: " ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם " (שמות י', ב'). המטרה היא סיום הפסוק: " וידעתם כי אני ה' ".

התבוננות ביציאת מצרים על נסיה ועל לקחיה, מסוגלת להאיר את חיינו הרוחניים בכל דור ודור.

  יוצאים בחודש האביב

התורה מדגישה פרט הקשור ביציאה ממצרים, שבמבט ראשון נראה שולי: " היום אתם יוצאים בחודש האביב " (שמות י"ג, ד').

הבה נתאר לעצמנו את המעמד המרגש של יציאת מצרים. בני ישראל יצאו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. העם הותיר אחריו מאות שנות עבדות מרה, מאות שנים של התעללות אכזרית הכוללת זריקת תינוקות רכים ליאור ושימוש בתינוקות כדי להשלים את מכסת הלבנים החסרה בקירות. הגיע הרגע המיוחל! העם יוצא ביד רמה לאור היום, הוא גם מוציא עמו כלי כסף וכלי זהב ששאלו היהודים ממצרים במצוות הבורא.

ברגעים נשגבים אלו, עת התחולל המהפך הגדול בתולדות האומה, כלום עלה על דעת מאן-דהוא לחשוב על מזג האוויר, האם הוא נאה או סוער? וכי בכוחם של פרטים אלו להקהות ולו במעט את שגב המאורע?

נתאר בדמיוננו יהודים שניצלו בדרך נס מאימי השואה. כלום הם שמו לב מה היה מזג האוויר ברגעים גורליים, עת נמלטו מהגטאות או קפצו מרכבות המוות? בזמנים כה חשובים - פרטים מסוג זה, אינם מהווים גורם מכריע, מעבר לכך, הם אינם תופסים כלל מקום.

אמנם כך הם פני הדברים במערכות החשיבה האנושיות. אולם במסגרת ההשגחה האלוקית על הברואים, התמונה שונה. כאן כל פרט מחושב ומדויק בתכלית. מידתו של הקב"ה היא שכאשר הוא מוציא את תוכניתו לפועל, הכל מדויק בה עד לפרטי פרטים, ולו יהיו קטנים ביותר. בתוככי המסגרת האדירה של יציאת מצרים, גם הפרט הזעיר שכינו חכמים: "חודש שכשר לצאת בו", כלומר, חודש ניסן שמזג האוויר בו נח, גם הוא מוזכר בבירור בתורה.

אמנם נגזר על בני ישראל להתענות תחת יד המצרים למעלה ממאתיים שנה ולשתות עד תומה את כוס התרעלה, אולם משעה שנתמלאה סאה זו, אפילו אי נעימות קלה של הליכה בשרב או בגשם נלקחה בחשבונו של הבורא.

בני ישראל יצאו בחודש האביב. כאשר אנו מכירים טובה לבורא ומזכירים את הטובות שהוא עשה לנו, מזכירים אנו גם טובה זו ואין אנו מתעלמים ממנה. התבוננות בנקודה זו, מעלה את מידת הכרת הטובה לשיאים חדשים.

  אחדות ומסירות נפש

מול כל מידה טובה ומול כל תכונה יקרה המצויה בצד הטוב של האדם, מנסה היצר הרע להעמיד תכונות מקבילות במטרה להשיג את מבוקשו. הננו מוצאים זאת כבר בשלבים שקדמו לקריעת ים סוף. על אותה שעה נאמר: " והנה מצרים נוסע אחריהם " (שמות יד, ו). הפסוק נאמר בלשון יחיד, והדבר מורה שהיה זה מרדף שהביע את האחדות של המצרים: " בלב אחד כאיש אחד ", כפי שביארו המפרשים את לשון היחיד שבפסוק.

סגולת האחדות העמוקה והמהותית הינה תכונה ייחודית של עם ישראל. על כלל ישראל נאמרה ההגדרה בסדר הפוך: " כאיש אחד בלב אחד ". הם נחשבים כ"איש אחד", ובזכות מעלה זו נדרש מהם שיהיו כולם באחדות לבבות מושלמת: " בלב אחד ". ואכן כך אירע בעת התקרבותם למעמד הר סיני. לעומת זאת, המצרים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד אמיתי. רק האינטרס המשותף מסוגל לגרום להם את חיזוק והידוק השורות. כאן אירעה תופעה מעניינת: ה"לב האחד" של המצרים, כלומר, האינטרס המשותף, הוא זה שגרם להם לרדוף אחרי ישראל "כאיש אחד". זה היה תהליך הפוך מזה שאירע אצל ישראל.

זו היתה הפגנה אדירה של אחדות, מפגן כח שכוון כולו לרעת ישראל. ללמדך, שאין סגולה המצויה בצד הטוב, שאין הצד הנגדי מנסה לאמצה לעצמו. כאמור, ניתן ללמוד מכאן שהיצר הרע משתדל להשתמש בכל האמצעים האפשריים. הוא מנסה לגייס לשורותיו גם כוחות המקבילים לכוחות הקדושה של ישראל.

מאליו מובן, שעלינו לנהוג כך גם במאבקנו למען ניצחון הצד הטוב, בבחינת " מאויבי תחכמני " (תהלים קי"ט, צ"ח). כלומר, עלינו להחכים על ידי בחינת דרכם של אויבינו. בראותנו את היצר הרע אוחז בכל האמצעים כדי לנצח את הטוב ולהכניעו, עלינו ללמוד מוסר-השכל ולפעול בדרך דומה במאמצינו להשלטת האמת.

ברדיפה אחרי בני ישראל בים סוף התגלו אצל המצרים תכונות של מסירות נפש לשם השגת מטרותיהם. אמנם עיניהם היו נשואות לבצע הכסף ולהחזרת העבדים שהשתחררו מתחת ידם, אולם כדי להגיע ליעדם הם היו מוכנים להילחם במסירות. גם פרעה שינה באותו מאורע את נוהגו הקבוע. הוא ויתר על כל גינוני המלכות ואסר בעצמו את מרכבתו. הוא משך אחריו את עמו בדברים שהיו עשויים לרגש ולאחד אותם למען הצלחת המטרה של הרדיפה.

פרעה הבטיח לעמו שלא יתנהג עמם כשאר מלכים. דרך שאר מלכים, עבדיו קודמים לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר: " ופרעה הקריב " - הקריב את עצמו ומיהר לפני חיילותיו. דרך שאר מלכים - ליטול ביזה בראש, אני אשווה את חלקי עמכם שנאמר: " אחלק שלל ".

מובאים כאן ביטויים של מסירות הן מצד פרעה והן מצד עמו. ביטויים אלו מזכירים את חובתם של ישראל להתמסר לעשיית רצון בוראם בכל לבם, בכל נפשם ובכל מאודם. ואכן, רק כאשר הראה נחשון בן עמינדב דוגמת מופת של מסירות נפש בעת שקפץ לים, גברה ידם של ישראל.

  "פוליטיקה" על שפת ים סוף

ימים ספורים לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, כאשר התברר לפרעה שאין בדעתם לשוב, התחיל הצבא המצרי לרדוף אחריהם. באותה שעה, בהבחינם ברודפים, עמדו בני ישראל מול מציאות חדשה וקשה מאד. הם חנו על שפת ים סוף, כשהם מוקפים מכל עבר במדבר, בים, באויבים ובסכנות נוספות. מובא במדרש, שבשעה קשה זו התפלגו היהודים לארבע קבוצות. נכנה אותן: הלוחמים, הדיפלומטים, המשלימים והמיואשים .

הלוחמים אמרו: אמנם המצרים חזקים מאיתנו, אך עלינו להלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה ולמות מות גיבורים. או חירות - או מוות!

הדיפלומטים הצהירו: עלינו להרים קול זעקה במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית. עלינו לפנות אל מצפון האומות ולהפעיל את כל הצינורות הדיפלומטיים כדי להניא את המצרים מלבצע את זממם.

המשלימים ביקשו: כיוון שהם חזקים מאיתנו, עלינו להכנע להם, לשוב למצרים ולהשתעבד שוב תחת ידם.

המתייאשים החליטו שאין תקווה ואין מוצא, ולכן מוטב להעדיף את המוות על פני נפילה בידי האויב האכזרי שיפעיל עליהם עינויים קשים ממוות. המסקנה היתה: ניפול לים .

כולם התאספו סביב משה, מנהיג העם. כל קבוצה ניסתה לשכנע את משה בצדקת דרכה. משה ענה להם: " התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום (אל תפלו ליאוש), כי כאשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (לכן, אין דרך חזרה למצרים). ה' ילחם לכם (אין צורך בנשק ובלוחמה אישית), ואתם תחרישון " (אין צורך במחאות דיפלומטיות) (שמות י"ד, י"ג).

מסר זה של משה רבנו הינו מסר לדורות. עם ישראל עבר ועובר שעות רבות, קשות מנשוא. לנוכח הצרות, המוח האנושי ממציא פתרונות מגוונים, בדרך כלל בהתאם לתכונותיהם של הממציאים. אולם באותן שעות חשוב מאד לצרף את רכיב האמונה, את היכולת לחסות בצל כנפי השכינה ולצפות לישועה ממרומים, ממקור החסד והרחמים השמימיים.

  נס ובחירה חופשית

בורא העולם ברא את האדם למען מטרה ברורה - שבזכות האמונה שהאדם מאמין באלוקים, הוא יזכה לחיים נצחיים, חיי העולם הבא. מכיוון שלא מקובל לשלם שכר על דבר שבא ללא מאמץ, לכן על כל אדם לעבור מבחן בתחום האמונה ולהוכיח את עצמו. למען מטרה זו העניק הבורא לאדם את יכולת הבחירה החופשית. האדם אינו "מוכרח" להאמין, הוא גם אינו "מוכרח" לקיים את מצוות הבורא. כל אדם מאמין ומקיים מצוות משום שהוא בוחר בדרך זו מרצונו החופשי, לעתים תוך וויתור על מילוי משאלותיו האישיות והתגברות על דחפים המושכים אותו לחיות חיים ללא עול וללא אמונה.

לᤞ ניתנה אפשרות להיגיון הבריא לשלוט על האדם שלטון ללא מצרים, לא היה כלל מקום למאבק זה. האמונה באלוקים היתה מנצחת את הדחפים המתנגדים לה ללא קרב. לנוכח האמת שבאמונה, לנוכח ההיגיון שבדרך חיים זו ולנוכח השכר הרב הצפון לעובדי ה', היתה הנהנתנות מובסת כליל באורח מיידי. רק תכונת ה"הדחקה" היא המאפשרת את ההתלבטות בין הליכה אחר היצרים לבין עמידה על עקרונות האמונה.

תפקידו של הנס להמחיש את מציאותו של הבורא, ועל ידי כך להציב בסיס מוחשי לאמונה. אך עם זאת, אסור שהנס ייצור "כפיה" להאמין. שכן, ברגע שיווצר הכרח להאמין, והאדם לא יוכל לכפור בקיום הבורא, יופר האיזון של הבחירה החופשית. לכן, בשעת התרחשות הנס יימצא תמיד "פתח הצלה" כלשהו, שבאמצעותו ניתן יהיה "להסביר" את התופעה הנסית על ידי הסבר טבעי. ההסבר עלול להיות רחוק ומגוחך ככל שיהיה, אולם הוא ייקרא הסבר למי שרוצה לטעות. מי שמעוניין בחיזוק האמונה שבלבו, יפעיל את שכלו הישר ויראה בתופעה הנסית את יד ההשגחה העליונה. לעומתו, מי שירצה להתעקש ולהתכחש לקיומה של תופעה על טבעית, ימצא לעצמו מפלט בהסבר הטבעי ויתעלם מן ההיגיון המבחין בתופעה חריגה זו. אותו אדם ימשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר.

הנס הבולט ביותר שאירע בתקופת יציאת מצרים הוא קריעת ים סוף. כשנכנסו בני ישראל לתוך הים, נעמדו המים כחומה מימינם ומשמאלם, ונוצר ביניהם מעבר רחב בעל שנים עשר נתיבים באמצע הים. במעבר זה צעדו שנים עשר שבטי ישראל.

כיצד אירע הדבר? נס גלוי! משה נטה את ידו על הים, והים נקרע ונבקע לגזרים. והנה, המקרא מציין פרט מעניין: " ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה " (שמות י"ד, כ"א) . רוח עזה נשבה במשך כל אותו לילה. לשם מה היתה נחוצה רוח זו? האם יעלה מישהו על דעתו שבכוחה של רוח חזקה להעמיד את מי הים כחומה בצורה? האם נשמע אי פעם כי סופת טייפון יצרה "כביש" יציב באמצע הים, כביש בן שנים עשר נתיבים?

הרוח שנשבה באותו לילה לא תרמה מאומה לקריעת ים סוף, אולם היא אפשרה לכופרים המושבעים להמשיך בדרכם ולשלול את קיום הבורא. תופעה זו חוזרת על עצמה אין ספור פעמים והשלכותיה באות לידי ביטוי עז דווקא בימינו.

המדע של ימינו מגלה יותר ויותר את היקפו של הנס הגדול ששמו "טבע". עם התקדמות המחקר המדעי מתגלים מנגנונים מתוחכמים ביותר האחראים על יצירתו ועל תפקודו של האדם ושל היקום כולו. מנגנונים אלו מוכיחים בעליל שהבריאה היא פרי תכנונו של בורא חכם שחכמתו אינה ניתנת להשגת אנוש. למרות זאת, המדע עדיין לא למד להכיר באופן חד משמעי בקיום הבורא. תורת האבולוציה של דארווין היא אחד מ"פתחי ההצלה" של המגננה בתחום זה. היא מאפשרת למדענים להתעלם מגילויי המדע. מדובר באנשים שכישוריהם האינטלקטואליים אינם מוטלים בספק. למרות זאת, אם אנו נוכחים לראות שהם חרגו בשטח זה מכללי ההיגיון הבריא, ותולים את יהבם בהשערה כלשהי, עלינו לדעת שכל זה מתרחש תודות לבחירה החופשית שהעניק הבורא לכל אדם. בחירה זו היא המאפשרת להם להתלות בהסברים שחלקם תמוהים ואינם עומדים במבחן המדעי, ובלבד שלא יכירו באמת האמונה.

  החיים במדבר

מיד לאחר השחרור הגדול מעᤞלם המעיק של המצרים, לאחר שראו בני ישראל את המצרים על שפת הים מחוסרי רוח חיים, החלו החיים האמיתיים: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות ט"ו, כ"ה).

הפתרון: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים..."

ושוב, "וילונו כל עדת בני ישראל... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב..."

והתשובה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים..."

לאחר מכן: "ויחנו ברפידים ואין מים לעם לשתות..."

והתגובה: "הנני עומד לפניך שם... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".

השאלה המתבקשת: מדוע צריכה ההתחלה להיות כה קשה? וכי נעלמו צורכי העם מעיני הבורא? כלום לא יכול היה לבשר להם מיד עם צאתם אל המדבר כי הלחם ירד מן השמים והמים יצאו מן הסלע? מדוע צריכים היו בני ישראל לעבור את התהליכים הקשים הללו?

לידתו של העם היהודי במדבר מצריכה חינוך מחדש. לא כל מה שהורגלו לו עד היום כעבדים במצרים לקבל את מחסורם מאדוניהם המצרים, הוא מובן מאליו.

כדי להיות לעמו של ה' ולקבל ממנו את השפע שהם נזקקים לו בכל תחום, רוחני וגשמי, עליהם להכיר שהם זקוקים לו, שהם תלויים בחסדיו. עליהם להפנים שבלעדי רצון הבורא להעניק להם את השפע הקיומי, אין להם אפשרות קיום.

כאשר יכירו בכך שהקב"ה הוא מקור כל השפע, גם בדברים שהיו מובנים מאליהם, כמים ולחם, יהיה ביכולתם להתקדם לקראת השלבים העמוקים יותר שיתהוו בקשר שבין העם לאלוקיו. לאחר שנוצר קשר של נותן ומקבל, קשר שבו המקבל מכיר בכך שהוא תלוי וניזון מגבוה, קיימת אפשרות להשפיע את השפע הרוחני ולתת את התורה - תורת חיים.

נעמי עצמה, השבה לבדה ממשפחתה, מתקבלת ברחמים גדולים ובהשתתפות כנה בצערה: "הזאת נעמי"? ומה רבה היתה הקירבה שקירבוה! הכל מנחמים אותה ומחזקים את רוחה. אין נעמי משמשת להם מזכרת עוון. אין זוכרים לה את מעשה העזיבה של בעלה. אין שמץ של שמחה לאיד. המיית לבבות למצבה, מאמץ להפיג את יגונה ולהרים רוחה. אהבת חסד כלפיה.

אכן: "ואהבת לרעך כמוך", כעובדה חיה ומאירה.

נעמי ורות, ענייה וגיורת. הן חסרות כל בסיס מחיה. אך אין הן צריכות להזדקק לצדקה. מצוות "לקט" בישראל, ובא כל עני אל השדות ומלקט אחרי הקוצרים את מה שזיכתה לו התורה. לא מתנת חסד היא ה"לקט", אלא הפקר לעניים, והם נוטלים את שלהם בזכות. התורה הקנתה לכולם זכויות.

אכן: "לעני ולגר תעזוב אותם" כעובדה חיה ומאירה.

מדין התורה: אדם מישראל כי ימות ולא ישאיר אחריו זרע, ולו אח, והיתה אשת המת לאח. אדם אשר לא ישאיר זרע אחריו, נשאר זכרו חי באשתו. וכאשר תתביים לאחי הנעדר, הקרוב ביותר אל הנעדר, יישאר ביניהם זכר הנעדר, וביתם ביתו.

והנה, רות לא היתה זקוקה לייבום, כי לא היתה אשת המת באשר לקחה בגויותה. גם בועז לא היה אח אלא קרוב משפחה, ואף על פי כן מה רבה התכונה מסביב לנישואי בועז עם רות. והוגדר הדבר כמין ייבום של חסד.

אנו נושמים כאן אווירה של חסד, של לפנים משורת הדין. של אהבת קרובים ושל יראת כבוד לזכר קרובים. משפחתיות כיסוד הליכוד של האומה. כאבן השתייה של בית ישראל.

אכן: "ומבשרך לא תתעלם", כעובדה חיה ומאירה.

  טובה הארץ מאד מאד

המרגלים ששלח משה לתור את הארץ לא שיקרו בדבריהם, הם גם לא סיפרו את אשר שמעו מפי השמועה או סברו מאומד הלב, אלא את אשר ראו במו עיניהם. אף על פי כן הם נענשו בכל חומר הדין משום שהיתה בדבריהם הוצאת דיבה ושם רע על הארץ הקדושה.

הנה בעקבות חטא המרגלים נגזר על עם ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה.

אולם, תמהו המפרשים, הן חטאם היה הוצאת הדיבה בליל חזרתם מן הארץ, ומה ענין משך זמן הילוכם בארץ לכאן ולכאן עד שהם נענשו יום לשנה?

מכאן למדנו, כי דיבה אינה מתמצית בדיבור. דיבה מתחילה בהסתכלות הרעה, שהיא זרע הפורענות שממנו צמח לאחר מכן הדיבור הרע. לפיכך נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, כנגד ארבעים ימי שהייתם בארץ, שהיו ארבעים יום של הבטה רעה.

לעומת המרגלים ששלח משה, האנשים ששלח יהושע לרגל את הארץ לא שהו בה אלא שלשה ימים, שמתוכם רק לילה אחד באו בדברים עם יושבי הארץ, בעוד שאת שארית הזמן הם עשו במחבוא בהרים. אף על פי כן, כיון שהסתכלותם היתה טובה, כששבו אל יהושע השיבו לו דברים ברורים בטובת הארץ (יהושע, ב' כד): "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ, וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" , ואילו המרגלים שבימי משה, מתוך שהביטו שלא כשורה, הוציאו דיבה, והתוצאות העגומות ידועות, ללמדך שחובת היהודי להסתכל על ארץ ישראל בעין טובה. 

עיקר תכונותיה ומעלותיה של הארץ הן בתחום הרוח, ולפיכך צריך אדם להכין כראוי את כליו הרוחניים כדי שעיניו תוכלנה לקלוט את רום מעלות הארץ. המרגלים שלא עשו כן, נכשלו בדבר.

דרכו של עולם שעל כל פשעים תכסה אהבה. כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות בפגמיה. מעיינות האהבה הנובעים מהמקורות הרוחניים של הארץ, מכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם מעל פני השטח.

המתבונן במקורות עומד נפעם מול הילת הזוהר שבה נתעטרה ארץ ישראל בדברי חז"ל:

על אויר הארץ נאמר שהוא מחכים (בבא בתרא קנח, ב) על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמותם בעולם (בראשית רבה טז, ד). על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא, א), ועוד כהנה וכהנה אימרות למאות מצויות בידינו, שכולם מדברות בשבח הארץ.

ה"כוזרי" (ב, יד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה, זו היתה הסיבה שבגללה יונה הנביא ביקש לברוח תרשישה, באשר רצה להמלט מהנבואה, בידעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, עם יציאתו מן הארץ מתקטן בדרגתו, והנבואה פוסקת ממנו, העובדה שעל יחזקאל שרתה רוח נבואה בחו"ל, וכן על דניאל וכיו"ב, היה זה בעבור הארץ. לאמור, די בקשר זה שנושא הנבואה הוא הארץ, כדי שרוחה קודש של נבואה תשרה אף בחו"ל, היכול נוכל לשער עד היכן הדברים מגיעים?!

התורה (דברים יא, יב) מעידה כי זוהי: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" . בפסוק מקופלת בתמציתיות סגולתה של הארץ. בארץ זו השראת השכינה מצויה יותר מכל שאר הארצות. גם המעלות החומריות המפורטות בתורה בקשר לארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, שנתברכה בשבעת המינים, שלא במסכנות נאכל בה לחם ושלא יחסר כל בה, הינן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות.   

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

 עולם נחצה לשניים

המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל - הוא מעמד הר סיני.

מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים לארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית שלא  היתה כמוה, ושוב לא תהיה - הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה היא, כי המעמד החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם הגיע לתיקונו השלם.

האלוקים לא נגלה בסיני לפתע פתאום. קדמו למתן תורה הכנות רבות המפורטות בפסוקים המקדימים את תיאור המעמד (שמות י"ט). היו אלו הכנות של מאמץ לקירוב לבבות וליצירת אחדות אמת בין כל חלקי העם.

תשומת לב מיוחדת מושכת פתיחת שיחה זו:

" כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל " (שם, שם ג').

" לבית יעקב - אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה. לבני ישראל - לזכרים, עונשים ודקדוקים, דברים הקשים כגידין " (מדרש).

לפנינו פניה ישירה ומיוחדת אל הנשים. האלוקים מבקש ממשה, שקודם יסביר להן את העומד להתרחש, ויעשה זאת בלשון ובסגנון, התואמים ומתחשבים באופיין, שהוא עדין ורגיש מאופיים של הגברים.

מעמד הר סיני והחוויה הנבואית שבמרכזו היו גם נחלת הנשים השוות בהחלט לגברים בזכות הגדולה שמעניקה היהדות - זכות הקרבה אל האלוקים.

פניה זו אל הנשים עומדת בניגוד משווע ליחס אל הנשים שהיה מקובל בחברות אחרות באותם הימים, ואף בדורות מאוחרים יותר.

ניגוד זה מלמד אף הוא רבות על המהפכה במושגים שהחלה מאותו יום גדול של מעמד הר סיני. בדרך אל המעמד השגיא הוכיחו בני ישראל בגרות נדירה ומפתיעה.

כך מעיד עליהם הכתוב ומדרשו: " ביום הזה באו במדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר " (שמות י"ט, א'-ב').

חכמינו ז"ל דלו ממכמני פסוק זה את הדברים הבאים:

"גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיוון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חניה אחת: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' . אמר הקב"ה: הרי השעה שאני נותן תורה לישראל" (מדרש ויקרא רבה ט', ט').

היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע ללא מחלוקת, ריב ומצה, רגע שצריך להעלותו על נס. האלוקים ציפה לרגע זה וניצלו להעניק תורה לעמו.

זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה היא להרבות שלום. " דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום " (משלי ג', י"ז). אם יוכח שיסוד השלום קיים בעם, פתוחה הדרך למתן תורה.

תרי"ג מצוות לה לתורה. יש מהן שאין ביכולתו של כל יחיד לקיימן, שכן יש מצוות המיוחדות לכוהנים, לנשים ולעוד קבוצות. רק כל העם יחדיו יש ביכולתו לשאת את משא התורה כולה, בשעה שהוא כ"איש אחד בלב אחד" (רש"י על פסוק זה).

רגע הליכוד הוכיח שאכן הם בדרך הנכונה.

  "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"

אין מקום לשני אלים ביקום. לא תיתכן מציאות של כח אלוהי נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מהיישות העליונה האחת והיחידה. אין גם מקום לשאלה המתריסה: אז מי ברא את האלוקים? שכן "לבקש סיבה לסיבה הראשונה", כותב פראנק באלארד, "אינו אלא לבקש כי מה שהוא ראשון יהיה באותו זמן גם שני. פירוש הדבר לדרוש, כי הסיבה הגדולה של הכול תהיה באותו זמן לא סיבת הכול, בהיותה עצמה מסובב. הנחה כזו יש בה גיחוך עצמי במידה מספקת עד כדי הצדקת ביטולה המיידי והגמור".

אכן, כל אדם המקבל על עצמו את עול מלכות האלוקים, וה"אנוכי" ממלא את כל יישותו, משוחרר ממילא מכפיפות ובשעבוד לשאר הכוחות המצויים בתבל.

בימי קדם היו העצמים השונים נחשבים לאלוהים. כיום בסך הכל השתנו המושגים ותו לא. בעבר סגדו לעץ ולאבן, והיום רק השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הינה סקירה בוודאי מקוצרת, בלתי שלמה של פנתיאון האלים של בן זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלו?"

איסור עשיית פסל ותמונה כולל גם את האיסור לומר: "אלוהינו למעשי ידינו". כלומר, להעניק ערך מוחלט ליצירה או למחשבה אנושית בכל תחום שהוא וכך להשתעבד לה.

קראו נא את דבריו של הפרשן רבי יצחק עראמה שחי לפני מאות שנים. קראו נא את דבריו, משל בן דורנו היה:

"ויש בכלל זה העבודה זרה הגדולה, המצויה היום בעולם, מציאות חזקה. והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוקים ממעל... וזה גופה של עבודה זרה".

מפליא עד כמה דבר לא השתנה במרוצת השנים. עדיין אנו דורכים על אותו מקום רוחנית ומוסרית. למרות ש"התקדמנו", אמנם זנחנו את אלילי הכסף והזהב, אך הפכנו את הכסף והזהב עצמם לאליל!

  הרמוניה מול עויינות

עשרת הדברות הופיעו בשמי האנושות לפני למעלה משלושת אלפים שנה. למרבה הפלא, לא איבדו צווים אלו את משמעותם גם בימינו.

האנושות התקדמה, תרבויותיה התפתחו. בתחום המחקר המדעי שברה האנושות שיאים, והקידמה הטכנולוגית הרעיפה שפע של רווחה. למרות כל זאת, האדם זקוק לאמת שבדברות אלו, עוד מעבר לאשר היה זקוק לה מעולם.

דווקא התקדמותו של האדם מפגינה את נצחיותם של צווי האלוקים שנאמרו במדבר. מסקנה זו מתבררת גם מהתייחסותם של חוקרים בני זמננו אל הדברות העתיקות. ניתן את רשות הדיבור לפסיכואנליטיקן הנודע, אריך פרום. כיצד הוא, מזווית הראיה שלו, בוחן את ההלכות הקשורות לשבת:

"למחשבה המודרנית אין בעיה עם מוסד השבת. הרעיון שעל האדם לנוח יום אחד בשבוע, מובן לנו מאליו. המטרה ההיגיינית-סוציאלית של השבת היא להעניק לעובד מנוחה גופנית ורוחנית, לה הוא זקוק, לבל יבלע כליל על ידי מלאכת יומו". הסבר זה, הוא ללא ספק, אמת. אולם אין הוא עונה על מספר שאלות העולות לנוכח חוקי השבת במקרא ובמסורת היהודית.

המלאכה שנאסרה בשבת אינה רק מלאכה כפי ההגדרה המודרנית למושג מלאכה. נאסרו גם מלאכות דוגמת יצירת אש בכל צורה שהיא, אפילו כאשר מטרתה לנוחות האדם, והדלקתה אינה דורשת כל מאמץ פיסי. גם לתלוש עשב בודד מן הדשא או פרח מן האדמה, אינם מלאכה במובן של מאמץ פיסי.

ניתוח מפורט יותר של משמעות סמל השבת יורה, כי אנו עוסקים עם קונצפציה של עבודה ומנוחה השונה מהשקפת עולמנו המערבית.

אם נתחיל בנקודה החיונית - תפיסת מושג העבודה המונח ביסוד המקרא והתלמוד - נבחין כי אין הכוונה למאמץ פיסי פשוט. ההגדרה היא זו: כל התערבות של האדם, בין אם זו התערבות בונה ובין אם זו התערבות הורסת, בעולם החומר, שמה – 'מלאכה'. לעומת זאת, 'מנוחה' פירושה מצב של 'שלום' בין האדם לעולם-הטבע הסובב אותו. האדם חייב לנטוש את העולם ולהשאירו ללא מגע יד. לא לשנותו בדרך כלשהי, לא על ידי בניה ולא על ידי סתירת בנין. גם השינוי הקטן ביותר המבוצע על ידי האדם במהלך טבע העולם, הינו חילול ה'מנוחה'. השבת היא ביטוי לשלווה השוררת בין האדם לטבע. כל צורה של מלאכה מערערת את האיזון: אדם-טבע.

עבודה מפרכת כחרישה או בניה, הינה מלאכה במובן המודרני שלנו, ואילו הדלקת גפרור ותלישת פרח הינם סמל להתערבות האדם במהלך הטבע, ומשום כך הם נחשבים להריסת השלום בין האדם לעולמו הטבעי.

השבת מסמלת מצב הרמוני מושלם בין אדם לטבע ובין אדם לאדם.

על ידי אי עבודה, שמובנה, אי נטילת חלק בשינוי המהלך הטבעי של הדברים, משתחרר האדם משלשלאות הטבע, מאזיקי הזמן, אף כי רק ליום אחד.

יום אחד בשבוע, הקובע את איכות שאר ששת הימים. יום אחד, המעלה את שאר הימים טפח מעל האפרוריות של חיי המעשה, השוקעים במאבק הבלתי פוסק של כל יחיד ויחיד להישרד...

יום אחד בשבוע, שבימינו גם הרחוקים מקיום מצוות התורה מגלים את חשיבותו, את משמעותו ואת ייחודו.

  סכר המחשבות

כידוע, הדיברה העשירית בעשרת הדברות היא " לא תחמוד בית רעך " (שמות ב', י"ד).

בניגוד לאידיאל הרווח כיום בעולמנו, המעלה על נס את "חירות הפרט" כמרכיב עיקרי בחברה, התורה מנחה את האדם למשמעת ומציבה לפניו גדרים וסייגים. זאת כדי לפקח על מעשיו ועל דרכיו, ולא ללכת שולל אחר תאוות ורצונות.

לא במקרה ציווה הקב"ה עוד לפני מתן תורה את מצוות ההגבלה. אמנם מצווה זו מוסבת אודות הגבלת הר סיני מכל עבריו, לבל תיגע בו יד, אולם היה בכך רמז לדרישת הבורא מעם ישראל להגביל את עצמם, ולא לפעול לפי מאוויים בלתי מבוקרים.

לא רק מעשי אנוש חייבים להיות מוגבלים, גם דיבורו חייב להיות מסוייג ונתון תחת פיקוח. בתורה קיימים איסורי לשון הרע ורכילות. כל דיבורי הגנאי על הזולת או דיבורים העלולים לעורר מדנים ומריבות, אסורים באופן מוחלט.

והנה, באה מצוות " לא תחמוד " ומלמדת שאפילו מחשבות האדם אינן הפקר.

עלינו להימנע מלחדור לרשותו של הזולת לאו דווקא במעשה, אלא אפילו באמצעות דיבור ומחשבה.

האם קיימת עצה שתסייע לא לחמוד את ממון הזולת? האם קיימת דרך להתנער מהקנאה ההורסת כל חלקה טובה? תיאור עממי יסביר לנו את אחת הדרכים למניעת היווצרותה של הקנאה.

לכל יהודי סאת צרות משלו. משתרך הוא בדרכי החיים וצרור צרותיו על שכמו. כשיבוא המשיח, יקדמו את פניו המוני בני ישראל, צרורותיהם על שכמם, והם יזעקו מרה: על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את צרורותינו?

מה יעשה המשיח? יקצה אולם ענק, יקרא אליו יהודי אחר יהודי ויאמר לו: "הנח את צרורך". פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר בא במקומו. החדר מתמלא בצרורות, ואז חוזר התהליך על עצמו. המלך המשיח קורא ליהודי אחר יהודי ואומר לו: "בחר לך צרור". סוקר היהודי את כל הצרורות – רואה את הצרות ואת המועקות, את צרות העניים והעשירים, החולים והבריאים, העובדים והמובטלים, ובוחר בצרורו הישן והמוכר...

המשמעות היא, אם חומד אתה את רכושו של רעך, התחלף נא איתו בכל פרטי חייו, גם בצרות ובמועקות, לאו דווקא ברכוש ובטובה. או אז לבטח יתברר לך שאין מה לקנא בזולתך...

וסיפור נוסף:

יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס לפניו והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני. העיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד, והעני נכנס. הושיט את הפתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי וברכו בלב נרגש.

"זהו?" שאל העני.

תמה הרבי: "מה עוד רצונך?"

ענה העני: "לפני היה כאן עשיר שישב כמחצית השעה, ואני מסיים את ענייני בחמש דקות?! מדוע לא ישוחח עימי הרבי כפי ששוחח עימו?!"

"הלא תבין", ענה לו הרבי, "אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. איתך אין לי בעיה - אתה בא לפני, ומיד אני יודע מהי מצוקתך, במה עלי לברכך וכיצד אני יכול לעזור לך. לעומת זאת, כשאותו עשיר מגיע, מדושן עונג הוא, לכאורה, אינו חסר מאומה. אני מתחיל לשוחח עמו, מקלף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ומשיכרון המעמד, עד שאני חושף כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה נמשך זמן רב יותר...

מה קבע המלך החכם מכל אדם? " לב יודע מרת נפשו " (משלי י"ד, י'). אין האדם מתאר לעצמו כלל מה טמון בלבו של חברו. הן כל אחד מברך בכל יום "שעשה לי כל צרכי". הבורא מעניק לכל אדם את החלק המלא המיועד לו. ניתן איפוא הודיה לה' על חלקנו, ונשמח בו!

  "דין פרוטה כדין מאה"

יתרו חותן משה, הציע למשה רבינו להקים בתי דין שיסייעו להקל מעל משה את העומס הגדול.

כאשר ביאר יתרו את הרעיון, הוא אמר: " והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם " (שמות י"ח, כ"ב). והנה, כאשר התורה מתארת את  מינוי הדיינים בפועל, נאמר: " את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם " (שם, כ"ו). קיים כאן הבדל בתפיסה: יתרו הבחין בין דבר גדול לדבר קטון, ואילו התורה מדגישה את הקושי שבדבר ולא את גודלו.

גם כאשר משה רבינו חוזר ב"משנה תורה" (בחומש דברים) על העניין, הוא אומר: " והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו " (דברים א', י"ז). הוא מדגיש את הקושי, מבלי להתייחס לגודל העניין.

הבדלים אלו בין דברי יתרו לבין גישת משה הינם עקרוניים. תפיסתו של יתרו הובילה להצעתו בדבר ההתדיינות בדיני ממונות. לפי הצעה זו, כאשר הסכסוך בין בעלי הדין יהיה על "דבר קטון", כלומר, על סכום מועט, אין צורך להטריד בשל כך את משה רבינו. די בשרי עשרות או בדיינים זוטרים אחרים כדי לדון בכך. לדעתו, משה רבינו צריך לדון ב"דבר הגדול", כלומר, בסכומי כסף גדולים וכדומה. ואמנם, זוהי גישת בתי המשפט כיום - קיימת בהם ערכאה מיוחדת הדנה בתביעות קטנות.

גישת התורה שונה. אותו הרכב של בית דין ידון הן בתביעות של מיליונים והן בתביעה של שווה פרוטה. אם הנושא הנידון הינו מסובך וקשה מבחינה מהותית, יש להציעו לפני תלמידי חכמים מובהקים יותר, כפי שנאמר: " והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי " (דברים א', י"ז) - דינים קשים ומורכבים יש להביאם לפני משה, רבן של ישראל. גם באם מדובר בסכום זעום ביותר.

עיקרון זה שאין הבדל בין דין גדול לדין קטן, אלא בין דין קשה לדין קל, הובהר על ידי משה רבינו לדיינים הראשונים בשעת מינויים: " ואצווה את שופטיכם בעת ההיא... כקטון כגדול תשמעון " (דברים א', ט"ז-י"ז). על פי השקפת התורה אין עדיפות כלשהי לסכום התביעה. העיקרון הקובע הוא שיש להגיע למיצוי האמת בכל מצב שהוא.

התורה מחנכת אותנו לחיות חיי צדק מושלמים. הנגיעה ברכושו של הזולת ללא רשותו מפירה את מרקם החיים התורניים. על פי מבט גבוה זה של שלמות, כל חריגה כמוה כהפרת רצון ה', ולכן מצווה עלינו התורה להשתדל הן במסגרת חיינו והן בתחום המשפט, להשליט בעולם כולו צדק ללא עוררין.

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."