להלן פוסט מעניין מאוד על חזרה בתשובה. לדעתי כדאי לקרוא בעיון את דבריו של חוזר בתשובה זה, שחזר בשאלה מתשובתו..
[הביא לומדמכלאדם בעצכ"ח]
המערבולת / מאת אוהד אזרחי
מה מתרחש בנפשו של חוזר בתשובה, שראשית נאבק לוותר על זהותו החילונית לטובת כניסה אל העולם החרדי, ושנים לאחר מכן שב ונאבק להשתחרר מציווי הדת כדי להיות נאמן לציווי הלב? אוהד אזרחי נכנס אל העולם החרדי, יצא ממנו, והחליט לכתוב מכתב אישי וחשוף הפונה אל החוזרים בתשובה שנפשם מטלטלת בין העולמות ואל האנשים הקרובים להם שלא מצליחים להבין מה עובר על מי שהיה כה קרוב ויום אחד נעלם
אני הייתי שם. עמוק בפנים. חשוב לי שיובן כי אינני כותב שורות אלה כמביט מבחוץ. בשנת 1983 חזרתי בתשובה ונכנסתי לעולם החרדי כתלמיד בישיבה של חסידי בעלזא, ולאחר זמן לא רב נלקחתי תחת חסותו והשגחתו של האדמו"ר מבעלזא, אשר מינה לי מורים פרטיים מטובי המלומדים. בישיבה למדתי מקרא, משנה, תלמוד והלכה, ובהמשך התבקשתי על ידי האדמו"ר להיות רב, אך סירבתי. מאוחר יותר שלח אותי מורי האדמו"ר ללמוד קבלה אצל מורים פרטיים ולאחר מכן בישיבת המקובלים "שער השמים", ובעידוד רבותי - התחלתי ללמד. לאחר שנים עברתי ללמוד אצל הרב המקובל החסידי הרב יצחק גינזבורג מכבר חב"ד, והייתי לתלמיד קרוב מאוד שערך, כתב ולימד את תורתו. לאחר מכן לימדתי בכמה ישיבות ומוסדות דתיים, שהאחרון בהם היה ישיבת שיח בראשות הרב שג"ר, שהיה גם הוא אחד ממורי המובהקים.
אני כותב את הדברים מתוך היכרות אינטימית מאוד עם תהליכי החזרה בתשובה, עם העולם שאליו הם מביאים את האדם ואת ההתמודדויות שבהן הוא נתקל, לפני ואחרי. אני כותב את המאמר הזה, ולא בקלות, עלי לומר, כדי לעזור לחוזרים בתשובה ולבני משפחותיהם להבין טוב יותר את התהליך הזה, את הדברים החיוביים שהוא מציע ואת המלכודות שרבים וטובים נופלים בהן בלי יכולת להחלץ. אני נחלצתי. בעור שיני נחלצתי. אלו שנשארו שם רואים בי דמות מסוכנת, בגדר זה ש"שנה ופירש". נרדפתי ונודיתי כשהקמתי בשנת 1999 את קהילת המקום ואת ה "ישיבה-אשראם" במצוקי דרגות, וקראתי לפתיחות מחודשת לבודהיזם, למדיטציה ולשמאניזם, כמו גם לשיוויון זכויות הנשים ביהדות ולשינוי גדרי ה"צניעות" החמורים המפרידים באופן לא בריא בין גברים לנשים. לבסוף עזבתי את העולם ה"דתי" כדי ללמד תורה חדשה בקהילתי ובמעגלים נוספים, בארץ ובעולם, וזכיתי להכרה מצד הרב זלמן שחטר-שלומי, אשר הסמיך אותי לרבי ולמורה רוחני בשלשלת המסירה שלו.
בהמשך אכתוב דברים שאני מאמין בהם, ובשפה פשוטה וישירה. הם עלולים לעצבן חלק מכם - חילוניים ודתיים כאחד. אני עושה זאת למען אלו שזקוקים לדברים הללו בדיוק בנקודה שהם נמצאים בה עכשיו במסע. אני תפילה שגם כאלה שכבר צללו עמוק אל תוך העולם הדתי יסכימו לקרוא את הדברים ולתת להם לגעת בלב. הדברים הללו יוצאים מליבי שלי, בפשטות וללא התחכמויות.
דלות ההיצע של העולם החילוני
העולם החילוני אינו מספק את רוח האדם. פשוט כך. יש בו כמובן אמנות וספרות ותרבות וחכמה, אבל אין בו קשר אמיתי ובלתי אמצעי אל הנשגב ושום דבר אינו שלם בו. אין בו אפילו דימוי של שלמות. הכל יחסי, הכל נתון לויכוח, הכל שחיק, הכל עומד לביקורת ולפעמים אף ללעג, וכל מה שנראה לרגע כמרומם סופו להישחט. זה טוב ויפה, זה דמוקרטי, זה בטוח, ברובד עמוק יש בזה אפילו סוג של ענווה, סוג של מודעות עצמית פוסט מודרניסטית, אבל את ההשתוקקות והכמיהה הפנימית של רוח האדם זה לא מספק.
גם עולם הניו אייג' והרוחניות הכללית אינו מספק מענה לרובד העמוק של הרוח; לאותו רובד שחפץ ברצינות ובהתמסרות שלמה, בלי ויתורים. הניו אייג' המקומי מציע שפע מוצרים לצריכה בסופרמרקט הרוחני. זה טוב לשם התחלה, זה טוב כדי להוציא את האדם הרגיל מן החומרנות ומהמרדף הבלתי פוסק אחר תארים אקדמאיים, פרנסה ו"הצלחה"; אבל עולם הניו אייג' אינו מציע התמסרות עמוקה לאמת. לא זו בלבד שהוא לא מציע - חמור מכך - הוא אינו דורש זאת מאיתנו. הוא מניח לנו לחפף. להיות קצת ככה וקצת ככה. כזה כאילו רוחני. זה אמנם נוח, אבל כשמתעורר בך הדחף הבלתי מתפשר לחפש באמת אחר האמת, כל זה הופך להיות בלתי נסבל, מתסכל ואף מבחיל. נוסף על כך, בעולם הרוחניות העכשווית אין שורשים. כל המושגים שהוא משתמש בהם מיובאים מתרבויות אחרות, אך ללא ההקשר התרבותי הרחב והעמוק שזמין רק לבני אותה תרבות שהמונח נוצר בה ושאיננו משתייכים אליה.
לכן, בחיפוש אחר אמת אמיתית, כזו שדורשת ממך את כולך, ובחיפוש אחר משהו אותנטי, שיש לו שורשים ושיש לי שורשים בו, משהו שאין בו לכאורה את תחלואי המודרניזציה, משהו שהיה שם תמיד, ממש מתחת לאף, משהו שהיה, אחרי ככלות הכל, מהול בכל זאת ב(תחליף) חלב אימי, גם אם היה זה תמהיל בסגנון הומיאופתי משהו - אנחנו מגלים פתאום את היהדות.
לי אישית, למשל, היתה הפתעה עצומה לקרוא לראשונה את דבריו של רבי נחמן מברסלב. לאחר שסיפורי זן וקואנים הילכו עלי קסם במשך שנים, הרגשתי שגיליתי פתאום חכם זן יהודי.
החירות מעצמך
ואז מתעוררת בנו משיכה פנימית עצומה אל היהדות הזו, המושמצת, החרדית, החסידית. אבל מול המשיכה הגדולה הבאה מבפנים עומדים עדיין כל מיני חששות ופחדים ודעות קדומות. אתה לא באמת רוצה כל כך להצטרף לדתיים האלו, לא ממש בא לך גם על הסטיגמה של החוזר בתשובה, אתה צריך להתגבר על הדחייה האסתטית ועל ריחות הזיעה החריפים של החרדים באוטובוס. "מה", אתה אומר לעצמך - "אני אהיה כזה?". אתה פוחד מאובדן החופש האישי, אתה פוחד מעצם המחשבה שתתחתן עם מישהי צנועה כזו ותעשו את דרך חור בסדין, אף על פי שכבר שמעת שאלו רק סיפורים, אבל אלף ואחד פחדים עולים בך - הפחדים ממותה של האישיות המוכרת לך בתור "אתה" ומפני ההיוולדות מחדש אל דמות הדוס, שחשבת שלעולם לא תהיה. חשבת שלך זה לעולם לא יקרה, והנה הנה זה קורה ממש לך.
בסופו של דבר, אצל רבים מאיתנו, המשיכה הפנימית חזקה יותר מכל הפחדים. המשיכה אל השורשים, המשיכה אל הקדושה. אנחנו נוקשים על דלת הישיבה ורבנים מאירי פנים מקבלים אותנו פנימה. הם עוזרים לנו ללמוד תורה ומציגים בפנינו עולם מופלא, קסום, מלא הוד, מלא חכמה. עולם של צדיקים שהתעלו על האגואיזם וחיו במסירות גדולה כל כך עד שרוח הקודש התגלתה אליהם ודרכם אל תלמידיהם. דרך החיים היהודית פותחת בפנינו צוהר להתמסרות נטולת פשרות, וההתמסרות הזאת, דווקא היא, ככל שהיא מאיימת לפעמים, פותחת בפני הנפש דלת אל החירות. אין זה החופש מלעשות מה שבא לי; אלא החופש מלעשות סתם מה שבא לי; וזהו חופש גדול מאוד. אנחנו מתחילים ללכת בשביל שסללו אבות אבותינו ואמות אמותינו. יש בו תחושה של אמת גדולה, הוא מעוגן, הוא חכם, הוא לא מודרניסטי ולא סטייליסטי, הוא מפולפל ויש בו הומור יהודי טוב, והוא מקרב אותנו אל תחושה שכה כמהנו אליה מאז תום ילדותנו - תחושת הקדושה, שנעדרה בעולם החולין שגדלנו בו. וכשאותה תחושה נוגעת בנו סוף סוף, בחיי המסירות הדתיים, הכמיהה מתפרצת ויוצאת מעומק הנפש כמו מעיינות רבים של בכי עצור, שהיה כבוש בנו שנים על גבי שנים וזה עתה נחשף.
השתקת הקול הפנימי
הצעידה בשבילי הקדושה נוגעת במיתרים עמוקים בנפשנו. היא פורטת על מיתרים השתולים עמוק, הרבה מעבר לכל הטענות והמענות של ההיגיון. המוסכמות החברתיות, שלאדם החילוני נראות לפעמים פשוט הגיוניות, מחווירות לחלוטין מול התהודה העזה שזוכים לה צלילי הקדושה במעמקי הנפש. אנחנו לומדים ללכת בדרכי הקודש, תוך הכרה גוברת והולכת בכך שההיגיון הרגיל אינו משקף את האמת, שמוסכמות החברה הכללית, זו שגדלנו בה, אינן אלא מכשולים בדרך אל הקודש, וששיקול הדעת האישי שלנו מתגלה פעמים רבות כמוטעה לחלוטין. אנחנו מגלים מורי דרך שמכירים את השביל טוב מאיתנו. בתחילה אלו רבנים ורבניות שהעולם הדתי הציב כדי להציג בפנינו את חלון הראווה של היהדות, מצוחצח ומסוגנן היטב, כדי לרכוש את אמונו של החוזר בתשובה, ולאחר זמן מה אנו נחשפים לספרים של גדולי רוח כמו כתבי רבי נחמן מברסלב, ספר התניא, "מסילת ישרים" לרמח"ל או ספרי המוסר מאסכולת רבי ישראל מסלנט. אבל תמיד יש לנו רבנים נוספים, רבנים חיים, שמייעצים לנו כיצד לנהוג, על פי הספרים הקדושים ועל פי דרך הקדושה שהם, להערכתנו, מבינים ורואים טוב מאיתנו.
אחד הדברים שהרבנים שלנו משבחים מאוד הוא אותה כמיהה שהוליכה אותנו אל העולם הדתי. אותו חיפוש שלא נתן לנו מנוח, אותו קול פנימי, אותה תשוקה שהובילה אותנו, בעודנו חילוניים, אל החזרה בתשובה. זהו היצר הטוב, כך הם מלמדים אותנו להבין, זו רוח השם שפעמה בנו, שהדריכה אותנו, ברחמים רבים, מן המקומות האבודים שהתגלגלנו בהם קודם לכן - הביתה, אל הקדושה, אל הצניעות, אל השבת ואל השם יתברך. מן הבלבול אל הבהירות. אבל בכך הסתיים תפקידה של התשוקה הפנימית. היא היתה נכונה כל עוד היא הוליכה אותנו פנימה, אל הדת. אולם לאחר זמן היא עולה שוב. הקול הפנימי מבקש לומר משהו, והמשהו שהוא מבקש לומר הוא שאף על פי שהעולם הדתי שמצאת הוא אכן מדהים, בכל זאת משהו פה לא נכון, משהו עדיין חסר, משהו, לפעמים - כך אתה מגלה - אפילו מסריח. זה לא בדיוק מה שחיפשת. הקול הפנימי לא יודע להצביע בדיוק על מה שמרגיש לו לא נכון, אבל הוא אומר לך שמשהו בחייך הדתיים משובש. משהו מזוייף פה. משהו מרגיש לא טוב.
אולם ברגע זה אובדת לקולך הפנימי הלגיטימציה. אתה משתיק אותו. הרבנים מלמדים אותך עכשיו שזהו קולו של היצר הרע: ודאי שיש לך ספקות, הם אומרים, זה ברור, מה חשבת? יש לאדם יצר הרע, והיצר הרע איננו מטומטם, הוא מתוחכם מאוד. הוא יכול להציג בפניך את הספקות שלו בשפה אינטליגנטית ביותר, לפעמים בעדינות לירית כמעט. לא תמיד הוא מופיע בברוטאליות בהמית של יצרים בוערים, אבל זה אותו אחד. "ספק" בגימטריה שווה "עמלק". הספקות שלך, אם תישמע להם, יוליכו אותך לאבדון - מלמדים אותך מוריך ומראים לך את זה כתוב בספרים הקדושים. בתחילה יצר הרע נדמה לך כבחור עדין ואינטליגנטי, אבל אם תלך בעקבותיו הוא יהפוך אט אט לרס"ר משעבד, ייקח אותך למקומות בהמיים ויפיל אותך בפח היצרים האפלים. לכן, היזהר והישמר לך!
אתה לוקח אלה ומנחית אותה על ראשה של התשוקה הפנימית, הקוראת לך להטיל ספק באמיתות חייך הדתיים, פעם ועוד פעם ועוד פעם. עד שהיא שותקת. נפשך חבולה. אינך סומך עוד על עצמך, מי כמוך יודע שאתה מלא בלבולים בתוכך פנימה. יש בזה תחושה של שחרור, שחרור מעצמך; יש בזה תחושה של בטחון, בטחון בצדיקים שמראים לך את הדרך; אבל יש בזה גם מתח נפשי גדול, שפעמים רבות אינך מודע לו. תהום גדולה הולכת ונפערת בנפשך בין המותר לאסור. לדברים רבים שהנם חלק ממך אין פתאום לגיטימציה; תשוקות ורצונות, קולות פנימיים ורצונות של הגוף - כולם נדחסים מבחינה נפשית עמוק אל מקומות אפלים שאינך רוצה להסתכל בהם. אינך רוצה שהם יפריעו לך ללכת בדרך שבחרת. לפעמים, למרות הכל, הם קופצים ומשתוללים בתוכך, וההשתוללות הזאת רק ממחישה לך עד כמה הם באמת מסוכנים ועד כמה צדקו הרבנים. אתה עושה תשובה והולך לבקש כפרה.
זה מסוכן
בשלב זה כל מה שמזכיר לך את הספקות הפנימיים שלך הופך להיות מסוכן. ספרים שאינם ספרי קודש עולים על המוקד, ואתה מנתק גם קשר עם חברים ובני משפחה - בפרט אם אותם אנשים אינם מוכנים להקשיב לנאומים שלך על אמיתותה של היהדות. מה שיש להם לומר לך, אם איננו חיוור ממילא, אם יש בו חיות - נתפס כמסוכן ואתה חש צורך להתרחק מהם. מה שהחל כשביל המוליך אותך הביתה, אל הקדושה, הופך, מבלי שאתה מבחין בכך, למערבולת שסוחפת אותך פנימה. בכל שבת וחג אתה שומע דרשות שמבקשות ממך "להתחזק". אתה חש גם צורך פנימי להתחזק, כי נפשך מתמרדת מבפנים, מהמרתף, ועמוק בתוכך אתה יודע שיסודות הבניין שלך רועדים לפעמים. אתה רוצה להתחזק. מה עושים כדי להתחזק? אתה מנתק את עצמך עוד ועוד מכל מה שמזכיר לך את האפשרות שמשהו בעולם היהודי שלך משובש. וכל אותם דברים נצבעים בתוכך בצבעים אפלים יותר. העולם שלך, בכלל, הפך להיות בעל ניגודיות חריפה יותר. כמו הבגדים שלך. שחור ולבן. המלחמה הפנימית נטושה בתוכך בין מה שמותר לבין מה שאסור, וכל מה ש"אסור" לובש דימוי מאיים. הוא איננו סתם טעות, הוא "סיטרא אחרא" - הוא מכוחות היצר הרע, שכן הוא נותן ביטוי לכוחות שמאיימים להרוס את העולם הדתי שבנית לעצמך ולמשפחתך החדשה.
מה עוד עושים כדי להתחזק? נוסעים לאומן, למשל. כדי להתפלל על קברו של רבי נחמן. בפרט אם עולות בך תשוקות מינות אסורות, ובפרט אם הן באות בחלומות וגורמות לך, אם אתה חוזר בתשובה ממין זכר, לקרי לילה. אתה נוסע לאומן, או לפחות למירון, כמה שיותר, וקורא שם את "התיקון הכללי" - עשרת מזמורי התהילים שרבי נחמן מצא כמועילים לתיקון "פגם הברית" והבטיח שמי שיאמר אותם על קברו וייתן מעות לצדקה, הוא בעצמו יציל אותו מן הגיהנום. אתה רוצה שרבי נחמן יציל אותך, כי אינך יודע עוד כיצד להציל את עצמך. אתה לוקח את הילדים שלך לאומן, כדי להציל גם אותם מהיצרים האפלים עוד לפני שיחלו לבעור בהם בגיל הנעורים. אתה מתפלל וטובל בנהר ורוקד ריקודים חסידיים עם חבריך למסע וחש התעלות רוחנית אדירה, אבל כמובן - אין בכך כדי לעזור לך באמת, כיוון שאתה מתכחש לנפשך וסותם אותה בהבלים דתיים במקום לטפל בה באמת, במקום להקשיב למה שיש לה לומר - אתה מאיים עליה באותה אלה אלימה, שאם היא רק תרים את הראש אתה תמהר לסתום לה את הפה.
נאחז במשיח
רבי נחמן בעצמו, בבגרותו, לא נהג כך, אבל את זה לא מספרים לך בישיבה. הבעל שם טוב גם הוא לא נהג כך, ואף לא גדולי החסידות האמיתיים. הם העזו. הם העזו להקשיב קשב רב למעמקי נפשם, וכשגילו בה דברים שלא תאמו את העולם הדתי שחיו בו, הם באו וחידשו בו כיוונים חדשים. נכון שהם לא עזבו את אותו עולם, אבל הם סללו דרכים שבימיהם נחשבו לכפירה גמורה. אולם אף על פי שנרדפו והוחרמו בשל דיעותיהם, הם לא ויתרו על אמונתם הפנימית העמוקה. לרבות מן העובדות הקשורות בחייהם ובפועלם של אותם גדולים אינך מודע כלל, כיוון שמה שאתה לומד על אודותיהם בעולם הדתי הוא רק מתוך כתבים מצונזרים עם "הסכמות". היהדות החרדית צנזרה את המסרים של גדולי הרוח של עצמה, שמא יימצא חלילה שהם אומרים דברים שבאמת מאתגרים את הנורמה הדתית. גדולי החסידות הראשונים הצליחו להתגבר על הפחד, והסכימו להיות מבוזים ומנודים, ובפרט שלא לשקר לאמת שחשו במעמקי נפשם, גם אם לא עלתה בקנה אחד עם המוסכמות הדתיות. אבל אתה אינך עושה זאת. אתה נכנע למוסכמות, אתה נסחף במערבולת החרדית שמושכת אותך פנימה עוד ועוד, המערבולת שגורמת לך להפוך חלק מהעולם החרדי, החרד והמתגונן, המערבולת שמרחיקה אותך מהאני האמיתי, ואין בך כוחות נפשיים ורוחניים לשחות כנגד הזרם.
אחת המלכודות שנתפסת בהן היא זו המשבשת את ראייתך. נדמה לך שלא קיימות אופציות רציניות אחרות לבד מלהיות דתי, על אף כל הפגמים שאתה כבר יודע שקיימים בעולם הזה. כי מה? תחזור להיות חילוני? העולם החילוני נראה לך ריק, חסר קדושה ונבוב. מה תהיה? רפורמי? זה נראה לך כאיזו מין פשרה חיוורת, דתיות אינסטנט המיובאת מאמריקה. רעיונות הבאים מדתות אחרות, כמו בודהיזם או שמאניזם, נצבעו אצלך כבר מזמן בצבעים של עבודה זרה, כך שזה לא רלוונטי, ומלבד זאת, אתה כבר קשור לשורשים שלך כמו עץ גדול ואינך יכול סתם כך לעוף לחופשי עם הרוח. את האופציה להשאר קשור באמת להשם יתברך, לתורה ולקדושה, ועם זאת לקרוא תיגר על המוסכמות הדתיות ועל דרך החיים הדתית, להפתח לעולם, לפתוח את מחסני הנפש ולעבוד עם הגוף והיצר והמודע והלא מודע ולקדש את הכל - את האופציה הזו צבעו לך בצבעים של כפירה. סיפרו לך על אנשים שכבר עשו את הטעות המרה הזו, והציגו אותם לפניך כרשעים גמורים: אלישע בן אבויה, שבתאי צבי, ברוך שפינוזה ויעקב פרנק, למשל. אינך יודע עליהם הרבה. למעשה, אינך יודע מה ההבדל בינם לבין מה שאמרו ועשו, שכן מעולם לא למדת אותם ברצינות, רק את העובדה שהם טעו טעות מרה והפכו לרשעים גמורים. והרי אינך רוצה להיות כזה. לכן אתה ממשיך להתבוסס בשלולית החרדיות המקומית, מחפש כיצד למצוא עניין בדרשות התורה החוזרות על עצמן בעייפות ומעמיד פנים אל מול ילדיך שזה באמת מעניין אותך, "לשם מצוות חינוך".
יותר ויותר אתה נמשך לחזונות אפוקליפטיים על סוף העולם, קריסת המערכת וביאת המשיח, כי האמת היא שהעולם שלך עצמך מאיים לקרוס. הוא בנוי על מתח פנימי רב מדיי, אתה זקוק להבטחות על סוף העולם הקרב ובא, אתה מכור להבטחות שהנה עוד מעט כל זה ייגמר, האמת תצא לאור ואתה תהיה מאלו שצדקו כל זמן. עוד מאמץ אחד קטן, אתה אומר לעצמך ללא הרף, אל תשבר ממש לפני הסוף, עוד מעט המשיח בא, הרי המציאות הזו תקרוס, והמשיח יסדר כבר הכל. גם את העולם הדתי. אז פשוט - תתחזק!
הפוליגרף של אלוהים
אני נחלצתי מהמערבולת הזו, ובעור שיני נחלצתי, כפי שכבר כתבתי. רבותי הזהירו אותי שאני מוליך את עצמי לאבדון. אנשים שהערכתי באמת, רבנים וחכמים, בעלי רוח הקודש וזקנים מקובלים, ניסו בכל כוחם להציל אותי מללכת בדרכים שבסופו של דבר החזירו אותי אל הלב, בדרכים שחילצו אותי מהדת וקירבו אותי לאלוהים. להקשיב לקולי הפנימי ולא לאזהרות חברי ורבותי לא היה דבר קל, אך אני מודה על כך בכל יום לאלוהי.
מה שעזר לי בדרך זו העמידה הפשוטה והכנה מול האמת. לא ה"אמת" הכתובה בספרים, אלא האמת באמת. זו שכשאתה אומר אותה מתרפה המתח בגוף, ואתה מרגיש שסוף סוף אמרת את מה שאתה מרגיש באמת. זו שכשאתה אומר אותה או עושה אותה אתה יודע שאינך משקר, כי זה הכי אותנטי שאתה יכול להיות. האמת הזו הוליכה אותי בתחילה פנימה, אל תוך היהדות, לגלות את השורשים שלי, לגלות את השפה הדתית שלי בשפת אבות אבותי, לחשוף את מיתרי הקדושה שבלב; אבל גם הוליכה אותי החוצה מהעולם הדתי, שבסופו של דבר נראה לי כזיוף, כבלתי מדויק, כבלתי אותנטי, כמעמיד פנים. היא הובילה אותי בדרכים שלה, בדרכים שלי, לחיות חיים של עבודת אלוהים, של התמסרות, של קדושה, לגמרי מחוץ למסגרת ההלכה היהודית, וללא צורך באישורם של רבנים או באישורו של העולם בכלל.
אין זה חשוב עוד לספר על דרכי שלי. זה כבר יהיה בגדר רכילות. מה שחשוב הוא מהי דרכך שלך, האם אתה מעז להקשיב ללבך ולצעוד בדרכים שהוא מורה לך? האם אתה מעז להכיר בצלילים המזויפים, או שמא אתה מדחיק את ההכרה הזו בשם ההלכה, בשם הדת, בשם ה"גדוילים", וסוגד לאלוהי פחדיך? רבי זושא מאניאפולי אמר שאין הוא חושש שלאחר מותו ישאלו אותו מדוע לא היה כמו אברהם אבינו או משה רבנו. הוא חושש שלא יידע להשיב כשישאלו אותו במרום: "זושא, מדוע לא היית זושא?"
 |
|
|
