מופעי רחוב, ואונאת דברים

נתעוררתי לסוגיא זו ,משום מעשה שהיה,

כאן במקומותינו כידוע בימי ראשון יש ברחובה של עיר מופעי רחוב.

לקחתי את ילדי ,וצפינו בקוסם המציג את קסמיו, ומדגיש לפני ההופעה
שאין הוא נתמך ע"י הרשויות, ובונה על כך שהצופים יעניקו לו בסוף ההצגה מכספם.לי לא היה כסף בארנקי ,ידעתי שלא אוכל לתת לו כלום אבל למרות זאת נשארתי וצפיתי.
האם יש בזה אונאת דברים?

מהי אונאת דברים?

הנכנס לחנות ואין בדעתו לקנות אסור לו להטריח את המוכר בשאלות על מחיר וכו'.
וזאת משום שהוא יוצר צפיית שוא אצל המוכר ,
וא"כ נשאלת השאלה מדוע לא תאסר הכניסה בכלל, שהרי מיד עם כניסתו יוצר את הציפיה אצל המוכר .והוא אין בדעתו לקנות.
ואיו לומר משום שאינו בדיבור, כי משתמע מהסוגיה שם שאין זה תלוי דוקא בדיבור ,ומסברא ניתן לומר שהאיסור הוא גם לכותב, או אפילו קורץ בעינו. ומאי שנא?

בכלל צריך לעמוד על כך, האם בזמננו שייך האיסור הזה ,
הרי היום ראשית מטרת המוכר היא שיבואו אל חנותו,ופעמים מתוך השיטוט ימלך הנכנס וימצא משהו ,במבצע וכו.(כל אופנת הקניונים תוכיח.) וכך היא מתפרסמת, כמו כן יש תחושה של תנועת לקוחות ,שכה חשובה לעסק.(מניסיון אישי)
נחזור לעניננו,
האם הציפיה של הקוסם לקבל תמורה כל שהיא, ואני יודע שלא אתן,תחשב לי לאונאה, או שניתן לחלק,ולומר שבחנות יש מחיר ,ומוסכם על הכל שהמטרה היא מקח וממכר,ואילו כאן הדברים נתונים להחלטת הצופה ומשכך הציפיה של הקוסם נמוכה יותר.


יודגש שהקוסם דמה מאד לדני קיי ,וכך הסקתי שהוא יהודי (שהרי אונאת דברים בעכו"ם מותרת!)

במאמר המוסגר ,יכול להיות שהדיון על החזרה בתשובה צריך שיכלול את האיסור על אונאה וגניבת דעת.

.


לעניות דעתי, המופיע ברחוב, יודע כי אחר כך יתנו הצופים איש כאשר ידבנו לבו, המרבה ירבה והממעיט מאומה. והואיל וידוע כך מראש, אין בכך משום הונאת דברים. לעולם לא כולם משלמים.


ועוד נראה לענ"ד כי מכיוון שכולי עלמא יודעים כי המדובר במופע להטוטנות, אין כאן שום איסור של כישוף וכיוצא בזה, אלא ככל מופע של להטוטן אחר.

קלמער

בפשטות, נראים דברי מואדיב, אלא שאני מעדיף לחזור על השאלה.

מעשה באדם שעושה מופע ברחוב - ויש לו רשות ממוסדות העיר. והוא מצפה שיגמלו לו בנדבות ומתנות, איש כנדבת ליבו. יש שמכריז ואומר לפני המופע שכל מי שצופה על דעת כן הוא צופה. ויש מי שאינו אומר מאומה ומסתמך על הבנת של הצופים. והרי מקדמת דנא נהגו כן להטוטנים ואנשי בידור בכל הדורות ובכל המקומות ועל זאת פרנסתם.

מעתה יש כאן שתי שאלות לפחות:

א. האם הישארות לצפיה ללא הבעת מחאה מהווה הסכמה לחוזה לפיו יש לשלם?

ב. האם מי שאינו מתכוון לשלם - יהיה האופן שבו אין החוזה חל עליו כפי שיהיה - עובר על אונאת דברים, שהרי המופיע מקווה לקבל תמורה?

השאלה הראשונה מעוררת כמה שאלות על הנחות יסוד.

1. האם ניתן לכפות על אדם תגובה על ידי הכרזה כעין זו, "אם אינך מוחה ממילא אתה מסכים לתנאי שלי"? יש לזכור אמנם שאין מדובר כאן רק בסירוב חשאי להצטרף לתנאי ולחוזה, בלא שסירוב זה ילבש פנים אקטיביות, אלא שהאיש השותק עדיין ממשיך להתבונן במופע, אלא שהוא מסרב לקבל את הדרישה של המציג.

2. האם ניתן למנוע מאדם להתבונן בהופעה ברשות הרבים מפני שהיא עולה, לדברי המציגים, כסף?

תשובות:

1. נראה שאי אפשר לטעון שמי שאינו מוחה, אפילו בינו לבינו, ואומר שאינו חפץ בחוזה עם המופיע, על כן יהיה חייב לשלם. וכי אדם חייב למחות בכל מי שמציע לו חוזה?

(אפשר שזה דומה למחלוקת המפורסמת אם עד אחד מעיד באדם לחייבו ממון, והאדם שותק, האם יש בזה הודאה, שכן לא עירער על הדברים. אך דומה שכאן יודו הכל שאין כאן חיוב, שהרי לא היתה ההכרזה במקום שיוצר חיוב, כמו בבית דין, וחוזר הדין שאין אדם חייב להפגין סירוב למה שאינו רוצה להתייחס אליו כלל).

2. כאשר אדם צופה בהצגה, נראה לי שאין זה מפני שקיבל על עצמו לשלם. הרי המופיע עושה זאת ברשות הרבים, ואיך יתבע ממון על דבר שפתוח לכל. אותו דין בהשמעת מוזיקה ואותו דין בהופעה שבראיה. וכפי שאמרו שקול, מראה וריח אין בהם משום מעילה (ביאור: הנהנה מן ההקדש, כגון שהריח ריח טוב הבא מן המקדש, או הביט בהקדש ונהנה, או שמע מוזיקה מכלי הקדש, אינו חייב לשלם ולא להביא קרבן על הנאתו, כי אין זו הנאה חשובה ליצור חיוב).

מבואר אם כן שהנשאר להסתכל במחזה אינו מחייב עצמו בתשלום. ואינו צריך להודיע כלל. וכפי שכתבו לעיל שגם המופיע עצמו יודע שלא הכל יצייתו לו (וזו סברה חדשה, נוספת, לפטור מחיוב ממון).

אמנם אפשר שאם המופיע מקפיד על זה, ותובע תשלום כתנאי להסתכלות, שראוי להדיר רגליו משם, וצ"ע בזה. על כל פנים, מי שנשאר ולא רצה לשלם אינו חייב.


ב. נראה שאין כאן אונאת דברים, מהסיבה שנזכרה לעיל, שהמופיע יודע שלא כל הצופים יתנו לו.

***

עם זאת, מי שיכול, מוטב שיתן. והרי אין מדובר בסכום גדול.

מזה כמה וכמה שנים, ממלאים את רחובות הערים נגנים שמנגנים, לפעמים בוירטואוזיות, ניגונים בכלים מכלים שונים. אין חובה לתת להם, ואני איני נותן להם. אך לפעמים אני נשאר - במיוחד כשאני עם הילדים - ואז אני רואה עצמי כמי שנהנה מן המוזיקה, ואני משלם על הנאתי. אמנם מדובר בדרך כלל בשקל אחד או שנים. ויש בזה גם הנאה נוספת למנגן, שמרגיש שמעריכים את נגינתו. אולם עדיין מסתבר שלא חייבים לשלם גם באופן הזה, כפי שהתבאר.

ומעשה היה שלקחתי את אחד הילדים לרופא, ובחזרתנו עמדנו עם העגלה להקשיב למוזיקה, והילד שמע לניגון ונהנה, והנגן ניגן במיוחד עבורו משהו לילדים, והודיתי לו בחום, וגם שילמתי לו חמישה שקלים. בהשוואה לסכומים שנותנים לו, זה היה הרבה מאד - למרות שלשכור נגן שינגן חמש או עשר דקות היה עולה הרבה יותר...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני
אני לא יכול להגיב באריכות כעת .
אבל לא הבנתי מדוע נכנסת לכל ענין החוזיות. הונאת דברים אינה משום החובה לשלם. גם כניסה לחנות ושאלה על מוצר אינה מחייבת בתשלום.

נראה לי שאתה סבור שמכיון שאם יקח את המוצר יחויב בתשלום(בחנות).רק מצב כזה מוביל לאונאה.(תקנני אם אני טועה.)
ואני לא הצלחתי לראות את הקשר בין השנים.
שלך

ומה שכתבת שאתה מניח שהמופיע יודע מראש שלא כולם ישלמו אין זה מפחית את התחושה שלו שאם נהנית, אנושי והגון שתשלם. ואני מאמין שרוב בני האדם חשים כך שאם לא כן לא היה מופעי רחוב- כמו כן,גם מוכר בחנות מודע לכך שלא כולם קונים ,ובכל זאת אסור לשאול אותו שאלה על מוצר באם אין בדעתך לקנות.
לדעתי הונאת דברים יש בה שני חלקים,
א) הפגיעה בזולת,
ב) מצג השקר, והוא היסודי יותר.
מצג שקר לבדו ,נקרא גניבת דעת.ופגיעה בזולת לבדה היא הלבנת פנים וכו'
שניהם יחד יוצרים את מושג ההונאה.
אין לי הגדרה ברורה איך משתלב, ענין הזכר עונות ראשונים לבעל תשובה .אולי מכיון שאין בזה הלבנה שהרי אין החטא בידו עכשיו.
או אולי שיש בזה מצג שקר כאילו שיש רלוונטיות לחטאיו דאז למצבו היום.ועדיין לא ברור לי.
אבל בנוגע לנושא שאנו דנים בו נראה לי ברור ששני התנאים חייבים להתקיים כדי שיקרא אונאה.

ולכן יש מקום לדבריך(ולדברי) שצפיה במופע אינה יוצרת בהכרח,מצג שוא ברמה הנדרשת לאונאה.
א"כ ילדי תמה עלי מדוע איני נותן ,כלומר אפילו בעיני הזאטוט היה ברור שיש מחיר כל שהוא למופע.
אפילו אם אינו מחיר חוזי,
מחיר אנושי יש ויש.

קלעמער

אני רואה שנתערבבו לי כאן שני נושאים. השתדלתי להבהירם, אך כנראה לא עשיתי זאת היטב.

אז אחזור.

יש כאן שתי שאלות.

א. גזל (או, ליתר דיוק, עושק). אי תשלום שכר שכיר. אי תשלום למופיע על ההופעה.

ב. אונאת דברים.

אך הבעיה השניה אינה קיימת במקרים של גזל. אונאת דברים היא שם משותף לכמה דברים ועלי להודות שאיני יודע מה המשותף ביניהם. אך נראה לי שאף אחד מהם אינו שייך כאן, אלא במקרה אחד שעליו דיברנו לעיל.

אונאת דברים שייכת כאשר אדם נכנס לחנות ומעמיד פנים שבכוונתו לקנות. ואז יש כאן רמאות שגרמה צער לזולת. המוכר האמין שתקנה - ולא קנית ולא התכוונת לקנות.

כאשר מזכירים לבעל תשובה מעשיו הראשונים, גורמים לו צער בדיבור. יתכן שזה המשותף לאיסור אונאת דברים. גרימת צער בדיבור.

כאן, בהופעה, אין אונאת דברים, מפני שלא דיברת מאומה, ומפני שלא העמדת פנים שתשלם. והנקודה האחרונה הוזכרה לעיל, עוד לפני שכתבתי מה שכתבתי. כיון שהמופיע אינו מצפה ממך אישית לשלם, אין כאן אונאה. אונאה נוצרת רק אם מניחים למישהו להבין דבר מה בטעות, ולא היה כאן כזה דבר.

***

עם זאת, עוררת שיש כאן חיוב מסויים, גם אם לא חיוב שניתן לכפות עליו בבית דין. יש כאן איזה יושר, שאם נהנית, ואדם מקפיד על זה, ראוי לשלם לו.

יתכן שזה כך. אך לדעתי זה לא קשור לאונאת דברים, וגם אין כאן חיוב גמור, מכל הסיבות שנתבארו לעיל.

***

לאור הבלבול שהיה, אני חוזר:

א. אונאת דברים אינה שייכת כאן.

ב. אין חיוב ממוני לשלם, אבל יש לנו תחושה - מוצדקת לדעתי - שראוי לעשות זאת.

אבל אין קשר בין א' ל-ב'.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

קעלמער כתב: "את הטיעון שמדובר ברשות הרבים לא הבנתי,איסור ההונאה לא נובע מכן שמיקום החנות הוא ברשות היחיד .והאם יהיה מותר להונות מוכר פרחים ברשות הרבים? ": אני דווקא כן מבין את הטיעון הזה, שכן כאשר אנחנו באים לקבוע הלכה, אנחנו חייבים לחשוב איך היא תשפיע על החיים.
אם נקבע שיש איסור להסתכל על מופעים ברשות הרבים ללא תשלום, מכל סיבה שהיא, ניצור מצב שבו כל אדם שמחליט להופיע ברשות-הרבים, אוסר על אנשים שעוברים בקרבתו לעצור ולהביט בו. מצב זה לא ייתכן משתי סיבות:
1. זה מאד לא הוגן כלפי העוברים והשבים (מדוע שישנו את התנהגותם הטבעית רק משום שמישהו החליט להציג שם?)
2. בסופו של דבר זה גם יפגע במציגים (אנשים יעדיפו ללכת מסביב מאשר להסתכן במעבר ליד מישהו שאסור להסתכל עליו).

אראל

אין ויכוח על זה ,

אולם ענין אונאת דברים, שייך גם במוכר פרחים ברחוב.

ואין המופיע כופה עליך לעצור ולהנות מהופעתו,יכול אתה להמשיך בדרכך,או אולי לצפות בו ממרחק כך שלא תיצור אצלו את האשליה שאתה גם תשלם לו.

אהי מקבל את דברי מואדיב ומימוני,וכפי שאני הזכרתי ,
אבל מכלל דיון לא יצא.