| נשלח ב-8/7/2004 13:06 |
 |
| |
אוטואנטישמיות- מסטיה לנורמה.
ראו את הכתבה הבאה מ"הארץ" על ספר חדש-"אלימות נגד נשים- סטיה או נורמה", העוסק באלימות נגד נשים.
העתקתי את הקטעים הרלוונטיים.
לעניות דעתי אין דרך להתחמק מכך שלשורות הללו אין שום כינוי מלבד (אוטו)אנטישמיות חריפה (במובן ההיסטורי של הביטוי).
כידוע כבר היו דברים מעולם, ושונאי יהדות ותלמוד גדולים היו בני ברית. אלא שאם הם היו בגדר סטיה היום הם נורמה שבנורמה.
והשאלה היא: כיצד? איך קרה כדבר הזה? האם האחריות מוטלת גם לפתחם של ה'דתיים'?
והפחד: כמו כמה וכמה שקרים שנאמרים חזור והאמר בעיקר בעשור האחרון, הסוף יהיה שגם השקר הזה עוד יהפוך לאמת בעיני הכלל.
אלפיים שנות אנטישמיות כשרה ממתינים ליום הזה בציפיה.
"הדמוקרטיה שואפת בהגדרתה לגשר על הפער, ובעיקר לאכוף שוויון במרחב הציבורי (הזכות לבחור ולהיבחר, להתגייס לקורס טיס) ולהחילו אפילו באמצעות אפליה מתקנת. אבל הדמוקרטיה איננה מצליחה לשרש דעות קדומות, חינוך ומסורות ובעיקר את השפעת הדת. במיוחד נכונים הדברים לחברה הישראלית שמיטלטלת בין יהדות לדמוקרטיה ומפקידה בידי השיפוט הדתי את המפתחות המרכזיים - לא רק לשוויונה של האשה אלא גם ליחס התודעתי הכולל אליה.
הפרק על יחס היהדות לאשה הוא מהמרתקים בספר. משובצים בו הנימוקים והאסמכתאות המרכזיים המשמשים תחמושת בוויכוח הנצחי על מעמדה של האשה ביהדות. מסתבר שגם כאן אנו עדים לדואליות מרתקת. בצד ציטוטים ומובאות המכבדים את האשה מובא לקט ממיטב הרפרטואר המביש והמביך. להלן שניים מהבולטים: "אמרו רבותינו ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות, עצלניות וקנאתיות. ר' יהודה בר' נחמיה אומר: אף אוסטטניות (רגזניות) ודברניות. ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות" (בראשית רבא מ"ה, עמ' 50 בספר). וגם: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, שלוק - אוכלו" (נדרים כ', מסכת כלה א', עמ' 51 בספר). ויש אף גרועים מאלה.
בספר מובאות גם עמדות מנוגדות, אבל מסתבר שגדולי הדור והמשפיעים הגדולים היו דווקא נגד הנשים. הרמב"ם קבע שתי הלכות מרכזיות: כל כבודה של בת מלך פנימה, ועל הבעל להגביל את צעדי אשתו. בהלכה השנייה מונה הרמב"ם את תפקידי האשה, שמתמצים בשירותי שפחה לאדונה. כן קבע הרמב"ם כי בתפקידים ציבוריים "אין ממנים בהם אלא איש"; נשים פסולות לעדות ועוד. מולו ניצב פוסק נאור יותר* (החוקרים נוטים לומר כי על ערש דווי התוודה כי נהג להצביע מר"צ), המהר"ם - רבי מאיר מרוטנברג, שחי במאה ה-13, שלו מיוחס *הפסוק* כי *מצווה על האדם לכבד את אשתו יותר מגופו*.(* מחיאות כפיים, וסליחה אבל הייתי חייב)
ויכוח מודרני יותר על מעמד האשה התנהל במאה העשרים בין הרב קוק לרב מאיר עוזיאל. הרב קוק, למשל, התנגד נחרצות להענקת זכות בחירה לנשים, ולעומתו סבר עוזיאל שאת מעמדה של האשה יש להתאים לזמנים המודרניים ולא לקבע אותו להלכות העתיקות. לנימוק החזק של הרב קוק ש"נשים דעתן קלה" השיב עוזיאל את התשובה הניצחת: "ומה עם כל הגברים שדעתם קלה"? (עמ' 59-58).
מובן שאת כל הדיונים האלה ניהלו תמיד גברים, תהא דעתם קלה יותר או פחות, ומה שחשוב יותר - הם התנהלו בתוך המרחב הגברי, שנחשב ל"רוחני וקדוש", לעומת המרחב הנשי "השמי והטמא". לנשים לא ניתן כלל פתחון פה בדיון הזה. הפלפול כשלעצמו מעיד על המעמד הנחות, עצם הדיון הוא מדרון תלול שהגלישה לאלימות כלפי נשים ממש מתבקשת ממנו. "היחס לאשה כאל שפחה חסרת זכויות בסיסיות הקנה לגיטימציה לאלימות במסווה של חינוך לטוהר מידות", כותבת גל, "חכמי ישראל גרסו: 'יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' (סוטה מ"ז). דהיינו, שיטת המקל והגזר ביחס לאשה ולילד כאחד" (עמ' 47).
אין ספק שחלק מהתפיסות האלה נטמעו בקודים הגבריים, וגרוע מזה, במערכות אכיפת החוק.
------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2004 13:16 |
|
| |
האם לפי הגדרתך החדשה יוצא שגם דברי נתן העזתי כאן הם בגדר אנטישמיות ?
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=6&topic_id=268433
אם הבנתי נכון אז , לכאורה יש שלושה חילוקי דינים בזה :
א. מי שמביא יחס מזלזל כלפי נשים מהמקורות ומזדהה אתם , איננו אנטישמי .
ב. מי שמביא יחס שאיננו מזלזל כלפי נשים מהמקורות ומזדהה אתם , איננו אנטישמי .
ג. מי שמביא יחס מזלזל כלפי נשים מהמקורות ואיננו מזדהה אתם , הרי הוא אנטישמי .
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 08/07/2004 13:18:18
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2004 15:35 |
|
| |
באהונז איז אללעס ריין אוען זיס.
אבער בא יענעם, איז אללעס שמוציג און מיעס.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2004 20:46 |
|
| |
אכזבה. 
חשבתי שבאנו לאשכול הזה כדי לדבר על תכונה המיוחסת ליהודים של שנאה עצמית על שלל שורשיה, הופעותיה והסבריה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2004 22:26 |
|
| |
קעלעמר, לא הבנתי את דבריך, האם תוכל לתרגמם?
מציץ ונפגע, איני מבין את תוכן דבריך. הטענה של הכותבת היא שהיהדות והרבנים מייצגיה הם אשמים עיקריים באלימות כלפי נשים. ואם תאמר כיצד זה שגם חברים של הכותבת מהאקדמיה, שאינם רבנים, מכים את נשותיהם, אין זאת אלא שהארס חלחל אליהם עם החלב.
"...עצם הדיון הוא מדרון תלול שהגלישה לאלימות כלפי נשים ממש מתבקשת ממנו. "היחס לאשה כאל שפחה חסרת זכויות בסיסיות הקנה לגיטימציה לאלימות במסווה של חינוך לטוהר מידות", כותבת גל.." ועוד.
מה זה קשור לדיון על ביטויים קשים של חז"ל כנגד האשה ואף לדעה שלילית כלפיהם?
טקסט כזה לפני 100 שנה היה מזעזע כל אדם וכל יהודי. השאלה היא מה קרה מאז (חוץ מהתרגום של 2000 שנות דמוניזציה למעשים).
------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2004 00:53 |
|
| |
התרגום
אצלנו הכל נקי וטוב------ (מתוק)
אבל אצל הזולת מלוכלך לרוב -------(מכער)
הסוגריים הוא התרגום המילולי.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2004 02:34 |
|
| |
שלמה
קודם כל הרשה לי לחלוק על קביעתך ההיסטורית שלפני מאה שנה כל יהודי היה מזדעזע מדברים כאלה . לפני מאה וגם לפני מאתים שנה היו גם היו יהודים שסברו שהתלמוד הוא ספר מלא בדעות קדומות ושהוא האחראי לפיגורם של יהודי המזרח . ברגע שיהודים זנחו את המסורת לטובת ערכי המערב , הם לא נרתעו לבקר את המסורת לפי אמות המדה החדשות שהם אימצו . אפשר לחלוק על הגישה הזאת , אבל בשום אופן אין זו אוטו אנטישמיות .
בנוגע לענייננו , אין חולק שבתלמוד נאמרו דברים שלפחות מבחינתה של האשה המודרנית , הם לא פחות מאשר מזעזעים . אפשר לטעון אולי שאין לבקר אנשים אלא ביחס לזמנם , אבל אי אפשר לטשטש את העובדה שהדברים נאמרו , ואי אפשר להצביע על ציטוטם של הדברים , כעל אנטישמיות .
עכשיו , למחברת הספר יש תיזה מסויימת אודות אלימות נגד נשים . היא טוענת , שלמסורת יש משקל רב בקביעת מעמדם ודימויים של הנשים בעיני הגברים , ושלדימוי הזה יש השלכה על התנהגותם שיכולה לבוא לידי ביטוי או באלימות או בהצדקתה .
עצם הטיעון הזה לא נשמע לי כל כך מופרך , עד כדי קביעה שמי שטוען אותה הוא אנטישמי . אתה יכול לטעון ,לעומתה , שלמסורת אין את המשקל בהתנהגות , שהמחברת מייחסת לה , אלא משקל קטן יותר. אבל יצירת הקשר בין שני הדברים איננה מופרכת כלל ויש לבקר אותה בענייניות .
|
|
|
|
|
|
