'מַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה עַל גַּל שֶׁל אַשְׁפָּה'
י' פסקאות על מיסטיקה וארוטיקה ביצירתו של מורינו ורבינו יצחק בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער זצוק"ל, גדול סופרי היידיש וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1978, לכבוד הַיָארְצֵייט (יום הזיכרון) ה-26.
-
א.
יצחק בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער נולד בשנת 1904 בכפר לאונשטין בפולין. אביו, רבי פנחס מנדל זינגער, היה מחשובי חסידי רַאדְזִימִין, שימש כרב ואב בית הדין, וכראש הישיבה של החסידות; בעוד אימו, הרבנית בת-שבע זילברמן ביתו של הרב מבִּילְגוֹרֵיי, הייתה ממשפחה של 'מתנגדים' מושבעים, ולעיתים רבות לעגה לרבי מרַאדְזִימִין, שעורך כתביו לא היה אחר מאשר בעלה.
השילוב והמתח הזה בין הלהט החסידי שיש בו מן המסתורין המיסטי, לבין הרציונליות המתנגדית המטילה ספק ותהייה בכל; ליוו אותו כל חייו, הן בחייו האישיים, והן ביצירתו הספרותית הענפה. אפילו בשמו בא לידי ביטוי אותו קרע פנימי, כאשר הוסיף לשם המשפחה זינגער, שהיה שם המשפחה מצד האב, את השם 'בַּאשֶׁעבִיס' - על שמה של אימו האהובה בת-שבע.
בבגרותו, במקביל ללימודי הקודש והחסידות, החל לקרוא 'ספרים-חיצונים' ומילא כריסו במיטב הקלאסיקות של הספרות והפילוסופיה האירופאית; ואט אט נטש את הדת והחל להתערות בסצנה הספרותית-משכילית של צעירי ורשא, בעקבות אחיו הגדול ישראל יהושע זינגר, סופר מפורסם אף הוא. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר לארה"ב, והתחיל לכתוב סיפורים לעיתון היידישאי 'פארווערטס'.
פריצת הדרך המשמעותית מתרחשת כאשר עמיתו הסופר היהודי סוֹל בּלוּ (שזכה בפרס הנובל אף הוא, שנה אחת לפני בשביס, למורת-רוחו) מתחיל לתרגם את סיפוריו משפת היידיש לאנגלית. בשנת 1978 זוכה איציק'ל, הילד החסידי בנו של הרב מהעיירה בפולין, בפרס הנובל על יצירתו הספרותית וזוכה לתהילת-עולם. את נאומו בטקס, בפני האקדמיה המלכותית של שוודיה, פתח כמובן במאמע לשון שכה הייתה אהובה עליו -בשפת האידיש.
ב.
יחיד בדורו היה בַּאשֶׁעבִיס, בכך שהקורא בספריו, נתקף מחד בהרהור-תשובה מֵעוֹמְקָא דְלִיבָּא, ואנחה יהודית-מלנכולית (אַ אִידִישֶׁע קְרֶעכְץ) בוקעת מתוככי נשמתו, בגעגוע נוּגֶה לעולמו של אבא וְלַשְׁטֶעטֶל הספוג בניחוחות קסומים וצלילי-טוהר; ומאידך, באותה שעה ממש, בְּחַדָא מַחְתָּא, מתעוררים בו יצרי-אנוש וחשקים סוערים, רגשי-אהבים ומחזות עזי-מבע, וכל מיני שדים פראיים וחרמנים יוצאים ממערותיהם ופוצחים בריקוד מושחת. שהרי זוהי עיירתו היהודית של בַּאשֶׁעבִיס, כאלו הם גיבורי-סיפוריו ודמויותיו הצבעוניות, וכזאת היא נשמתו השסועה-קרועה, הבודדה כל-כך.
עיירתו היהודית של בַּאשֶׁעבִיס, היא עיירה שוקקת-חיים וצבעונית. יהודית ופרטיקולרית כל כך, אך גם אנושית ואוניברסלית באותה מידה. רחוב קְרוּכְמַאלְנֶע בוורשא, על בתיו המטים ליפול, כאילו קם לתחייה מתוך הלהבות. בַּאשֶׁעבִיס הסופר האמריקאי חוזר להיות איציק'ל הקטן, הילד הסקרן החבוש בְּקַאפּוּטֶע ושתי פאות חמד מעטרים את פניו, שמקשיב לדיני-התורה בבית הדין של אביו, ומטה אוזן לכל סיפורי-החיים הקומיים-טראגיים כאחד המוצגים בבית-הדין הדומה לבעיניו לתאטרון של החיים. הוא חוזר לשוטט בין הבתים המטים ליפול, מציץ לנעשה בחדרי-חדרים, ומקשיב לשיחות הנשים המרכלות כמו יהודיות טובות. הוא מסתנן למועדון הסופרים היהודי, עוקב אחרי התפלספותם של האמנים והאינטלקטואלים הצעירים הדנים ב'צֵייט-גֵייסְט' - סערות התקופה, ואפילו משתומם על צייר צעיר שרק אתמול ישב בבית-המדרש, ועתה מצייר מודליסטית ערומה.
אפילו השדים והרוחות, גיבורי הפולקלור היהודי לדורותיו, גם הם אורחי-כבוד אצל בַּאשֶׁעבִיס, כמו גם העולם-התחתון של העיירה, על תככיו וכיעורו. הוא אינו מפספס מאומה. האהבה והשנאה, היופי והכיעור, התום והתהייה, הקדושה והתועבה, השמחה והעצב, השירה והקינה, האמונה והכפירה, כולם כאחד ארוגים בעיירתו.
"אינני ממציא דמויות, שכן אלוהים כבר המציא מיליוני דמויות... ממש כשם שמומחים לטביעות אצבעות אינם יוצרים טביעות אצבעות, אלא לומדים כיצד לקרוא אותם" – כתב בַּאשֶׁעבִיס בניו יורק טיימס ב-26 בנובמבר 1978. וכאלה הם גיבוריו, חסידים בעלי להט קדוש ומשכילים שתוהים בסבך הפילוסופיה, תלמידי-חכמים שמתאהבים בשיקצע ואמנים עניים עם חזון, סרסורים חסרי-לב וזונות עם נשמה גדולה ומיוסרת, גנבים ערמומיים וקוסמים מחפשי-אלוהים. ונשים, המון נשים, מכל הסוגים. צעירות ותמימות, ערמומיות וחושניות, יפות וכעורות, יהודיות ושיקצעס, עניות ועשירות, משכילות ומשוגעות.
כך למשל מספר בַּאשֶׁעבִיס על יַאשָׁה מַאזוֹר 'הקוסם מלובלין', להטוטן יהודי נערץ שמסתובב ברחבי פולין ומציג את קסמיו, כאשר בכל עיירה ממתינה לו איזו פילגש נאה ואף יותר מאחת, כאשר אשתו התמימה וטהורת-הלב ממתינה לו בכפר. הוא שואף לנסוע לאמריקה ולתהילת-עולם, אבל הוא אינו מפסיק לתהות האם אלוהים קיים, או שמא העולם כולו הוא מאחז-עיניים, בדיוק כמו קסמיו. וסופו שחזר בתשובה, ואף הפך להיות צדיק וקדוש. או למשל יֶענְטֶל, הנערה הדעתנית שחושקת בלימוד-התורה, אך בתרבות שבה התורה ניתנה רק לגבר והאישה תפקידה רק להיות עקרת-בית, נאלצת יֶענְטֶל להרחיק נדוד, להתחפש לבחור וכך להתקבל לישיבה. כמובן שהעלילה מסתבכת, וְיֶענְטֶל מוצאת את עצמה במשולש אהבה בלתי-אפשרי (הסיפור עובד לסרט שיצא לאור בשנת 1983 על ידי ובכיכובה של ברברה סטרייסנד האגדית, שגם שרה בו את 'אבינו מלכינו'. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב, והותיר חותם תרבותי בלתי-נשכח).
אך יותר מכל; זהו בַּאשֶׁעבִיס-זינגער עצמו.
"אך העיפה בי אשה מבט, הסמקתי עד אוזני. בביתה של גינה הייתי מאהב אדיר, ואילו כאן (במועדון הסופרים) שבתי להיות ילד, נער ה"חדר". תפקיד כפול זה הביך אותי, וערר פליאה אצל אחרים, שכן ידעו שאני כותב ושיש לי מאהבת. באחד הספרים, או באחד כתבי-העת, נתקלתי במונח "אישיות מפוצלת" וייחסתי אבחנה זו גם לעצמי. וכזה בדיוק הייתי: שסוע, קרוע, גוף אחד בעל נשמות רבות, וכל אחת מושכת לעברהּ. חייתי כחילוני אך לא הפסקתי להתפלל לאלוהים ולבקש את רחמיו. הפרתי כל מצוה של השולחן-ערוך, ובו בזמן קראתי ספרי קבלה וספרי חסידים. גיליתי חולשותיהם של פילוסופים נודעים וסופרים גדולים, אבל כתבתי דברים שנראו תמימים, מגושמים, חובבניים. יום אחד אוני מדהים, ופתאום אני נתקף אין-אונות. מין אויב שוכן בקרבי, ואולי דיבוק המקנטר בכול ומשחק איתי בחתול ועכבר. אך אקרא על איזו פוביה או נוירוזה, וכבר הן כובשות אותי. כל הפגעים שמתארים פסיכיאטרים ונוירולוגים בספריהם, תוקפים אותי בזה אחר זה, ולפעמים כולם יחדיו" (יצחק בשביס-זינגר, 'מוארשה ועד ניו יורק - איש צעיר מחפש אהבה', הוצאת עם עובד, תשמ"ד, 76).
נשמתו קרועה, ופיסותיה מפוזרות מוורשא ועד ניו-יורק. הוא כבר סופר בינלאומי מפורסם, ספריו מתורגמים לעשרות שפות; אך דומה כי נשמתו של איציק'ל אף פעם לא מצאה מנוח. הוא אינו מאמין באלוהים, אך אינו מפסיק להתגעגע אליו. הוא נשבה בהגותם של שפנואהר וניטשה, אך גם מוקסם מתורת הקבלה של האר"י. לא פעם הוא מהרהר לחזור בתשובה, בפרט אחרי שזכה בתהילת-עולם, כפי שהוא מתוודה בפני מקורביו, אך ספקנותו התוהה לא מאפשרת לו. אל השטעטל הוא כבר לא יכול לחזור, אך מאז הוא זר בכל מקום. אפילו שפתו - שפת היידיש - היא שפה שהולכת ונכחדת, שפה שכולם מספידים אותה, ורק הוא נותר לו לבדו נאמן לה. סביבו תמיד נשים רבות, שחיבתו אליהן הפכה לתו ההיכר המפורסם שלו. יש לו קסם, הוא יודע איך לכבוש את ליבן. יש לו אפילו צבא של לא פחות מארבעים מתרגמות, שאותן בחר בקפידה, ועם חלקן יש לו ענייני-אהבים (ביס-דוקו עשו על כך לפני כשנה סרט דוקומנטרי בשם 'המוזות של בַּשֶׁבִיס'). אבל הוא תמיד לבד, ועיני התכלת שלו צופות למרחקים, לאיזשהו אופק שרק הוא רואה, לעולם שהיה ואיננו.
ג.
דרכו של בַּאשֶׁעבִיס לתהילת-עולם ולפרס הנובל, מספרת גם המון על התרבות היהודית-ציונית, ועל נאמנות עיקשת של אמן לעצמו. כשבַּאשֶׁעבִיס היגר לארה"ב והחל לכתוב סיפורים לעיתון היידישאי 'פארווערטס', התעוררה נגדו ביקורת רבה ועזה מצד החוגים הספרותיים והאינטלקטואלים בארה"ב, ואף מצד הממסד הציוני בארץ. קודם כל על בחירתו התמוהה לכתוב דווקא בשפת היידיש הגלותית, שהייתה כבר אז שפה גוססת שקוראיה הולכים ומתמעטים מיום ליום ונמצאים בעיקר בבתי-אבות, וגם לא התאימה כמובן לאתוס הציוני של התחדשות השפה העברית.
אבל יתרה מכך, טענו מבקריו; סיפוריו של בַּאשֶׁעבִיס המשלבים בתוכם את כל אותן אגדות מיתיות מהפולקלור והמסיטיקה היהודית, השדים והרוחות, וכל אותם יצורים דמוניים מפלצתיים, המופיעים מהררי-החושך, מבעיתים ומרעידים חלונות ומערערים נשמות שגם ככה משוגעות; הם בושה לתרבות היהודית, ומעלות מהאוב את האמונות הטפלות שהם כה ביקשו להדחיק ולשכוח. בַּאשֶׁעבִיס נשאר בגלות, בַּשְׁטֶעטֶל הישן, לעגה לו האליטה הספרותי בארה"ב ובישראל, ומסרב להתקדם עם רוח הזמן המודרנית.
אבל בַּאשֶׁעבִיס, עוף מוזר, עקשן ובודד שכמותו; נותר נאמן לַשְׁטֶעטֶל שעלה בלהבות, לַמַאמֶע-לָשׁוֹן, לתרבות היהודית האותנטית. גם במחיר התאבדות אמנותית, ללא סיכוי להצליח, ללא קהל, ללא תשואות. כמו יהודי אמיתי, נווד נצחי שאינו מתערה אף פעם ובשום מקום, ומוציא אצבע משולשת לעולם. ומתברר, שמה שנחשב כ'גלותי' ו'אמונות טפלות' בעיניי האינטלקטואלים היהודים, דווקא היה מעניין מאוד לחברי האקדמיה המלכותית של שבדיה, ולעוד מליוני יהודים וגויים ברחבי העולם שקראו וקוראים עד היום את בַּאשֶׁעבִיס בשקיקה רבה; ויצירתו מעוררת עניין עד היום באלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לה. כי מהותה ונשמתה של האמנות היא ההבעה של העולם והחוויה האינטימית, הפרטיקולרית, הייחודית; שדווקא בהיותה כזאת, בהיותה נובעת מעומק-המעמקים, היא באותה מידה אנושית ואוניברסלית, מרתקת ונוגעת.
ואכן במקביל לתיאור חיי הווי הַשְׁטֶעטֶעל ביצירתו הספרותית של בַּאשֶׁעבִיס, משולבים בה גם נושאים אוניברסליים, כמו למשל הטבעונות והצמחונות שבאשעביס כה הרבה להטיף להם בדרך עקיפה בטענו שבעלי-החיים עוברים מידי יום ביומו את אותה שואה שעברו היהודים במלחמת העולם השנייה, או למשל רעיונות פמיניסטיים שגם הם באים לידי ביטוי רבות בספריו, הידוע שבהם הוא כמובן סיפורה של יֶענְטֶל, שכאמור עובד לסרט בינלאומי בכיכובה של ברברה סטרייסנד, כוכבת-יהודית-בינלאומית ואחת הנשים הראשונות בהוליווד שהייתה לבמאית עצמאית ומצליחה.
ד.
המיסטיקה, היא ללא ספק אחד המאפיינים המפורסמים והמרכזיים, אם לא המרכזי שבהם, ביצירתו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער. השדים והרוחות, תופעות על-טבעיות, בשילוב עם יצרים דמוניים ופראיים; עוברות כחוט השני בכל כתביו.
החייאת מה שכונה 'האמונות התפלות' ביצירתו, בד בבד עם תיאור יצריות מינית פרואה, עמדה גם במרכז הביקורת שהוטחה כלפי בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער מצד החוגים האינטלקטואליים של יהודי ארה"ב, ואפילו בנו, הסופר ישראל זמיר, מספר שהתבייש לקרוא בצעירותו את ספרו של אביו, 'השטן בגוריי' -
"כילד ידעתי שהוא כותב בעיתונים וכותב ספרים, אבל הוא כתב ביידיש, שפה שלא אמרה לי כלום ולא הייתה לזה משמעות בעיני. כשהייתי בן 16, המחנך הביא לי ספר שלו, 'השטן בגוריי', ושמחתי, אבל כשהתחלתי לקרוא נהיה לי חושך בעיניים. הפרק התשיעי פותח בכותרת: 'מזמוטי חתן וכלה על גל של אשפה'. מה זה הקשקושים הסקסומניים האלה? החבאתי את הספר מתחת למזרון, כדי שאף ילד לא יראה. לימים, כשנפגשתי עם אבי, סיפרתי לו על כך והוא נעלב. הוא צעק עלי: 'למה אתה מתנהג כמו בימי הביניים? לשרוף ספרים ולהחביא אותם מתחת למזרן זה אותו הדבר!" - [האב, הבן ורוח היצירה; סמדר שיר, "ידיעות אחרונות", "הקיבוץ", 5.2.2004].
אך המיסטיקה גם הפכה לסימן ההיכר של יצירתו, והמוטיב הנודע והבולט שבה.
כבר בספרו הראשון של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער, 'השטן בגוריי' (ביידיש: דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס), אנו מוצאים את המיסטיקה, במלוא קסמה, טירופה ופראיותה. 'השטן בגוריי' (ביידיש: דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס) - פורסם תחילה בהמשכים בירחון האידיש בורשה, ולאחר מכן יצא לאור כספר בשנת 1993, והיה לספר היחיד שפרסם בַּאשֶׁעבִיס בפולין לפני עקירתו לארה"ב. בספר זה, ניתן לראות את שלושת המוטיבים העיקריים ביצירתו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער: המיסטיקה, היצריות המינית, והצמחונות. כל אלה ארוגים ומשולבים בעלילה הסטורית בהשראת השבתאות, המציגה דמויות הנטרפות בידי יצריהם בין קדושה לטומאה, בכף הקלע של להט מיסטי-משיחי, פריצות מינית וגילוי עריות, ותקווה נואשת לגאולה מתוך הגלותיות הטראגית.
זו יצירת מופת מסעירה שעלילתה מתרחשת בעיירה קטנה ונשכחת בפולין מאה ה-17. לאחר פרעות הקוזאקים המכונים 'פרעות ת"ח-ת"ט', משיחיות כוזבת סוחפת את אנשי גוריי למחול-שדים מטורף של מיניות ודם. ההנהגה המוסדרת נדחקת הצדה, ואת מקומה תופס "שטן" של משיחיות שבתאית. נציגיו מנצלים את הכמיהה לגאולה, הפחדים והאמונות הטפלות, ומשתלטים על המקום בעזרת קנאות דתית אלימה, הזיה מיסטית ויצריות פרועה. כך מתהולל "השטן" בגוריי, במערבולת של טירוף משיחי, יצרים ומוות המביאים את העיירה אל משבר חמור וכאוטי.
ה.
אם נשווה את פרקי האוטוביוגרפיה שכתב בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער על התקופה שבה כתב את 'השטן מגוריי'; שוב נמצא את המיסטיקה מסעירה את רוחו הצעירה. את הפרק הראשון מתוך פרקי האוטוביוגרפיה שכתב בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער, 'מוארשה ועד ניו יורק', הוא מכנה 'נער צעיר מחפש את אלוהיו - מיסטיציזם בהארה אישית'. בפרק זה חושף בשביס-זינגר בגילוי לב את סודות ילדותו ושנות התבגרותו, את הלבטים והתשוקות שהניעו אותו לקראת יצירתו הספרותית; כמו גם את האירועים והדמויות שהשפיעו עליו בתקופה מכריעה ומעצבת זו בחייו.
מהי המיסטיקה בעיניו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער? בפתיחת הפרק הוא מתארה כך:
"אין המיסטיציזם דרך חשיבה המנותקת מהדת. לשניהם יסוד אחד בנפש האדם: ההרגשה כי אין העולם מקרה או כוח עיוור... אם יש הבדל בין הדת ובין המיסטיציזם, הריהו מתמצת בעובדה שהדת תלויה כמעט לחלוטין בהתגלות. כל הדתות הורו כי אלוהים נראה לנביא ומסר את מצוותיו באמצעותו. מעולם לא הייתה הדת נחלת היחיד. היא פיעמה קבוצה שלמה... ואילו המיסטיציזם אינדיבידואליסטי הוא. לעולם המיסטיציזם קשור באדם אחד או בקבוצה קטנה. אזוטרי היה והוסיף להיות. מעולם לא סמך המיסטיקן על התגלות אלוהים אל זולתו, אלא חיפש את אלוהים לפי דרכו. תכופות קיבל המיסטיקן את דת סביבתו, אבל ניסה להרחיבה על ידי זיווגה עם הכוחות העליונים. לאמיתו של דבר, ניסה להתנבא בעצמו" (שם, 9-11).
בסיום ההקדמה, הוא מסיים: "מסה זו תנסה לספר חוויותיו של אדם הרואה עצמו מיסטיקן בחייו וביצירתו הספרותית... הריני רואה את עצמי מוסמך ביותר לתאר סיפור מיוחד זה על כל ייחודיותו, ואם תרצו - על כל המוזרות שבו. מוצאי מבית-חסידים ועוד בשחר חיי התחלתי לדרוש בסיפורי חסידים וקבלה, וכן לשקוד על הקרוי 'מחקר הנפש' ואכן אגע בנושאים אלה כל שהם נוגעים לי ולרגשותיי כלפי המיסטיציזם" (שם, 11).
בהצהרה זו, בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער בעצם מתאר את עצמו כ'מיסטיקן' וטוען שיצירתו המושפעת בעליל מהמיסטיקה והפולקלור היהודי; אינה יצירה של יוצר העומד ממרחק מנשואי יצירתו ושואב מהם השראה, כאנתרופולוג תרבותי החוקר ומתאר שבט אפריקאי; אלא הינה יצירה הנובעת מתוך הזדהות עמוקה של היוצר עם נשוא-יצירתו, דווקא מתוך המורכבות של אותה הזדהות וזיקה פנימית מתוך הפרשנות האישית. הזדהות אינה אומרת בהכרח הזדהות מוחלטת, ודווקא לפרשנות הקלאסית. אך היא עדיין הזדהות הנוגעת בעמקי נפשו של היוצר ועולמו הפנימי. את אותה זיקה והזדהות עם המיסטיקה, מסביר ומנמק בשביס בילדותו וצעירותו המוקדמת, כשגדל בהווי חיים חסידי, ובמקביל ללימודי-הקודש שעסקו במיסטיקה ובקבלה, התעניין גם בספרות העולם ותאוריות פסיכולגיות מודרניות.
בשיחות עם בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער אמר: "הואיל ואין הוכחה בדבר מהות האל, אף אני מכיר את הספק, ואותו אני מחדיר בדמויותיי. למעשה הספק הוא חלק מהאמונה... אני מאמין באלוהים אך אני גם מפקפק... אני מנסה להעיר את תשומת הלב אל דברים, שאיננו יכולים להוכיח, אך בעצם קיימי... זו אמונה שהעולם מלא כוחות שאין אנו יודעים עליהם" ((בורגין, ריצ'ארד: שיחות עם יצחק בשביס זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990, 65-69)
ואכן, בפרק אוטוביוגרפי זה של ילדותו והתבגרותו המוקדמת, נגלה בפני הקורא דמותו וקרעי-אישיותו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער, שהיה וכנראה כך נשאר עד יומו האחרון - נער חסידי צעיר שאמנם יצא מהדת, אך על מנת לחפש את אלוהיו. במסעו, הכיעור והסבל האנושי, מייאשים אותו ממציאת-פשר קיומי, ואילו התשוקות והספקנות מונעים ממנו להאמין. כך, 'שסוע, קרוע, גוף אחד בעל נשמות רבות, וכל אחת מושכת לעברהּ' מתעצבת אישיותו הצעירה של היוצר העתיד לקבל את פרס הנובל.
ו.
בפרק זה מספר בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער על השאלות שהטרידו את מוחו הצעיר והסהרורי, כמו גם את ההזיות והתשוקות. בשביס הצעיר הזועק את שאלת הרוע והסבל האנושי, מחפש תשובות הן בספרי הקבלה והחסידות, שהרוע האנושי והאפלה בעולם הם נושאי-יסוד בתפיסת-העולם המיסטית, והן בכתביהם של הוגים חילוניים וביצירות קלאסיות, כמו שפינוזה, שופנהאוהר, דוסטוייבסקי ועוד. התהיות המוסריות והתאלוגיות, אינן רק עיסוק אינטלקטואלי גרידא, אלא סוחפות את הנער הצעיר למשברים וסערות נפשיות.
"הלכי רוחי משתנים היו במהירות. הנה אני שרוי בהתלהבות, וכבר שקעתי ביאוש. תכופות היו סיבת עצבותי רחמי הגדולים לכל הסובלים היום והסובלים שבכל הדורות. שמעתי על מעשי האכזריות של הקוזקים של חמילנצקי. קראתי על האינקווזיציה. ידעתי על הפרעות ביהודים ברוסיה ובספרד. חייתי בעולם של אכזריות. יסרו אותי לא רק סבלותיהם של בני-אדם, אלא גם סבלותיהם של חיות, צפרים וחרקים. זאבים רעבים תקפו כבשים. הארי, היגואר והנמר נאלצים לטרוף יצורים אחרים או שימותו ברעב. בעלי האחוזות שוטטו ביערות וצדו צבאים, ארנבות ופסיונים להנאתם. טינה הייתה בליבי לא רק כלפי האדם, אלא גם כלפי האלוהים. הלוא הוא שנתן לחיות הטרף שינים וציפרנים. הלוא הוא שיצר את האדם צמא-דם, הנכון לנהוג באלימות על כל צעד ושעל. נער הייתי, אבל ראיתי את העולם כפי שאני רואה אותו היום: בית מטבחים גדול, גהינום עצום" (שם, 22)
הקריאה בספרי קבלה ומיסטיקה, דורשת העזה מצדו של הנער הצעיר. "בארון הספרים של אבי היו ספרי קבלה, ועצומה הייתה הסקרנות שעוררו בי. נאסר עלי לקרוא בהם. אבי היה חוזר ומזכיר לי שאין אדם רשאי ללמוד קבלה בטרם יהיה בן שלושים. לדבריו, הקבלה מסוכנת לצעירים יותר. יכול אדם להגיע לכלל כפירה, ואפילו לצאת מדעתו, חלילה. כשיצא אבי את הבית, או נמנם בשבת, דפדפתי בספרים אלה" (שם, 15,16).
סודות הקבלה ורזי המיסטיקה, משלבות את רוחו הצעירה, והוא נשאב לעולם מיתי של הזיות ושדים. "חייתי במישורים שונים. הייתי תלמיד של החדר, ובחנתי שאלות של הנצח... בו בזמן קראתי את דוסטוייבסקי ביידיש, וסיפורי בלהות שקניתי באגורה ברחוב טוארדה. לקיתי במשברים עמוקים, נתקפתי הזיות. חלומותי היו מלאים שדים, רוחות, שטנים, גויות. לפעמים ראיתי צורות שונות בטרם ארדם. הן רקדו סביב מיטתי, רחפו באויר. בדמיונותי, או בחלומותי בהקיץ, הבאתי את המשיח. או הייתי אני עצמי המשיח..."(שם, 21)
הוא מגלה את עולמו הסוער של רבי נחמן מברסלב, וסיפורי-מעשיותיו המופלאים, משווה אותם להגותו של שפינוזה, אך הן בתורתו של הברסלבי והן בהגותו של שפינוזה, הוא אינו מוצא מנוחה ומרגוע.
"שמעתי על רבי נחמן מברסלב בעוד אנו יושבים בוארשה. קראתי את אגדותיו המופלאות שנים לפני שהצצתי בשאר ספריו. אחי משה השיג את כל כתבי רבי נחמן, ולפי שהייתי פנוי לעצמי, התחלתי לקרוא בהם. רבי נחמן היה אחד ההוגים והמשוררים המבורכים, שעם כל קריאה בספריהם - ולא חשוב כלל כמה פעמים קראת ושבת וקראת - אתה מוצא משהו חדש... מרטין בובר גילה את ר' נחמן מרסלב לפי דרכו, ותרגם את סיפוריו לגרמנית. אין אתה שוכח דמויות כר' נחמן מברסלב. בכל דור ודור מגלין אותן מחדש... פנאי רב היה לי בעיירתו של אבי. שבתי וקראתי מספר פעמים ב'אתיקה' לשפינוזה. מכתבי ר' נחמן מברסלב זעקה מעין היסטריה קדושה, התלהבות לעילא השלובה לעיתים בעגמימות עמוקה, ואילו ה'אתיקה' לשפינוזה קרה כביכול, כולה היגיון רצוף... רבי נחמן מצא נחמה באלוהים המלא אהבה וחסד, גם אם נבצר מבני-אדם להשיג את גודל טובו. שפינוזה מצא נחמה באלוהים החסר רצון ורגשות, אבל כוחו גדול וחוקי נצח. לפי שפינוזה, הרגשות היסורים והצדק, מושגים אנושיים הם, צורות חולפות. נבצר ממני למצוא נחמה בשני האלוהים, של רבי נחמן ושל שפינוזה..." (שם, 40 ,41)
לא רק תהיות מוסריות וקיומיות מטרידות את הנער הצעיר, אלא גם התפרצות הורמונית של יצרים ותשוקות, משולבים בהזיות וסיוטים.
"אדם קבצן הוא כשהמדובר בשכל, ואילו כשבא תורם של הרגשות הריהו מליונר. אני עצמי תססתי מרוב תאוות וספקות. החלומות תקפו אותי כארבה. לילותי היו מלאים סיוטים. עדיין לא ידעתי אישה, אבל בדמיוני כבר חטאתי בכל הסטיות שאפשר להעלותן על הדעת. רציתי לכתוב וללמוד, אך תשעים אחוז מכוחי הרוחני נתבזבז בכמיהה אל האסור... גיליתי שיקויים שהקנו לי חכמה אלוהית. כיוסף די לי ריינה האגדי, שקראתי עליו בעודי נער, פיתיתי על ידי קסמים את כל היפהפיות שבעולם לבוא אל מיטתי" (שם 45, 46)
דווקא בתקופה האפלה בתולדות העם היהודי, תקופת השבתאות שהביאה עימה בשורת-גאולה משלהבת חושים ודמיון, והפכה לתנועה כאוטית, הרסנית וטראגית, דווקא בה מתעניין בשביס הצעיר. השילוב בין המיסטיקה, יצרים פראיים, טראגיות ודיבוקים; שהעסיק את בשביס, לא באו לידי ביטוי צבעוני ועז יותר מאשר בספרות השבתאית ובספרות אודותיה.
"תוך כדי חיטוט בחנויות-הספרים ובספריות, מצאתי כמה ספרים שהפנו אותי אל הכיוון שהלכתי בו אחר כך. מצאתי את ספרי פרופסור קראוסהאר על משיח השקר יעקב פראנק ותלמידיו. קראתי כל מה שהשגתי על תקופת שבתי-צבי שבעקבותיו יצא יעקב פראנק. עיינתי בספרים רבים שתיארו את הענשים שהוטלו על מכשפות באירופה ובאמריקה, על מסעי-הצלב וההיסטריה ההמונית שגרמו, ועל כל מיני דיבוקים אצל היהודים ואצל הגוים. בספרים אלה מצאתי כל מה שהעסיק את מחשבתי: היסטריה, מין, קנאות, אמנות טפלות" (שם, 77)
דומה כי בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער הצעיר, בתקופה זו, מושפע במידה מסויימת מהאמונה השבתאית, על הפרדוקסים והאבסורד התאולוגי שבה, האמונה במטא-פיזי וקידוש היצרים הקמאיים בנפש האדם, בהם דגלה והאמינה.
"הייתי מתעורר באישון-לילה, וקורא דרור לדמיוני. "חשוב על כל שתבקש", ציוויתי לו, "אין אתה צריך להתבייש מפני. רשאי אתה לרחף בעולמות העליונים ולרדת שאול תחתיות, שכן ביסודם אין הבדל ביניהם"... לא הלוגוס היה בראשית, אלא היחוד, האחדות. הכול מאוחד באלוהים - המחשבה האינסופית, והתאוה האינסופית, האני והלא-אני, הגדול בתענוגות והעמוק מכל יאוש, כל החומר וכל הרוח. האינסופי מילא את כל החלל, ולא הותיר מקום למאומה. כול-יכול הוא אלוהים, אלא שלוקה הוא בחוסר מנוחה. אלוהים חסר מנוחה היא. במבט ראשון נראית כאן סתירה. כיצד יכול כול-יכול להיות חסר-מנוחה? הייפלא מה' דבר? כלום יכול כול-יכול אדיר-כוח לסבול? התשובה היא, כי גם הסתירות הן חלק של האלוהות. אלוהים הוא הרמוניה ודיס-הרמוניה כאחד. אלוהים סותר את עצמו, וזו הסיבה לסתירות הרבות בתורה, באדם ובכל הטבע " (שם, 118)
ז.
לבטיו הקיומיים והתאלוגיים של הנער הצעיר; עומדים ברקע התקופה רבת-התהפוכות. מלחמת העולם הראשונה, הפורצת בימי ילדותו, מערער את הסדר העולמי. רבבות פליטים ממלאים את וארשה. במקביל, גם המסגרת הקהילתית-אורתודוקסית מתפוררת, ותנועות ההשכלה, הציונות ודומיהן סוחפות אחריהן את מיטב הנוער. וארשה הופכת לבירת התרבות והעיתונאות היהודית המתחדשת בפולין ואף ברוסיה כולה. העיתונות היומית והשבועית, המאספים הרבים וכתבי העת שהחלו להופיע אז, ציינו את המעבר מעולם ההשכלה אל הספרות העברית החדשה. הם ריכזו סביבם את מיטב היוצרים בספרות, בשירה, במחקר ובפובליציסטיקה: ישן וחדש שימשו בהם בערבוביה. לתוך כל ההתרחשות הזו, נולד בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער.
תודעת המלחמה, שתוצאותיה ההרסניות הותירו את חותמן בפולין, יחד עם התחושה שעננים שחורים מתקרבים שוב, ועל היהודים מרחפת סכנה איומה; מעסיקות מאוד את בשביס הצעיר. במקביל, בשביס גם מרגיש זר בסצנה התרבותית והספרותית של היהדות החילונית המתחדשת בוארשה. הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינת השפה.
"תכופות הטחתי דברי חימה עזים נגד אלוהים, אך מעולם לא חדלתי להאמין בקיומו. כתבתי על רוחות, שדים, אנשי קבלה, דיבוקים. רבים מסופרי האידיש וקוראיהם ניתקו עצמם מהשורש היהודי ומן המעין שהזין אותם. הם שאפו מהגטו ומתרבותו, אלה כציונים ואלה כקיצוניים. שתי הסיעות הטיפו לחילוניות. אבל אני הייתי מושרש ברוחי עמוק בימי הביניים (כך, על כל פנים, נאמר לי). עוררתי ביצירתי זכרונות ורגשות שהקורא החילוני ביקש לשכחם, ולמעשה שכחם. ואילו בעיניי היהודים היראים הייתי כופר ומחלל ה'. לתמהוני נוכחתי לדעת, שאיני שייך לעמי, אף לא לעמים אחרים. במקום ללחום ביצירתי נגד המנהיגים הפוליטיים של אירופה הדקדנטית, התגריתי מלחמה לבדי עם הקדוש ברוך הוא" (שם, 38)
אם עדיין נותרו בליבו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער הצעיר שיירי תקווה לגאולה אנושית, לפיתרון מול הרוע והסבל, ולו אפילו תקווה רוחנית, משאלת-לב מיסטית; הרי שאלה נמוגים כחלום כאשר צופה הוא במחזה של השפלת יהודים בקרון הרכבת בצורה המחליאה והאכזרית ביותר, בפרט כאשר דווקא הפיוט הקבלי "לכה-דודי" הופך לשוט של השפלה, דיכוי ולעג בידי האספסוף הפולני כלפי היהודים האומללים. בשביס מתמלא ביאוש עמוק, ודומה כי נוטש לעד את שרידיה האחרונים של תקוה ומשאלה לגאולה.
"כבר ברכבת נזמן לי לראות את מעמקי השפלת היהודים, את מצוקת היהודים. כנופית חוליגנים עלו לקרון המחלקה השלישית, שהיה מלא נוסעים יהודים, דלפונים על שקיהם, צרורותיהם, תיבותיהם... עד מהרה נתגלגלו המילים במעשים. הם תפסו בזקניהם של היהודים ומרטו אותם. הפילו את הפאה מראשה של יהודיה זקנה. התחילו לרמוס את מטענם של היהודים... כעבור שעה קלה דרשו הבריונים שישירו היהודים "לכה דודי". זו הייתה אחת הדרישות של הוקעה והשפלה שבריונים פולנים רבים למדו בימים שחיילי הגנרל האלר התעללו ביהודים והיו גוזזים זקנם, לפעמים עם נתח מבשר הלחי... לאחר דיבורים ותחינות רבים, פתחו היהודים בשירת "לכה דודי". זו הייתה שירה וקינה כאחד. עד הלילה ההוא הרביתי לשגות בדמיונות על גאולת המין האנושי, אבל עתה נתברר לי שאין המין האנושי ראוי לגאולה... התורה מספרת כי אלוהים התחרט על שברא את האדם. בנו של אדם רצח את אחיו. כעבור עשרה דורות הביא אלוהים את המבול, מפני שהושחת העולם. אין לך ספר המספר בתום ובבהירות כזאת את האמת על האדם ועל טבעו" (שם 42, 43)
התחושה שהגהינום קרב ובא, החרדה הקיומית והיאוש הפסימי מול תהפוכות התקופה, יחד עם הזיקה העמוקה לעולם הקבלה והמיסטיקה, התשוקה הפראית שפועמת בו והספקנות הרציונלית הטורדנית - מתנקזים ליצירת מופת מכושפת וטראגית, שטנית ומשיחית; 'השטן בגוריי'. יצירה ראשונית זו חותמת את תקופת ילדותו והתבגרותו בפולין, מתוך השטעטעל אל כף הקלע.
"לא הייתי חייב להיות מיומן בראיית הנולד, כדי לחזות מראש את הגיהנום הקרב ובא. רק אנשים שסיסמאות מטופשות היפנטו אותם, לא ראו את היורד עלינו... תמיד האמנתי באלוהים. אבל ידיעתי בהיסטוריה הספיקה לי כדי לפקפק בניסים של הבורא. בימי חמילניצקי למדו יהודים תורה וקיימו מצוות יותר משקיימו כל הדורות לפניו ולאחריו. בימים ההם לא נודעו ההשכלה והכפירה. הקרבנות שנטבחו ועונו היו יהודים יראי-שמים. כתבתי ספר על תקופה זו, ושמו 'השטן בגוריי'. הוא עדיין לא יצא לאור כספר, אבל נצפרסם בכתב העת 'גלובוס'. לא קיבלתי פרוטה בשכרי. להיפך, נדרשתי להשתתף בהוצאות הנייר והדפוס" (שם, 142 - 143)
ח.
בפרספקטיבה תרבותית רחבה יותר; משתייך בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער לחבורה ספרותית בתקופת התחייה של אנשי-רוח, סופרים ומשוררים, חבורה שמכונה בידי שרגא בר און, 'מבקשי-האלוהים' [שרגא בר און, 'הצימאון' להלל צייטלין: 'מבקשי אלוהים' כמצב אמונה בספרות התחייה, בתוך: 'דברים חדשים עתיקים' מיתוס, מיסטיקה ופולמוס, פיוסופיה והלכה, אמונה וריטואל, במחשבה היהודית לדורותיה, ב, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כג (תשע"א), עורכת: רחל אליאור].
היצירה העברית בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה עשרים, בתקופה של עליית מגמות וזרמים מגוונים: ספרות ההשכלה המאוחרת, ספרות חיבת ציון וספרות דור התחייה - נתפסת לעיתים כיצירה של מרד, כהתרסה חילונית אל מול הדת והמורשת, כביטוי של קרע ושבר מול המסורת ומול אמונתם של שלומי אמוני ישראל שבכל הדורות. כך למשל, ברוך קורצווייל, מבקר הספרות הנחרץ והנוקב ביותר בשיפוט הספרות העברית החדשה כספרות מרד חילוני, אפיין אותה כ'אנטי יהודית' [ראו: ב' קורצווייל, ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה? ירושלים ותל אביב תש"ך].
אך דומה, טוען בר און, שניתן לאפיין חלק ניכר מן היצירה העברית כ'ספרות בקשת אלוהים'.
על הספקטרום הרחב שבין כפירה לאמונה מצויה תופעה דתית מרכזית שניתן לכנותה 'בקשת האלוהים'. בקשת האלוהים היא תכונת האמונה של קבוצת 'מבקשי אלוהים'. הדרמה הדתית של מבקשי האלוהים היא תוצר של פער קיומי. הם חיים בתודעת פער בין עולם חווייתי שניתן לכנותו 'האמונה הפנימית שלהם' לבין האופן שבה הם עצמם תופסים את העדויות החיצוניות. נקודת המוצא של תיאור מצב אמונה זה היא התבוננות פנימית, אינטרוספקציה, 'מבקשי האלוהים' מגלים נתון שבנפש, הם מניחים שהאל קיים באשר הם חשים את קיומו או באשר הם מוצאים את עצמם מושלכים אל מסורת שנטעה אלוהים בלבבם. אולם למרות ודאות ראשונית זו, הם חווים פער בין הנחת קיומו של האל לבין עדויות חיצוניות לאישור קיומו. בעקבות מ"י ברדיצבסקי ניתן לכנות זאת כ'קרע בנפש': 'אנו מרגישים שהאל קיים, אך, למרות הציפייה, אינו בא במגע איתנו ואיננו יודעים אותו'.
המפורסם שבחבורה זו, אשר גינצבורג, 'אחד העם', הדגיש את הרכיב המחייה של האמונה באלוהים עבור הלאומיות הישראלית:
"כל דבר שפעולתו בחיים ניכרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא 'מצוי' אמיתי, ריאלי, במובן ההסטורי. לפיכך גם מי שאינו מאמין במציאות האלוהות כשהיא לעצמה, אינו יכול לכפור במציאותה בתור כוח הסטורי ריאלי; והיהודי הלאומי, אפילו הוא כופר בעיקר, אינו יכול לאמר: 'אין לי חלק באלוהי ישראל', באותו הכוח ההסטורי שהחיה את עמנו והשפיע על תכונות רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה. מי שבאמת אין לו חלק באלוהי ישראל, מי שאינו חש בנפשו שום קורבת רוח לאותו 'העולם העליון' שבו השקיעו אבותינו את מוחם וליבם בכל הדורות וממנו שאבו את כוחם המוסרי - יכול הוא להיות אדם כשר, אבל יהודי לאומי איננו, אף אם הוא דר בארץ ישראל ומדבר לשון הקודש" [אחד העם, 'תורה מציון', כל כתבי אחד העם, ירושלים ותל אביב, תשכ"ה, עמ' תח].
אחד העם מסגיר כאן את כפירתו במציאות ריאלית של האל, אך הוא דורש לדבוק באידיאה מושגית (ולא ראלית) של אלוהים, בגלל ההשפעה ההסטורית שלו על האומה. בעוד 'מבקשי-אלוהים' אחרים, תיארו מצב אמונה אותנטי הנובע ממעמקי הנפש.
חבורה זו, חורגת מהסכמות הדיכוטומיות המקובלות, המבחינות באופן גס בין 'דתייים' ל'חילוניים', 'מאמינים' ו'כופרים'. היא אינה מתפענחת על בסיס שאלת קיום המצוות או סממנים סוציולוגיים כאלה ואחרים. 'בקשת האלוהים' בתקופת התחייה יכולה להתפרש כמעין מוקד שסביבו התגבשו חוגים ספרותיים ועשייה ספרותית שהסטריאוטיפים המקובלים (לעיתים גם בספרות המחקר) אינם מתאימים לה. בין 'מבקשי האלוהים' מונה בר-און דמויות מכל מנעד הדימויים וההשתייכויות הפוליטיות והספרותיות של בני דור התחייה - אישים כמו מ"י ברדציבסקי, אצ"ג, ועוד. אך דומה, טוען בר-און, שההוגה היהודי שהעמיד את מצב האמונה של 'בקשת האלוהים' במרכז יצירתו וניסח אותה באופן החד ביותר, הוא הלל צייטלין.
אין זה מפליא לגלות, כי הלל צייטלין, ובנו המשורר אהרון, היו חבריו הקרובים ביותר של בשביס זינגר, שללא ספק הושפע מהם מאוד. תכונת 'בקשת האלוהים' היא זו שחיברה ביניהם, למרות הפערים הדתיים והאמנותיים. על החברות העמוקה ביניהם - להלן.
ט.
בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער מונה שתי דמויות שהשפיעו עליו בתקופת התבגרותו המכריעה, טרם עזבו את פולין לאמריקה, גבר ואשה, שהכיר בתקופה זו, ואשר השפיעו על מהלך חייו, לדבריו. הגבר, משורר דתי בעל אמונה מיסטית ואפיקי-עולם רחבים; והאשה מין נימפומנית-מיסטיקנית, חושנית במידה רבה וחריגה, בדיוק כמו טירופה. נדמה כי די בתיאור של שתי הדמויות אשר השפיעו במידה רבה על עיצוב אישיותו, על מנת להבין מעט מנבכי נפשו הקרועה של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער הצעיר.
הגבר, הלוא הוא ידידו הקרוב, המשורר אהרון צייטלין, בנו של הלל צייטלין, איש רוח ופילוסוף, אשר גדל בבית חסידי חב"ד, יצא מהדת בצעירותו אל ההשכלה והפילוסופיה המודרנית, ובערוב ימיו חזר בתשובה והיה למקובל-מיסטיקן-משורר, אשר במידה רבה אחראי לגילויו מחדש של רבי נחמן מברסלב בייחוד והספרות החסידית בכלל, בקרב השכבה האינטלקטואלית של ההשכלה החילונית, שעד אז נטו לזלזל וללעוג לעולמה של החסידות. צייטלין, "חסיד ניטשיאני" כפי שמתארו פרופ' דוד אוחנה [זרתוסטרא בירושלים: פרידריך ניטשה והמודרניות היהודית, דוד אוחנה, הוצאת מוסד ביאליק], הובל אל מותו בטרבלינקה ב� עטור תפילין וטלית, שקוע בספר הזוהר. אוטודידקט זה עזב בצעירותו את הדת אך חזר אליה בבגרותו כחוקר והוגה מקורי. בעיני אוחנה, צייטלין הוא אחד הפרשנים הרגישים ביותר שירדו לסוף דעתו של ניטשה. החשיבות הגדולה של פרשנותו היא ההנחה שאין סתירה בין אמונה דתית לפילוסופיה הניטשיאנית. בעיניו, "האדם העליון" הניטשיאני הוא בן דמותו של "הצדיק" החסידי.
בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער מתאר את הכרותו עם האב והבן, הלל ואהרן צייטלין, ואת ההשפעה העמוקה שהייתה להם עליו ועל יצירתו, מתוך איזו ברית-גורל של הזדהות ואמונה עם המיסטיקה הדתית:
"בזמן הזה נפגשתי בוארשה עם גבר ואישה שהשפיעו על מהלך חיי. עוד לפני בואי לוארשה שמעתי על הלל ואהרן צייטלין. שני הענקים - האב ובנו - התפתחו בספרות היידיש באוירה הרדיקלית, האתיאיסטית, של תרבות יהודית שהייתה נבערת וגם פרובנציאלית. האב, הלל צייטלין, בקי בפילוסופיה ואיש-קבלה, הגיע במוקדם לכלל מסקנה, כי יהדות מודרנית (בצורה לאומית או סוציאליסטית) ללא דת היא פרדוקס ואבסורד. הלל צייטלין חי בסביבה שהכתיבה יהדות חילונית. ביאליק, חסיד העברית, ופרץ חסיד היידיש, טענו שניהם, כי היהודים יכולים להיות עם גם בלעדי הדת... אולם צייטלין השמיע נימוקים כבדים לכך, שיהדות ללא דת - יהדות המבוססת על לשון ואפילו על ארץ - חסרה את הכוח ללכד את כל היהודים. יתרה מזו, ללא דת יהיו אנשים אלה לא יהודים אלא גויים המדברים במקרה ידיש או עברית. עוד לפני צייטלין הביע אחד העם דעות קדומות, אלא שהיה אגונסטיקן, פקפק באמיתות הדת, ראה בה רק אמצעי לליכוד היהודים. למותר לציין, כי דת כזאת לא תדבר אל לב איש. ואילו הלל צייטלין היה דתי עד עומק נפשו, ודבקותו בדת גברה במרוצת השנים".
"הלל צייטלין היה מיסטיקן אמיתי, אדם שהשיג את הבל ההבלים של העולם הזה, ואת סתירותיו והשליותיו. הוא נשא בליבו את הלהט הדתי של היהודים משכבר הימים. אך עובדה היא, שהאורתודוקסים הקיצוניים לא קיבלו אותו. בעיניהם היה כופר בעיקר. הלל צייטלין למד פילוסופיה והוציא לאור ספר ביידיש: "בעיות הטוב והרע". מצאתי בספר יותר פילוסופיה משמצאתי בכל הספרים האחרים מסוג זה יחדיו. הוא לא התפלפל על פרטים, אלא ניגש ישר אל תמצית הדברים... בנו אהרן צייטלין, היה משורר דתי גדול, לדעתי אחד הגדולים בספרות העולם. כאביו, היה מיסטיקן ואיש קבלה. למעשה ניסח תפיסה קבלית משל עצמו... אסרתי מלחמה אישית על הקדוש ברוך הוא, ואילו צייטלין הגן עליו תמיד... חלקנו זה על זה לפעמים, אבל ידידותינו התמידה" (שם, 49- 50)
בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער אף מציין שצייטלין אף היה זה שכתב את ההקדמה לספרו הראשון של בשביס, המוזכר לעיל - 'השטן בגוריי'.
"אדם המלא ספקות כשלי, בודד הוא מטבעו. שני ידידים בלבד היו לי בין סופרי היידיש: אהרן צייטלין, וי. י. טרונק... כשהוציא לאור מועדון פא"ן בוארשה, בסמוך לנסיעתי לאמריקה, את ספרי 'השטן בגוריי', כתב צייטלין את ההקדמה. הספר וההקדמה הגיעו לידי כבר בהיותי באמריקה. שנינו היינו בודדים. שנינו ידענו כי שואה יורדת עלינו... מבחינה אינטלקטואלית וספרותית היינו קרובים ככל שיוכלו שני סופרים להיות, אך שונים לגמרי היינו באופי. תאותו הגדולה של צייטלין הייתה הספרות, ובעיקר ספרות דתית וכל המתקשר עימה. תאותי הראשונה שלי הייתה הרפתקות-אהבה, ואינסוף הוריאציות והמתחים הכרוכים ביחס שבין המינים" (שם 143)
הדמות הנשית שהשפיעה השפעה מכריעה על עיצוב אישיותו של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער הצעיר, היא מאהבתו באותה התקופה, גינה. היא הוציאה מתוך הנער החסידי והביישן את השד המיני ולימדה אותו את רזי חשקת היצרים; יחד עם טירוף מיסטי והזיות מכושפות.
"באביב ההוא פגשתי גם אישה, שהייתה מיסטיקנית לפי דרכה, והיא השפיעה על חיי ויצירתי... במטה דיברה עימי גינה כאישה קדושה וכזונה. היא צרחה בקול כה רם, שחששתי שמא יבואו השכנים במרוצה. היא שרה, בכתה, קראה פסוקים של שיר השירים, כינתה את עצמה רחב הזונה. היא שהצילה את המרגלים ששלח יהושע בן נון לרגל ביריחו, והם שכבו בזרועותיה. אני, איצ'לה, הנני אחד מהם. בגלגולים אחרים הייתי אברהם והיא הגר, אני ראובן והיא בלהה, אני בועז והיא רות, אני דויד והיא בת-שבע. היא לחשה סודות על אוזני וליקקה אותה. חיש מהר התחילה להדריכני בתנוחות חדשות, בצורות אחרות, ובגחמותיה שלה... קראתי את פורל ואולי גם את קראפט-אבינג, וכבר ידעתי מהם סדיזם, מזוכיזם, פטישיזם ועוד מספר איזמים כאלה, אך כל מה שהיה שם נייר ודיו הפך כאן לחיים פועמים, לתשוקה פראית, לטירוף שר ומקונן. היא עוררה בי חשק וסלידה כאחד" (שם, 55)
"גיליתי אז, [כשהרעיב ועינה את עצמו בניסיון להתחמק מגיוס לצבא] כי הדחף המיני קשור במהודק בכוח הרוחני ולאו דווקא בגופני. האהבה והמין הם פונקציות של הנפש. הלילות היו רצופים דמיונות פראיים והשראה שביטלה את ראיית-העולם הפסימית שלי. גינה אמרה לי, כי המגגע המיני, ובמיוחד שיאו, מעוררים בה הזיונות, ואני לא הפסקתי לשאול אותה על הזיונות אלה" (שם, 63-64)
י.
הדמות העולה מתוך ניתוח יצירתו הראשונית של בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער, 'השטן בגוריי', במקביל לעיון ההשוואתי בפרקי האוטוביוגרפיה שכתב על אותה תקופת ילדות והתבגרות; היא דמותו של בשביס כנער צעיר, אשר שני כוחות עיקריים פועמים וגועשים בנפשו: הלהט החסידי-המיסטי, החושני והפראי; לעומת הרציונליות, הספקנות והפסימיות. הוא נוטש את הדת, על מנת לחפש את אלוהיו. אלוהים שנגדו הוא מנהל מאבק עיקש, אלוהים שנגדו הוא מתקומם ומוחה, אלוהים חסר-פנים והגדרה; ועדיין אלוהים שהוא מאמין בו. העולם החילוני ותרבותו אינם מספקים לו מנוח ומרגוע; המדע אינו מספק לו את התשובות לבעיותי הקיומיות; והאנושות דומה בעיניו כבית מטבחיים ענק, גיהנום חשוף ונצחי, חסר תקווה וגאולה. אך גם הדת המדחיקה את היצריות הטבעית, המצמצמת את החוויה הרוחנית ל'שולחן-ערוך' של ציווים וחוקים ומנותקת מרוח הזמן והווי העולם, אינה מאפשרת לו להסתפף בצילה ולהאמין באמונתה.
גם כשיהפוך לסופר בינלאומי מפורסם, וספריו יתורגמו לעשרות שפות; דומה כי נשמתו של איציק'ל הקטן אף פעם לא מצאה מנוח. כמו דיבוק היא מתגלגלת בשלל דמויות ספרותיות, טרופה ואבודה. וכך, הוא מוצא את עצמו בודד ואבוד, זר ונידח בכל העולמות, רדוף שדים וגעגועים. רק המרחב המיסטי-ספרותי, מאפשר לבשביס הצעיר מין עיר מקלט. המציאות הריאלית, אינה יכולה להכיל מורכבות קרועה ושסועה כזו של נפשות רבות בגוף אחד. הדת רואה בו פורק-עול, כופר וחוטא; ואילו החילוניות רואה בעולמו התרבותי הזיה, אמונות תפלות ואי-שפיות. רק המיסטיקה, כוללת בחובה גם את החטא והפשע, את התשוקה הפראית ואת תהומות החושך; ואילו רק בחסות הספרות, ניתן לספר על שדים ורוחות, על הזיות ושיגעון קדוש. ביצירה ספרותית-מיסטית, מצא בַּאשֶׁעבִיס-זִינְגֶער את הדרך לחיות ולארוג את הדואליות הפרדוקסלית שבאישיותו הקרועה.
תהא נשמתו של "מֵייסְטֶער פוּן יִדִישֶׁער פְּרָאזֶע קֶענֶער אוֹיף דֶער נְשָׁמָה" - אלוף המבע הפרוזאי היהודי על הנשמה (כפי שנכתב על מצבתו), צרורה בצרור החיים בהיכל הגעגועים והרוחות, יחד עם שאר צדיקי וחסידי עולם, נשמתם עדן.
