אמנות, או נמות?

AMOUR LOINTAIN


הוא תמיד מציץ כך. עולה מתוכי, עיניו מחייכות חיוך איטי, מרים את ראשו כמו רוצה לשבור את התקרה. לצאת. כאילו שלח את רוחו לשוטט שם ממעל. הייתי נותן הכל כדי לראותו שוב. האם באמת היה, או שזה מין חלום ישן, רחוק, שאינו מוכן לעזוב. Ô, mon icône, אל קטן שלי. לא, זכרוני אינו מטעה אותי. אני רואה את מבטו, את הרוך והצחוק. זה היה שם, במקום שבו הגלים הקטנים נפגשים עם חומת הנהר בקול פכפוך עליז. לפתע הואר הכל בפנסי ספינת תיירים ועיניך נצצו באור גדול, מחייכות אלפי חיוכים נסתרים. אהבתיך. הסתרת כאבים אילמים בעורך הבהיר. שם בלילה של חודש יולי, sûr le quai de la Seine, אהבתיך אהבת נעורים, תמה ועמוקה.

אני מכיר בר קרוב, בוא נלך לשתות. חצינו את הגשר, ישבנו, ואני איני חדל להביט אל עיניך. דיברת ודיברת ואני לא שמעתי מילה, מביט אל עיניך היפות. צחקת. בפניך מצאתי אהבה ואכזבה. פנים ילדותיות וחזקות, מחייכות ונוקשות. פעמים טוותה הבדידות בפניך מבט מריר, בודד בתוך ההמון הצוהל בבר. חיכיתי שתפסיק לרגע את שטף הדיבור שלך, שתפסיק לרגע לצחוק על כולם, על נזירי פריס המזדיינים, שאחד מהם זיהית בבר. אמור לי את האמת, גלה לי את מחיר החופש, היקר כל כך, את מחיר הבדידות. אך אתה טבעי כל כך. אינך יודע כמה יפה אתה. לא אתפלא אם לפתע יצמחו לך כנפיים לבנות ותעוף אל על. תן לי קודם לתפוס אותך, לשאוב את דמותך אל תוך מסך ה-6/6, לתוך חדר החושך. אבל אתה, כמו פרפר, בורח מהפריים. פניך יוצאות בתנועה, משאירות על התחליב מבט מרוח ועיניים נוצצות המביטות אל על.

ואז הלכת. וכעת אני עומד מול אמבטיה אפלה ואתה צף מול עיניי. אט אט נגלות פניך הלבנות, מחייכות חיוך נערי נצחי. אני מביט אל עיניך. אני נזכר בניצוץ הדולק בהן. לא של אתמול, לא של מחר, רק עכשיו היה בעיניך. חיית את הרגע בעוצמה מפחידה, מעוררת קנאה.
שד קטן, חזור. בוא אלי היום, בחור מלא קסם. הזיכרון אינו מרפה. לא ידעתי אהבה כאהבתי אותך בשעות הספורות שעשינו יחד.

עכשיו, כבר לא עכשיו: כל הצבעים , כולם שחור לבן. הירח זכר ונקבה. עוד כמה תחפש אותי כדי לנטוש אותי שוב ושוב? עוד כמה תפצע אותי, כדי לראות שיש לי דם, אותו דם שזלג מן הצלוב? כמה פעמים תרצה ממני לחי ועוד לחי? האם בשל כך תחליף אל קנאי, שצלמו – צלמך? הבשל כך לקחת לך מצלמה, לחשוף את העור אשר אין בו אור? כמה תבגוד בי, פעם אחר פעם, ואחר כך תרצה שאגע בך כמו בפעם הראשונה? מה לך להיות מת בבית החיים אם אין לך חיים בעולם כולו? לא יעזרו כאן עלי הקיסוס ולא אמדאוס: יחדור אליך מי שיחדור – אף פעם לא יהיה עליך עוד הבל פי, עד שתשוב. בפאר לאשז קברו היהודים את מתיהם עד שבנו את העיר מחדש. פנו אז אל הקהילה וביקשוה להעמיד את המקום לרשות הכלל. היהודים הסכימו, אך מכיוון שההלכה אוסרת עצמות מן הקבר, כיסו את קבריהם בעפר וקברו את מתי העיר מעליהם.
שוב לבית העלמין, ראה כעת את מתי: הם מתיך.
נשק אותם: יהא זה הנשק, כלי מלחמתך, כל עוד אתה בחיים. נסה לא לבגוד, לא באביך ולא בבנך, ולא באלו שפשטו את עורם בפניך בתום שהיה רב משלך. אז, אולי הפנים ישובו להיות יופי גדול, הדמעות ישובו להיות מעיין מים חיים. אך סליחה לא תהיה.