הזכרת נשמות

"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו". (ברכות דף לא עמוד א, עירובין דף סד עמוד א).

וכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ט' סימן פה:

"הכוונה שחכז"ל במס' ברכות (דף ל"א ע"א) מסיימים על מאמר הנ"ל שמתוך כך זוכרהו, ובזה הפירוש כמו שאיתא בש"ס שם מקודם אין עומדים להתפלל מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה, והפירוש של תוך דבר הלכה, היינו הלכה שאינה מבוררת עוד, ומה שהוי חסרון בעת התפילה, שלא יהא מהרהר בה בתפלתו, הוי מעלה לגבי הנפטר מחבירו, שמתוך כך שההלכה אינה פסוקה ומהרהר בה זוכרהו זוכר גם כן את חבירו החביב לו שהציע לפניו ספקתו...".

והרי ספקותי לפניכם.

_________

בתנ"ך מצאנו על תפילות אנשים שהתפללו עבור עצמם, ועלתפילות של אנשים שהתפללו עבור אחרים, אך לא מצאנו תפילות של אנשים חיים שהתפללו על אנשים מתים.

במאמרי הירושלמי והבבלי שיובאו להלן, מצאנו שהתפילה, הצדקה והתשובה, מבטלים גזירות קשות שעל האדם החי, ושהצדקה אף מצילה את האדם החי מדינה של גיהנם לאחר מותו, אך לא מצאנו שתפילה או נתינת צדקה ע"י אדם חי, תציל מדינה של גיהנם אחר שכבר מת, כשם שתשובתו של האדם החי, לא תחזיר בתשובה את האדם המת .

_________

*מאמרי הירושלמי והבבלי*

"אמר רבי לעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו זו תפילה, ויבקשו פני זו צדקה, כמה דאת אמר: אני בצדק אחזה פניך, וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה, אם עשו כן מה כתיב תמן, ואני אשמע השמים, ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם ".(תלמוד ירושלמי, תענית פרק ב ה"א).

"אמר ליה לא לך אנא אנא שמע, איני קופץ אלא למה שאמר לי זקיני, שאמר לי: אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים, קפוץ לשלשה דברים ואת ניצול, ואילו הן: לתפילה ולצדקה ולתשובה ...". (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פרק י ה"ב).

"רבי יוחנן רמי, כתיב: לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, וכתיב: לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, שתי צדקות הללו למה? אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם". (בבא בתרא דף י עמוד א), וראו תלמוד שבת דף קנו עמוד ב: "נפק שמואל ודרש: וצדקה תציל ממות, *ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה*".

אך במקורות אגדיים מצאנו, שהחיים יכולים להציל את המתים

בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה דף י עמוד ב מצאנו את הדבר במיתת אבשלום:

"וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך, וכה אמר בלכתו, *בני* אבשלום *בני בני* [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום *בני בני*... והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול *בני* אבשלום אבשלום *בני בני* (שמואל ב' יט פסוקים א וה'). ... הני תמניא בני למה? שבעה, *דאסקיה משבעה מדורי גיהנם*". (שהוציאו משבעה מדורי גיהנם).

במסכת חגיגה דף טו עמוד ב, מצאנו את ה"הצלה" בסיפורו של רבי מאיר ורבו-אלישע בן אבויה:

"כי נח נפשיה דאחר אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי - משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו...".

גם מצאנו ע"כ בסיפור הקדיש, המופיע במסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ט, שבו "הצילה" תפילת הבן את אביו מדינה של גהינום:

"איבעיא להוא /בנים/ מכפרין עון אבות, או לא, תא שמע דר' עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא דהוה דרי טונא רבה על כתפיה, ולא הוה מצי לסגויי ביה, והוה צוח ומתאנח, אמר ליה מאי עובידתיך, אמר ליה לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההוא עלמא, ועכשיו איכא נטורין עילוון ממונין, ולא שבקין לי דאינוח, אמר ליה ר' עקיבא שבקת ברא, אמר ליה בחייך דלא תשהיין, דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא, ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע, אמר ליה אימא לי מה דקא מנחת, אמר ליה שבקית איתתא מעברתא, אזל ר' עקיבא ועאל בההיא מדינתא, אמר להו אתתיה דפלניא היכא, אמרו לו יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות, אמר להו אמאי, אמרו ליה דההוא ליסטיס הוה, ואכל אינשי, ומצער ברייתא, ולא עוד אלא שבא על נערה מאורסה ביום הכפורים, אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא, נטרה עד דילדא, אזל מהליה, לכי גדל אוקמיה בבי כנשתא לברוכי בקהלא, לזמן אזל ר' עקיבא לההוא אתרא, איתחזי ליה, אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

הסיפור מופיע במקורות רבים בשינויים רבים, להלן הנוסח המופיע בספר כלבו סימן קיד ד"ה אבל תוך:

"מה *שנמצא באגדה*, שפעם אחת פגע רבי פלוני, במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו, אמר לו: בני כל זה למה לך? אמר לו: רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון. אמר לו: ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה? אמר לו: אין מי שיצילנו, אם לא שיאמר בני קדיש, או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת, ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי, ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כך שנים עשר חדש גם להפטיר בנביא".

הריב"ש (שו"ת סימן קטו) נשאל: על מה ש"נהגו בספרד לומר *קדיש דרבנן* מי ש*מת אביו* כל שנת אבלו, על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי. אותה ההגדה, ראיתיה באותה ארץ, ואיני זוכרה; וגם מקומה יודיעני האדון, לדעת דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

תשובה: ההגדה ההיא אינה בגמרא שלנו; ואולי בספרי הרבות או בתנחומא. אבל מצאתי בספר אורחות חיים, שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל...". נוסח הסיפור שהביא הריב"ש הוא כנוסח המופיע בספר כלבו, שישנם האומרים שמחברו הוא מי שחבר את הספר אורחות חיים.

בספר מנורת המאור, (אבוהב, נר א כלל א, ח"ב פרק א) הביא נוסח שונה בשם המדרש תנחומא, פרשת נח, אך במדרש תנחומא שלפננו הסיפור אינו שם.

_________

בסיפורים אלה ראינו כיצד אנשים "קרובים" למת, הצילו אותו מעונש לאחר מיתתו.

האב את בנו -דוד את אבשלום.

הבן את אביו-בסיפור הקדיש.

התלמיד את רבו-ר"מ את אחר.

_________

כיום, "כולם יודעים", שכל החיים יכולים להשפיע על כל הנפטרים בעולם הבא, לטוב ולרע, אף אם אין קשר ביניהם.

אם בעבר ידעו, שאמירת הקדיש ע"י הבן היא המועילה לאביו, כיום ישנם החושבים שאמירת הקדיש לזכרו של הנפטר היא המועילה, ודי אם ישכרו אדם שיאמר קדיש, וכתוצאה מדרך מחשבה זו, התפתחה תעשיה שלמה המספקת שירותי ''לעילוי נשמת" למשפחות הנפטר, מלימוד משניות, ועד לאמירת קדישים בשנת האבילות וביארצייט , וראו ע"כ בספר "כל בו על אבילות", ח"א עמוד 305.

השבוע ראיתי מודעה שפורסמה ע"י ארגון צדקה: על "תיקון הנפטרים", שיערך בערב ראש חודש אלולוהמודעה מוסיפה: ''וכבר מובא בספרים הקדושים גודל חשיבות החסד, והרחמים שעושים לנשמות הנפטרים בתיקון והזכרת שמותיהם לעילוי נשמותיהם.

למעוניינים, ניתן לערוך את התיקון בעבור תרומה בסך 52 ש"ח".

תיקון במחיר מציאה. אינסלטור לוקח יותר בשביל תיקון.

כתובות ההקדשה בבתי הכנסת העתיקים, היו מודיעות על תרומות לזכות החיים, היום הן מודיעות על תרומות לעילוי נשמת..."

_________

ממתי התחיל החי "להציל" את המת?

ייתכן שהדבר התחיל בהקרבת הקרבנות עבור נפטרים.

בספר עזרא פרק ח פסוק לה, נאמר: "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לה'", ולדברי רבי יוסי במסכת תמורה דף טו עמוד ב, "על עבודה זרה הביאום. ולדברי רב יהודה בשם שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו".

וראו מהר"ם (יבמות דף פ"ו עמוד ב, בד"ה ומבני לוי) הכותב: "ודבר תמוה הוא ש(הלויים) חיו כל אותם הימים עד שחזרו מן הגולה".

בספר חשמונאים ב' פי"ב, מסופר, שלאחר שהתברר ליהודה המכבי שלוחמיו חטאו, הוא אסף מהעם תרומות, ושלחם לירושלים להקריב מהם קרבנות, לכפר על נפשות החללים שנפלו במלחמה.

_________

*התפילות להזכרת נשמות בימנו. (בקהלות האשכנזיות)*

בעוד שהמקורות שהובאו לעיל, שסיפרו על "הצלת מתים" ע"י אנשים חיים, היו הצלות "מקריות", הרי עם הזמן התמסדה "הצלת המתים", והתפילות למענם הפכו לחלק קבוע מנוסח וסדר התפילה.

התפילות להזכרת נשמות המתים הן שתים:

האחת, תפילת "אל מלא רחמים", הנאמרת ע"י שליח הציבור, לאחר קריאת התורה (בשבת, ויש הנוהגים לאומרה גם בב' וה', ראו שערי אפרים שער י סעיף כ"ז, גשר החיים פל"א אות א), שהיא סתם "הזכרת הנשמות" הנזכרת בכל מקום בשו"ע, (גשר החיים פרק ל"א אות ד), שנוסחה: ''אל מלא רחמים שוכן במרומים הַמְצֵא מנוחה נכונה תחת/על כנפי השכינה...* בעבור (שפלוני) נדב לצדקה* בעד הזכרת נשמתו/ה *לכן* בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים...".

השניה היא תפילת "יזכור", שהיא "הזכרת נשמות פרטית", הנאמרת ע"י היחיד, ביום האחרון של שלושת הרגלים וביום הכיפורים, שנוסחה: "*יזכור אלוקים* נשמת ... שהלך/ה לעולמו/ה, *בעבור ש(בלי נדר) אתן צדקה* בעבורו/ה, *בשכר זה* תהא נשמתו /ה צרורה בצרור החים...".

תפילת "אב הרחמים", אף שמזכירים בה את הרוגי "גזרות תתנ"ו", (מסעי הצלב הראשון של שנת 1096, שבהן הושמדו רבות מקהילות אשכנז), אינה תפילה להזכרת נשמות, אלא היא תפילה לנקמה, ונוהגים לאומרה כיום בקהילות ה"אשכנזיות", באותה הצורה שנהגו לאומרה בקהלות אשכנז לאחר הגזרות, שאז נהגו שלא לאומרה בכל שבת שמברכין ר"ח, (ראו ספר מהרי"ל (מנהגים) דיני הימים שבין, פסח לשבועות ד"ה ב), אך נהגו לאומרה בשבת שמברכין בה את חודש סיוון, מפני שבגזרות תתנ"ו נהרסו בחודש סיוון קהילות רבות באשכנז, (ראו ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבועות ד"ה א: "בשבת דלפני חג השבועות נוהגין באשכנז להזכיר כל מדינות וקהלות ויישובים שהיה בהן גזירת תתנ"ו... בכל מדינת ריינוס א"א אב הרחמים אלא בשבת דלפני שבועות דמזכירין את הקדושים גזירת תתנ"ו".

ואף שמאז ה"גזרות" עברו כבר יותר מתשע מאות שנה, עדיין מתפללים לנקמה.

נקמה ממי?

אם כי ייתכן לומר, שתפילה זו היא בקשה לנקמה על כל הגזירות שהיו בכל הזמנים מאז, ואין אלא לשאול למה לאומרה *רק* בשבת שלפני ראש חודש סיוון, ולא בכל שבת מברכים, או למה לאומרה אף בשבת שלפני ראש חודש סיוון?

_________

*הזכרת המת והצדקה לע"נ בשו"ע*

הזכרת המת והצדקה למען נשמתו מופיעים בשו"ע, במספר מקומות:

א) בהגהת הרמ"א, שולחן ערוך אורח חיים (הלכות שבת) סימן רפד:

"ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים, ולברך העוסקים בצרכי צבור, כל מקום לפי מנהגו".

ב) בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרכא סעיף ו, מופיעה בדברי המחבר, רק נתינת הצדקה למען המתים, ללא "הזכרת הנשמות", ואילו הרמ"א הוסיף שם גם את הזכרת הנשמות:

"נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. (בהגהת הרמ"א :ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ).

ג) בהגהת הרמ"א, שולחן ערוך יורה דעה, (הלכות צדקה), סימן רמט סעיף טז:

"מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות, מנהג ותיקין הוא, ומהני לנשמותיהם".

מלשונם של המחבר והרמ"א משמע, שהיו מנהגים שונים, בהזכרת הנשמות:

המנהג האחד: (הרמ"א, אורח חיים סימן רפד), להזכיר את המתים ללא פסיקת צדקה

המנהג השני: (המחבר, אורח חיים סימן תרכא),

נתינת צדקה לעילוי נשמות המתים ביום הכיפורים, ללא "הזכרת הנשמות", ולדברי הרמ"א גם נודרים לצדקה, וגם מזכירין נשמותיהם.

{בשולחן ערוך יורה דעה סימן שמז סעיף ג, כתב המחבר: "מה שאנו נוהגין בתשלום השנה לקונן ו*להזכיר נשמות*, נראה לי שאינו בכלל זה ומותר לעשותו סמוך לרגל", מתייחסת להזכרת הנשמות הרגילה שלא התייחסה להזכרת הנשמות של יום הכיפורים}.

המנהג השלישי: (הרמ"א, ביו"ד סימן רמט), לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות.

וכבר הבאנו לעיל מספר גשר החיים, שסתם "הזכרת הנשמות" הנזכרת בכל מקום בשו"ע, היא תפילת "אל מלא רחמים", אךבשו"ע אין כל זכר לאמירת תפילת ה"יזכור" בשלושת הרגלים.
_________

*הצדקה בהזכרת הנשמות בימנו*

בנוסח התפילה של ימנו מופיעה ה"צדקה" בכל תפילה להזכרת נשמות, בין שהיא של שבת, ובין שהיא של שלושת הרגלים או של יום כיפור, אך מדברי הראשונים משמע, שנתינת הצדקה עבור המתים היתה בעבר רק ביום הכיפורים, ללא קשר להזכרת נשמות, והיא הופיעה בדברי המחבר, שכתב: "נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים", דברים שמקורם בדברי המרדכי, (יומא סימן תשכ"ז), שכתב: "ומה שהורגלו לידור צדקה ביום הכיפורים עבור המתים ...", מבלי להזכיר את ''הזכרת הנשמות", והזכרת הנשמות הופיעה רק בדברי הרמ"א שהגיה את דבריהמחבר, והדברים מפורשים ברוקח (סימן ריז), שכתב: "ומה שפוסקין צדקה עבור המתים ביוםהכיפורים ולא ביום טוב...", שלא שלל את נתינת הצדקה ביום טוב, אלא ששלל את נתינת הצדקה עבור המתים.

לנדרי הצדקה שהיו בימים האחרונים של שלושת הרגלים, לא היה כל קשר למתים, אלא היה מאחר וביום האחרון של החגים קורים בתורה למפטיר את פרשת ''כל הבכור'', (דברים פרק טו פסוק יט: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ..."), שסיומה הוא "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת *וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ*". (דברים פרק טז פסוקים טז -יז), כדברים המפורשים במחזור ויטרי, (לרבי שמחה מויטרי, תלמידו של רש"י), בדיני חג השבועות, סימן שיב:

"*ופוסקים צדקה ברבים על החיים לבד*, מפני שקראו היום איש כמתנת ידו וגו'. וכן מנהג בכל יום אחרון של רגלים שקורין פרשה זו לפסוק צדקה על החיים לבדם ולא על מתים שלא להצטער עליהם. דכת' בהו ברגלים (דברים טז) והיית אך שמח. ו*כן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים, אלא ביום הכיפורים בלבד*".

וייתכן שבג' הרגלים אף לא הזכירו את המתים.

בתקופה מאוחרת יותר, החלו להזכיר את המתים גם בימים האחרונים של שלושת הרגלים, ו"לנצל את נתינת הצדקה" של ימים אלה, שלא היה לה כל קשר למתים, (גם) כדי לבקש מה' עבור המתים, וכפי שכתב הלבוש בסימן תצ סעיף ט:

"מה שמזכירין נשמות ביום טוב אחרון דפסח, הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו', וכיוון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות, שיזכור אותם אלהים לטובה בזכותם, *לכך* מזכירים הנשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור, וביום הכפורים מזכירים מפני שהוא יום הדין, אע"פ שאין קורין בו כל הבכור".

____________

ראיתי מי שכתב, שהאומרים "יזכור" מותר להם לבכות בחג, מפני שהבכי גורם להם תענוג, ונזכרתי ב"מוסר שמועס" ששמעתי מראש כולל יֶקֶה-ליטאי, שאמר בין דבריו: הטוענים שהליטאים הם אנשים עצובים, אינם יודעים עד כמה העצבות גורמת להם שמחה.

האם הליטאים הם מזוכיסטים?

_________

מדברי המהרי"ל, (מנהגים, הלכות יום כיפור ד"ה [יד]).ניתן להבין, שבזמנו הזכירו את המתים באופן"פרטי" רק ביום הכיפורים ולא בחגים:

"אמר מהר"י סג"ל שמנהג הוא ש*כל אחד ואחד מזכיר נשמות אבותיו ביום כפור* בשעה שאומר ההפטרה ו*מניח צדקה בשבילם*, והוא נהג גם להזכיר כל רבותיו שלמד בפניהן". (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות יום כיפור ד"ה [יד]).

הוא לא הזכיר את נוסח התפילה להזכרת הנשמות הפרטית, ויתכן שביום כיפור אמרו את תפילת "אל מלא רחמים" באופן פרטי, ובימים האחרים היא היתה נאמרת ע"י שליח הציבור

בשלושת הרגלים נדרו לצדקה ''איש כמתנת ידו", אך התרומה עבור המתים ייתכן שהיתה רק סכום קטן:

״כשמזכירין נשמות יתן בעד כל הנזכרים פרוטה, ופרוטה אחד מכ"ד בווינר, (ספר המנהגים לרבי יצחק מטירנא סימן תקי, הגהות המנהגים חג הפסח אות לד, בשם רבו (שכתב במנהגי מהר"ש מנוישטט, סימן תקי), שכתב: מי *שהזכיר נשמות במוצאי הרגל*, (ייתכן שהכוונה ליום אחרון של הרגל), ומזכיר הרבה מקרוביו כל אחד יחידי, אם צריך ליתן מכל הזכרה והזכרה? והשיב לי, שכל הזכרה צריך ליתן פרוטה, וכ"ד פרוטות הוי ווינער אחד".

מדבריו למדנו, שבמקומו נהגו גם בשלושת הרגלים להזכיר נשמות באופן פרטי, ולא רק של ההורים אלא אף של "הרבה קרובים", ולתרום צדקה בעבורם.

_________

*תפילה וצדקה למען ועל המתים*

בספרו "הרוקח" סימן ריז, שואל רבי אלעזר בן רבנו יהודה מוורמייזא, (שדבריו הם מקור דברי הרמ"א בסימן רמט סעיף טז, שהובאו לעיל), אודות התועלת בנתינת צדקה לזכות המתים: "מה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו? אלא השם בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת והיה נותן אם היה לו, *אז תועיל לו קצת*, כי החי יכול לבקש להקל דין המת, ... אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל".

על התועלת בתפילה וצדקה למען המתים כותב רבו של הרוקח, רבי יהודה החסיד בספרו ''ספר חסידים", (הוצאת מוסד הרב קוק), במספר מקומות.

בסימן תר"ה הוא כותב: "וכן מי שמת כשהוא רשע אין דרך ל*התפלל* עליו כדי שיזכה עם החסידים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, לפי ששכר שראוי לצדיקים, אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצוות, והתאפקו מעבירות, אבל מי שהלך אחר תאותו להתעדן בעבירות, האיך ייתכן שיהיה לו חלק טוב, זה ודאי אמרו אלא *כדי להקל מעליו הפורעניות בלבד*".

מדבריו בסימן זה ניתן להבין, שהוא לא שלל את התועלת בתפילה על מת שהיה רשע, אלא הוא הגביל את התועלת, רק להצילו מעונש אך לא לתת לו שכר.

בסימן ק"ע כותב הספר חסידים, שצדקה מועילה אף לרשע, אלא שהוא מתנה את התועלת באם המת ציווה ע"ז בחייו ועשו במותו, שכתב שם: "אבל צדקה שנותנין, דומה לעגלה ערופה ... ועוד אם יאמר אדם מה מועיל לאחר מיתה, אם הבן רשע הרי האב יוכל לפדותו בצדקה ... וא"ת למה יועיל באותו עולם, הואיל ובחייו לא עשה ולא ציווה אלא שעושין בשבילו, נאמר כי יש חילוק בין האנשים שאם לא יזכה בחייו לא יצילו לו כל הצדקות ... אבל מי שלא זכה לאחר מיתה לא יועיל כל מה שיעשו בשביל המת, אא"כ ציווה זה בחייו ועשו במותו...".

בסימן רמ"א כתב הספר חסידים, שהחיים הנהנים מצדקה שניתנה לזכות המתים, צריכים להתפלל על המתים, ''שהרי משה התפלל על עצמות יהודה", וכך כתב גם בסימן רמ"ב

וכך הוא כתב גם בסימן תתשע"א, שגם בו אין הוא מחלק בתועלת למת, אם היא מתפילה או צדקה, אלא מתנה את התועלת באם המת ביקש שיעשו זאת עבורו בחייו: ''וכן מועיל למתים שהחיים *מתפללים עליהם, או צדקה שנותנים עליהם*, וצדקה תציל ממוות ... ודווקא ביקש בעולם הזה מטיבין למת".

_________

הרב יקותיאל גרינוואלד, הגיב בספרו "כל בו על אבילות", (ח"א עמוד 403) על דברי מי שרצה לבטל את אמירת תפילת "יזכור":

"והנה במה ש*אחדים* מחללים יו"ט בבואם לבית הכנסת באוטו, צר לנו מאוד, *ודי* לעוררם שלא יעשו כן, ושיצא שכרם בהפסדם, אבל לנגוע בתפילת יזכור שנתקדש אצלינו, והרבה נודרים נדבות ושופכים דמעות ... חס לנו לבטל תפילה זו, ועל כאלה נאמר סיג לחכמה שתיקה".

ויש לשאול:

מהי ה*סיבה העיקרית* לדברי הרב יקותיאל גרינוואלד ש*די* לעורר שלא יעשו כן?

האם מפני שתפילת יזכור *נתקדשה* אצלינו?

האם מפני שהרבה שופכים דמעות?

האם מפני שיפסידו הרבה נודרי נדבות, אם מחללי החג לא יבואו ל"יזכור"?

"קידוש" ה"יזכור" ע"י הציבור המופיע בבית הכנסת רק לאמירת התפילה, עטף תפילה זו במסתורין, וייתכן שמכאן מנהגי היציאה מבית הכנסת בזמן אמירת היזכור של אלו שהוריהם בחיים, ו"אוי ואבוי" לו לפעוט, שנכנס "בטעות" לבית הכנסת לחפש את אביו, ולא ידע שאסור לו להיות בבית הכנסת, בשעה שאביו אומר "יזכור".

_________

שאלותי בנוסח התפילות להזכרת נשמות.

האם בעבור (שפלוני) נדב לצדקה בעד הזכרת נשמתו/ה,* לכן* בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו?

האם *חייבים* לנדור לצדקה כדי שה' יזכור את נשמת; הנפטר?

האם הצדקה היא דמי כניסה לצרור החיים ?

האם ככל שהקרובים החיים, משלמים יותר, המתים מקבלים מקום יותר מכובד בצרור החיים?

_________
========

מסקנותי:

לא ברור אצלי מתי החלו להזכיר נשמות בתפילה, ומה היתה מטרתה ההזכרה.

ייתכן שהתפילה היתה תוצאה של צורך נפשי ודתי שלא להתנתק מהעבר, הן של הציבור, הן של היחיד.

ההזכרות לא היו תלויות בחגי השנה, אלא בתאריכים הקשורים למת, וחגי השנה היו ''סיבה" ש*לא לאומרה*.

ייתכן שהתרומה לצדקה ביום הכיפורים, החלה כתרומה למען החיים: "שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה ו*צדקה* ותשובה", ורק אח"כ החלו לתרום עבור המתים.

התרומה לצדקה שהיתה בשלשת הרגלים לא היתה קשורה למתים, אך נוצלה למענם.

התפילות למען המתים נוספו אח"כ.

נוסח התפילות להזכרת נשמות שאין בו כל בקשה לסליחה ומחילה למת. לא מובן אצלי, כמו"כ לא ברור אצלי למה ומהו השינוי בין נוסח תפילת הש"ץ (אל מלא רחמים) ונוסח תפילת היחיד (יזכור).

כ"ט לכם.


תוקן על ידי - נישטאיך - 15/08/2004 13:24:29

יש מקור מהתנחומא האזינו א', אם כי ברור שזו הוספה מאוחרת
לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם שכן איתא בת"כ כפר לעמך ישראל (שם כא) אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכאן שהחיים פודין את המתים לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה שכן שנינו בת"כ יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה ת"ל אשר פדית מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת מיד נעשה רך ונקי כגדי ומטהרין אותו כשעה שנולד ומזין עליו מים טהורין מדלי וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים וגופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק וחי לעולם.

וכבר העיר בובר בהערות שבמקום 'תו"כ' צריך לגרוס 'ספרי'.

ליצחק יונתן.


במאמרי הירושלמי שהבאתי אין זכר למתים.

במאמרים האגדיים אין זכר לצדקה.

בספרי אין זכר ליום כיפור.

בהזכרת הנשמות שלנו אין זכר לתפילה.


*********

בקשר לתפיסה שהיתה בימי החשמונאים, על כפרה למתים.


הרי הסיפור כפי שהוא בחשמונאים ב פסוק לח-מד:

"אז אסף יהודה את הצבא ויסיעו עד עיר עדולם וכאשר הגיע היום השביעי הטהרו כמנהג, ויעשו שם את יום השבת. ולמחרת כאשר באו אנשי יהודה למועד הדרוש לקבור את גופות הנופלים ולהביאן אל קברי האבחות אצל קרוביהם. מצאו תחת המעיל של של כל אחד מן החללים חפצים מקדשים לפסילים אשר ביבנה, דבר אשר התורה אוסרת על היהודים, ויהי גלוי לכל כי בגלל זאת נפלו אלה ... אחרי כן אסף נדבות מכל איש ואיש ...וישלח לירושלים להקריב קרבן חטאת, וטוב ויפה עשה בחשבו על תחיית המתים, כי לולא ציפה לשיבת החללים לחיים הלא למותר וללא תועלת היה להתפלל בעד המתים".

מכבים+פסילים!

נישטאיך



נראה פשוט שהמניע הגדול והחזק לכל הטכסים האלו הוא אחד - הרצון העז של מי שנשאר בחיים להיטיב עם זה שהלך לעולמו. ואם יש לדבר זכר במנהג או בקבלה או בכל דבר, על אחת כמה וכמה שירצה להשקיע בזה.

ובסופו של דבר נכנס כאן גם המוטיב המרקסיסטי, שזו פרנסה לא רעה בכלל למוסדות ולפרט...



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
סיום הודעתך קשורה לאשכול אחר, שהביא הלינקזעצער, ושם כבר השיבו לך מה שהשיבו.
ומשום מה חושש אני, שהערה זו לא נכתבה בתום לב.
כן, אמנם ישנם אלו המנצלים כל דבר שבקדושה לעשות מזה כמה גרושים, אפילו מח"י רוטל הם יודעים איך לעשות כסף.
אך ח"ו להטיל דופי במייסדי מנהגי הזכרת נשמות שהיו להם מוטיביים מרקסיסטיים.

מה זאת נשמה?

למיימוני

אחזור על מה שכתבתי כבר באשכול זה.

איני חושב שיש כאן רצון להיטיב, כל מי שאיבד מי אדם יקר לו "יודע" שאין מה להועיל לו, אך מפעם לפעם הוא רוצה לזכור את העבר, וזהו דבר שהזכרת הנשמות עשתה בעבר.

כתבתי *בעבר* לא כפליטת הקשה. בהיותי בחו"ל ראיתי את השינוי במספרם של אלו שהגיעו להזכרת נשמות. בני "דור השואה" נהרו בהמוניהם, מספר הבאים כיום הוא קטן ביותר,
איני יודע אם סיבת הדבר תלויה בשינוי ברגש הדתי של "חיי המתים", או בשינוי שחל בקשר הנפשי.

לדעתי, ייתכן שכך גם התחיל היארצייט, אם כי ראיתי הסברים שונים למנהג זה.

מצורפת כאן הודעת בר_בי_רב על: גלגולו (או התפתחותו) של "יזכור"


כידוע, מזכירים נשמות בביהכנ"ס לאחר קריאת התורה, בג' רגלים וביוה"כ.

בארץ ישראל שאין ב' יו"ט, מזכירים נשמות בשביעי של פסח , בשבועות, ובשמחת תורה.

אך המנהג הנכון של אמירת יזכור מתקיים בחו"ל.
והוא : באחרון של פסח, ביו"ט שני של שבועות, ובשמיני עצרת (לא בש"ת) וביוה"כ.


והנה ביוה"כ מזכירים נשמות ככתוב בפוסקים (והמקור הוא בס' הרוקח) שהמתים גם הם מתכפרים ביוה"כ ויש להם זכות בצדקה שנותנים עבורם.

אך בקשר לג' רגלים:

נשאלת השאלה, למה קבעו הזכרת נשמות בשביעי של פסח ביום טוב האחרון, ואילו בשמיני עצרת ביום הראשון ?
ולמה בכלל לא קבעו הזכרת נשמות ביו"ט ראשון של פסח , ולא בחג הסוכות ?

ולמה בשבועות ביום השני ?

א.
הנה מקור המנהג הוא במחזור ויטרי ועוד, שאימת שקוראים בתורה "איש כמתנת ידו כברכת ה"א אשר נתן לך" נוהגים לנדור נדרים לצדקה לקיים את דברי הכתוב.

ולכן מתקיים מנהג זה באחרון של פסח ובשמיני עצרת וביו"ט שני של שבועות שקוראים בסוף פר' ראה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם: איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך"

א"כ יוצא דבר מעניין שבא"י אין כלל טעם להזכרת נשמות במועדים אלה, שכן בשביעי של פסח קוראים את שירת הים, בשבועות קוראים את פר' קבלת התורה ובש"ת קוראים "וזאת הברכה"...

ב.
יש מן הראשונים שכתבו שבג' רגלים יפסקו צדקה רק בעד החיים ולא בעד המתים, כדי לא להכניס ללב צער ביו"ט על המתים, אך יש שכתבו לפסוק גם על המתים.

והמנהג "כמובן" לפסוק צדקה רק על המתים ולא על החיים...

ג.
עיקרו של המנהג הוא לפסוק צדקה, והדבר הטפל הוא הזכרת הנשמות, והמנהג הוא הפוך, הזכרת הנשמות הוא העיקר ( וגם רבים מאלו שאינם מקפידים על שאר המצוות מקפידים ביותר על כך, ראה נושא הכפרות...) והצדקה נעשתה לטפל.

ד.
המנהג שאלו שיש להם אב ואם יוצאים מבית הכנסת בשעת אמירת "יזכור".

וטעם המנהג כתבו משום עין הרע.

ראיתי טעם מתקבל ב"כתבים נבחרים" של הרב ברלינר, שהמנהג היה שבשעת "יזכור" היה השמש פונה לכל אחד מהאומרים , לדעת את סכום נדרו לצדקה., וכדי שלא יתבלבל בין אלו האומרים ונודרים, לאלו שאינם נודרים, התקינו שאלו שאינם אומרים, יצאו החוצה מבית הכנסת.

חורף טוב ושנה טובה לכולם.