שיחה פילוסופית עם ילדה בת חמש

סיפור יפה.

אין לי ילדה בת חמש, אבל אני מניח שאני הייתי עונה ככה:
איך אפשר לראות את ה"אני" של אבא?
אי אפשר. אפשר לשמוע מילים שאבא אומר, אפשר לראות את העיניים של אבא, אבל אי אפשר לראות פנימה, מי הוא באמת.
אותו הדבר לגבי אלוהים. אפשר לראות רק מאפיינים חיצוניים שלו.

ואולי... אולי כשהנשמה עוזבת את הגוף היא יכולה להתחבר למקור האמיתי שלה, ואז היא כבר לא מנותקת מה' כמו שנדמה לנו בעולם הזה, תחת ההגבלות של הגוף.

מי יודע...  
לא יראני האדם וחי

אפ"ב,

העניין הוא שהשיח היה עם אחד שאינו חפץ שבתו תאניש את הא-ל [וכנראה גם לא את המלה "אני"] כישות נסתרת אלא תשכיל/תזהה אותו בכל ההוויה הגלויה על כל היבטיה.

ווטו,
כשאדם אומר/רושם "אלוהים" הוא חייב להתייחס למשהו.  (לא משנה כרגע למה בדיוק)
שאם לא כן- אין שום משמעות לדבריו. (דבריו יהיו שווי ערך קוגניטיבי ל %!$^@%&&$^#$5)

כשרשמת "הוויה גלוייה" בעצם הרסת את שניסית לבנות, שכן הוויה גלוייה מתייסחת רק למה שנגיש לחושים. ז"א היפך מטרתו של מיימוני.
כמדומני, מטרתו של מיימוני היתה להסביר איך ה"הווייה הגלוייה" היא רק חלק מה'.

ואת זה אפשר לעשות רק בשילוב של החושים, ותחושת האני הפנימית של הילד.
אלו המרכיבים היחידים שנמצאים ברשותינו להבנת המציאות.
החושים- עבור הבנת העולם הפיסי.
תחושת האני עבור הבנת פנימיות המציאות, פנימיות שאיננו יכולים להבחין בה בחושים.

לכן אני הייתי בוחר בהתחמקות נבונה:  כפי שאי אפשר לתפוס את ישותו הפנימית והמדוייקת של אבא, ככה אי אפשר לתפוס את ישותו הפנימית והמדוייקת של ה'.

(ולילדים עוד יותר חקרניים: אבל את אבא היא רואה. איזה רושם חושי יש לה מה'?
כל העולם שהיא מכירה דרך החושים, כולל בני האדם, הם כמו ציור שעשה ה'. 
וכפי שציור מעיד על הצייר, ככה פילאי הבריאה מעידים על ה' ותיכנונו.)

במידה ודברי לא הובנו, ניסיון נוסף:
אם "האנשה" פירושה לתת לה' גוף פיסי, אז אתה צודק.
אם "האנשה" פירושה לתאר את דרך הנהגתו של ה', אז לדעתי זה לגיטימי, וזו האפשרות היחידה שאני מכיר.
וכשמישהו יצליח להגדיר בדיוק מה זו תחושת ה"אני" של האנוש, אז אני אהיה מוכן לזנוח את התיאור הנ"ל.
אגב, כמדומני אחד משמות ה' זה "אני".