ההסתכלות הכפולה (התפתחות ההלכה)

בן ציון כהנא כתב:

מיימוני
ההסתכלות האנושית שעל פיה יש לקבוע הלכות, מקובלת עלי כל עוד יש לה אחיזה במציאות. כלומר, גם אני מבין שיש מקום להתיר אכילת שרצים, שאינם נראים בעין בלתי מזויינת. שכן הציווי ניתן לפי ראות עינינו. גם ההתייחסות לכינה או לבעלי חיים אחרים, כמי שנבראו מעצמם ולא נולדו מאחרים, מובנת לי באופן זה. אולם ישנם דיונים הלכתייים שכל עניינם הוא לכאורה מדעי. כגון בהלכות בישול בשבת, הדיון על "כלי ראשון" ו"כלי שני" או על "בישול אחר בישול" ו"בישול אחר אפיה", וכן נידון "קלי הבישול", הן שאלות הלכתיות שאינם נידונות על פי ראיית העין, אלא על פי ידע מדעי, שאינני יודע איזו אחיזה יש לו במדע בן זמנינו. גם בענין בליעת איסור השאלות "עילאה גבר" או "תתאה גבר" וכן "איידי דטריד למיפלט לא בלע" הן שאלות מדעיות לכאורה . כשם שהשאלה אם טריפה חיה היא שאלה מדעית, וכבר נידון הדבר בדברי רבותינו דחזינן שאינו כן.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בן ציון

הזכרת הלכות בדיני שבת כמו:

בישול.
כלי ראשון וכלי שני.
קלי בישול.
בישול אחר בישול.
בישול אחר אפיה.

אבאר במקצת את המונחים האלו.

בישול - תהליך שהיום אנו מזהים בתור כימי שבו על ידי חום אנו גורמים למוצר מזון לשנות את צורתו ולהפוך לראוי לאכילת אדם.

כלי ראשון וכלי שני - כלי ראשון הוא כלי העומד על האש והמים מתחממים בתוכו עד לחום המספיק לבישול. כלי שני הוא זה שיוצקים לתוכו מתוך הכלי הראשון. ההנחה היא שבינתיים המים מתקררים במקצת, ולכן אין הם גורמים לבישול.

קלי בישול - חומרי מזון שאינם זקוקים לטמפרטורה גבוהה ולמשך זמן בישול כשל רוב המזונות שלנו, ולכן אפילו בכלי שני הם ישנו צורתם - ולמעשה יתבשלו.

בישול אחר בישול - האם מוצר שבושל והתקרר וחזר והתחמם נקרא כאילו בושל מחדש.

בישול אחר אפיה ולהפך - האם מוצר שכבר עבר את התהליך ובושל וחזר ונאפה וקיבל צורה חדשה, האם התורה אסרה זאת בשבת.

לכל ההגדרות האלו יש שני פנים. מצד אחד, אנו מדברים על מושגים שמוכרים לכל אדם ממהלך חייו גם אם לא למד כימיה ופיזיקה. כולנו מבדילים, לפי הטעם ולפעמים גם המראה, בין אוכל מבושל לשאינו מבושל. אנו לומדים להשתמש במילים האלו לפני שהגענו ללמוד בבית הספר על כימיה ופיזיקה. ולמעשה, בני אדם השתמשו בהבחנות האלו לפני שהופיעו המדעים האלו בהיסטוריה.

אמנם, עכשו, לאחר שיש לנו ידע בכימיה, אנו יכולים לנתח את התהליך הכימי, למדוד את הטמפרטורה של המים בכלי הראשון והשני, ולתת תשובות מדוייקות, מדעיות, לגבי השאלה על מידת החום ותהליכי הבישול.

אך זה רק מראה, לדעתי, כי יש שתי דרכים לענות על השאלה אם משהו מתבשל או לא בנסיבות מסויימות. השיטה הקלאסית, המסורתית, שמחלקת בין כלי ראשון לשני, והשיטה המדעית, שמציעה להצמיד מד חום משוכלל לכל כלי.

לדעתי, בדרך כלל, אין אנו נזקקים למדידות אלו. אין הן אינטואיטיביות עבורנו. ואם תהיה התנגשות בין המדידות לבין ההגדרות ההלכתיות המקובלות בידינו, תהיה לנו שאלה, אך אני סבור - נכון להיום - שנכריע שההרגל ההלכתי עיקר והמדע אינו משנה אותו.

יש לכך סיבות נוספות, אולי צדדיות. כמו למשל העובדה שהסיבה שכלי שני אינו מבשל אינו רק בגלל הבדלי הטמפרטורה, אלא בגלל שאין רגילות לעשות זאת בכלי שני. ורק קלי בישול הם כאלו שמניחים אותם בכלי שני כדי להתבשל, ולכן יש חיוב על זה מהתורה. ולעומת זאת כלי שלישי אינו מבשל כלל, ולא בגלל, או לא רק בגלל, הבדלי הטמפרטורה, אלא בגלל שכלי שלישי אינו אמצעי בישול רגיל, ולכן לא נאסר מן התורה. בקיצור, זה הטעם שנקרא "שינוי". שכל "שלא כדרכו" לא אסרה תורה.

ועוד יש להזכיר את השיטה המפתיעה של הירושלמי כי למעשה יש בישול רק על ידי האש, או על ידי כלי שמונח על האש, ותו לא (עיינו פרק שלישי כמדומה לי בירושלמי. אני גיליתי זאת דווקא בפירוש ר' חיים קנייבסקי שם).

בקיצור, אני חולק על בן ציון כהנא בטענה כי הקביעות לגבי בישול הן מדעיות. אני סבור שהן תלויות במראה העין ובמחשבה האינטואיטיבית.

כמובן, אם יוכח אחרת, אזי אודה שנוצר מצב שבו יש סתירה בין שתי צורות ההסתכלות, ויש לעיין כיצד בכלל מחפשים תשובה לשאלות כאלו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בטהובן כתב:

בנצי
שאלה היפוטטית:
אם יתברר (מה שכבר קורם עור וגידים) שניתן למחשב כל בית ולחברו למערכת רובוטית משוכללת המגיבה לפקודות קוליות ללא מגע יד - האם לשיטתך ניתן לשנות את הגדרת ל"ט אבות מלאכה? שכן האדם עצמו לא יבצע שום עבודה, ולא חל כאן "שורו וחמורו" משום שאין הרובוט יצור חי, אינו מתעייף או חש דברים. ואלך כף יותר קדימה - אם כל האביזרים הללו יהיו מופעלים באנרגית השמש, ללא תלות במקור חשמל כלשהו, מה אז?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בטהובן

צדקת שברובוט אין איסור "שביתת בהמה". בשאר דבריך, העלית שאלה מעניינת, שמרחפת באויר מזה זמן. יש כבר התחלה של תשובות. ואני סוקר את התחום, כי שאלתך בנויה למעשה על כמה נושאים וכמה אפשרויות. אני מקווה שתסכים לקרוא גם את האריכות הזו.

א. קיימת אפשרות לפתח מכשירי "גרמא". אלו מכשירים שמצד אחד ניתן להפעיל אותם על ידי לחיצת כפתור, ואז יווצרו כל אותן פעולות שאנו רגילים בהן מימי החול, אך זה נעשה באופן שאין כך "מעשה" מן התורה.

הסבר (סכמטי למדי, אבל זה מה שידוע לי וזה מה שאני מסוגל). נניח שאנו רוצים להדליק אור בשבת. אז המכשיר בנוי כך שכל העת, פעם בחצי דקה נניח, הוא ינסה לסגור מעגל חשמלי ולהדליק בכך אור. קיים מנגנון מקביל, שמונע את סגירת המעגל, ופועל 10 שניות לפני המנגנון הראשון. האדם, על ידי הסטת ידית בתהליך מכני בלבד, מונע ממנגנון הניתוק למנוע את הדלקת החשמל. זה אומר שתוך חצי דקה לכל היותר לאחר הפעלת המכשיר, החשמל יידלק.

ובכן, אם נניח שהדלקת חשמל היא כן מלאכה, זאת אומרת שהסיבה לפטור כאן היא רק השימוש במכשיר גרמא, האם זה מותר או אסור בשבת?

ביחס לשאלה זו מתפתחות שתי גישות:

הגישה האחת קובעת כי כיון שידוע לי שהמכשיר פועל בשיטת הגרמא, זה מותר לכתחילה בשבת. אבל יש לאסור. לפחות מדרבנן. מדוע? מפני שלא ניתן להניח להשתמש בשבת במכשירים כאלו, שלמעשה ייצרו מצב של יום חול, ואבדה השבת. בדומה לכך, חכמים אסרו אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשבת, ואני משער שזה אותו נימוק.

הגישה השניה טוענת שזה איסור תורה. מדוע? מפני שאני יכול להסתכל על המכשיר גרמא בתור "קופסה שחורה". איני יודע ולא מעניין אותי איך זה בנוי. אני יודע שאני לוחץ על כפתור כאן ויש אור מכאן. זה איסור תורה.

ב. הפעלת מיכשור באמצעות הקול הוא דוגמא נוספת לכך של מעשה שאינו אסור לכאורה מן התורה. האם דיבור כאן ייחשב כמעשה בידים?
יש סוגיות שונות שעוסקות באחריות של מעשה שנעשה על ידי דיבור בלבד, ויש בכך פסיקות שונות, בגמרא עצמה, לפי ההקשר. למשל, אסור לקרוא בשבת לבהמה שתבוא אלי, אם יש עליה משא, משום איסור "מחמר", למרות שרק קראתי לה ולא עשיתי מעשה. בדומה לכך, אסור לקרוא לבהמה כדי להפסיק אותה מלאכול בתבואה בשעה שהיא חורשת, כי יש להניח לבהמה לאכול ללא הגבלה מהתבואה בזמן החרישה. לעומת זאת, ברוב המקרים אין הדיבור נחשב למעשה.

מה יהיה כאן? איני יודע, ואני סבור שכל עוד הנושא לא הפך לשכיח, יכולתנו לשפוט על התחושה המתאימה לו אפשר שלא תהיה מדוייקת די הצורך לקביעת הלכה.

יש כאן פן נוסף, ואדון בו במקרה הבא.

ג. אם המערכת כולה פועלת על ידי אנרגית השמש, יתכן שלא יהיה זה איסור תורה. הגמרא קובעת לגבי בישול, כי בישול בשמש אינו אסור מן התורה וגם לא מדרבנן. בישול במה שהתחמם בשמש, כגון מים, או אפילו חול שהתחמם מהשמש, אסור מדרבנן. אך איסור תורה אין כאן.
מדוע אין כאן איסור תורה? לפי רש"י במקום (מסכת ביצה בהתחלה) משום שהדבר אינו שכיח.

האם זה אומר שאם הדבר יהפוך לשכיח הדין ישתנה? אולי. ואולי כיון שהמסורת היא שאין זה איסור תורה, לא נוכל לחדשו. ואולי זה יהיה מה שנקרא "מדברי סופרים"? כלומר, יהיה כאן איסור ברמה של איסור תורה, אך זה יהיה מ"פירושם של סופרים", כפי שמשתמשים במונח בינים זה?

עדיין לא ודאי לי שמערכת כזו שפועלת על אנרגית השמש, והיא יחידה במינה כך שזה לא שכיח (אבל יש לעיין בסוגיא של דבר שאינו מצוי, אך אילו היה מצוי, היה טוב לכולם) – אין בה איסור תורה. למשל, אפשר שהקולא של אין איסור אלא באש לא נאמרה אלא לגבי בישול?

וצריך לי עיון.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רמז-במזל ענה לבטהובן:

בטהובן,

בשבת התורה אוסרת מלאכה, לא עבודה.

גם בעבר הרחוק היה ניתן להעביר אש מנר חרס לנר חרס ללא קושי. ובכל זאת כתבה תורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"

ההסבר לכך כשלעצמו כבר כתוב בתורה בהסבר ציווי שמירת שבת.

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם"
מדובר כאן על ברית בין עם לאלוהיו.

וממשיך הפסוק: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"
שוב "אות" וברית.

"כי [ב]ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"

במילים אחרות, הטעם המרכזי של מצוות השבת היא הזדהות עם האמונה בבריאת העולם, כלומר בכך שבורא עולם יצר את עולמו וחוקי הטבע של בתקופה הנקראת "ששת ימי בראשית" ואז תהליך היצירה האלוהית הסתיים, כשחוקי הטבע ממשיכים לפעול בעולם.

ואיך מזדהים עם האמונה הזו?

גם אנחנו מצווים להמנע ביום השביעי מיצירה אנושית, בדומה
לשביתה של ה' מהיצירה האלוהית "ביום השביעי".

לכן, למשל, מותר להשתמש בשעון שבת, שבהפעלתו מסתיימת היצירה האנושית ביום שישי, בדומה לעולם הממשיך לנוע ביום השביעי לאחר שנשלמה יצירתו בסוף היום השישי.

עם הבנה בסיסית זו, אין מקום לשאלותיך על שינוי בדיני ל"ט מלאכות עקב הקלות טכנולוגיות.

ובכלל, על השפעת שינויים בידע המדעי על כללי הלכה, כדאי לעיין בלינק הבא:
http://www.medethics.org.il/articles/Assia71-72.08.doc

מקוה שלא הלאיתיך,

בברכת שבת שלום

ר"מ

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני חושב שיש לבצע חלוקה משולשת. בסיס דברי היא השקפת הרמב"ם בפרקי טעמי המצוות במו"נ, לפיה לכל מצוה כמצוה יש טעם אך פרטי המצוה יכולים להיות 'שרירותיים'. לכן, ברגע שאנו רואים את הפרטים כמימוש 'שרירותי' של הטעם העומד מאחורי המצוה, אין הכרח 'להתאים' אותו לראיה אחרת, מדוייקת יותר.

טול לדוגמא את דיני בישול ואפיה בשבת. דינים אלו באים להגשים את מצוות השבת על טעמיה, ועיקרה, ההיבדלות ממלאכה, שבין היתר באה לידי ביטוי באיסור בישול. השאלה מהו בדיוק בישול אינה חייבת לתאום את המציאות הטבעית דווקא, אלא דיה ביצירת הגבלה על בישול שהוא חולין. לכן, איני רואה בעיה עם גדרי הבישול.

כנ"ל אף לגבי דיני הכשרת כלים לפסח. על מנת להגשים את רעיון אי אכילת חמץ כפי שהוא בהלכה, יש צורך בסוג של ניקיון, ואולם, אין כל הכרח ללכת בדרך הנקיה ביותר. הרי לא יעלה על הדעת שכל מספר שנים יוחלפו חומרי הניקוי התקניים לקיום המצוה, עם השתכללותם.

דומני שהטיב להגדיר זאת הרב סולוביצ'יק בעיקר במאמרו 'איש ההלכה'. לשיטתו, מערכת חוקי ההלכה היא מעין מערכת כללים שמשרתים בקיומם תכלית. ואולם, מה שנותן להם את תוקפם אינו החפיפה שלהם למציאות אלא המסורת והתכלית שהם משרתים.

היכן כן קיימת בעיה?

הבעיה קיימת כאשר ההלכה באה לממש ערך 'מציאותי'. למשל, ענייני פיקוח נפש שלא יתכן לפסוק בהם שלא על פי הדע המדעי הקיים (וכן שאלות ניתוחי מתים, השתלות איברים וכיו"ב):

האם למשל, עלינו להיאחז בגדרי קביעת זמן המיתה על פי הגדר שבתלמוד מתוך הכרה שהוא משקף התרשמות מסויימת המקבילה לזו המדעית, ובכך לגזור ענייני חיים ומוות?

הרב מימוני שליט"א,

יש לך עין טובה.

אתה מעריך שהסברך המתומצת על מה שקרוי מפסק גרמא, יובן על ידי הגולשים.

כהקדמה להסברך הרשה לי להדגים:
נתאר לעצמנו את הסיטואציה הבאה:
נר דולק בשבת (הודלק לפני שבת),
ובמרכז הנר יש פתיל עם אבק שריפה, כך שבהגיע הנר לאמצעו, ידלק הפתיל, ויעביר ויבעיר אש חדשה בערימת עצים.

החלון כרגע פתוח. ונודע לי מפי החזאי התורן,(ידיד נעורי) שבעוד 5 דקות יגיע משב רוח עז, בטוח שיכבה את הנר.

אם לא אסגור החלון, הנר יכבה וערימת העצים לא תידלק.

אם אסגור החלון, הנר לא יכבה, והתוצאה תהיה הדלקה של ערימת העצים בעוד 10 דקות.

האם סגירת החלון נחשבת כהדלקת העצים?

ברור שלא.

האם סגירת החלון נחשבת כהדלקה על ידי גרמא (שאסורה מדרבנן)?

גם כן לא. כי כל מה שעשתה סגירת החלון היה שימור המצב הקיים, ומניעת הכיבוי ע"י משב הרוח. "המשכת המצב הקיים",
וזה אפילו לא גרמא.

מפסקי הגרמא למיניהם פועלים על פי העיקרון הזה, על ידי יצירת מנגנון אלקטרוני של "המשכת מצב" וכפי שקיצר הרב מימוני שליט"א.

לבדד



רק שעכשו, כיון שאת הנר, החלון, אבק השריפה וערימת העצים הצליחו למזער ולהכניס בתוך מכשיר אחד קטן עם התוית "מכשיר גרמא בהפקת המכון הטכנולוגי",

אז עכשו שייכות שתי ההערות שלי דלעיל. שיש כאלו שסבורים שעכשו זה אסור מדרבנן - מה שלא היה קורה בדוגמא עם החלון. כי הרי יש הרבה מכשירים כאלו, ואפשר לבנות מכשיר שידליק את האור במקום שיפוצץ את הערימה. ויש כאלו שסבורים שזה איסור תורה, כי השרשרת קיימת בתוך הקופסה השחורה ולא יודעים איך היא עובדת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
ראשית, זה היה אדינגטון, ולא ראסל. התיאור ידוע כ'מכתבה של אדינגטון.
שנית, באשר לקביעת ההלכה עפ"י הסתכלות אנושית, יש לי שתי הערות ראשונות:
1. זה כנראה תלוי בראשונים שונים. כידוע דרכם של בעלי התוס' היא להביא ראיה לכך שיש כוכבים בשמים מפסוק, וכן עוד גוגמאות רבות. בעלי התוס' הלכו בד"כ אחרי הגיון פורמלי-פרשני, ולא בחינת המציאות (ולכן טעו בבעיות פשוטות בגיאומטריה, מה שיכלו למדוד ולראות בקלות). לעומתם, חכמי ספרד נטו יותר לסמוך על הסתכלות אנושית. כמובן השאלה איך להכריע עבור כל אחד מאיתנו, היא שאלה קשה. זו לא מחלוקת שניתן להביא לה ראיות חדות לפשיטתה.

2. שנית, הקביעות על החיידקים וכדו', דומני שבד"כ נסמכות על הנחה מובלעת, שלא ניתן לחיות אחרת ('וחי בהם'), ולכן ברור שהתורה לא התכוונה לזה (לא ניתנה תורה למלאכי השרת).
מעבר לכך, ישנה שם מוטיבציה של אי הוצאת לע"ז על הראשונים, ובפרט שאכילת מאכלות אסורות מטמטמת את הנפש, ויצא שהם מטומטמים מאיתנו. אמנם יש לדחות, שהטמטום הוא תוצאה של האיסור ולא של השרצים, אולם בזה גופא אפשר להביא מחלוקות (כולל שו"ע ונו"כ, למשל יניקת חלב מנכרית ביו"ד), ובפרט שאינני אומר כאן את דעתי האישית, אלא את ההסבר לפסיקות הנ"ל.

באשר לקושיותיי על הטענה שההלכה נקבעת עפ"י ההסתכלות האנושית, אני עוד צריך לסדר לעצמי את החומר. רק כעת ראיתי את האשכול הזה, ואני מודה לך על פתיחתו.



מיכי