| נשלח ב-5/9/2004 13:27 |
 |
| |
צ'וטנג,
אני לא בטוחה לגבי הפסימיות של הסיום, והדגשת ענין השאלות הזכירה לי את הבן שאינו יודע לשאול. כאן דוקא המספר הבוגר הוא זה שאינו יודע לשאול את השאלות הנכונות - אלה שיעוררו הבנה ויוסיפו ידע. הוויתור על המשך השיחה, ובמובן מסוים על החינוך ועל המסירה מדור לדור, הוא ניגוד ל"את פתח לו", אבל יש בו בכ"ז פתח להתחדשות: המספר מבין שאינו יכול לתרום יותר מאום לנער, ומשחרר אותו לחפש שאלותיו ותשובותיו בעצמו. דווקא ברגע זה הוא קורא לו "בני", כינוי שמעיד על קרבה וחום.
אפשר שכל פתרון שייתן המספר לבעיית הנער, יהיה בו משום חיקוי, שכן הגידמות היא מצב שאין המספר מוכן לקראתו ואין הוא מבין אותו. הנער, לעומת זאת, אינו מצטער עליה,ואינו מביע כאב או תסכול ממנה - אלה הם חייו. נראה, שאין הגדמות מפריעה לו, זולת לעניין התפילין,שלא הוא מעלה אלא המספר. כלומר, בעולמו של המספר, בו יש תפילין שצריך להניח, וברור כי לשם כך דרושות שתי ידיים - הנער הוא שונה, חסר, לקוי, פגום. בעולמו של הנער, זה לא בהכרח כך. כל פתרון ייראה למספר כחיקוי, שכן מישהו פגום בעיניו, מנסה להיות שלם כמוהו, מחקה את שלמותו הטבעית. ומי אמר שהוא עצמו שלם? במובן מסוים, אני חושבת שעגנון ראה ב"שלמות" עולמו של המספר סוג של ליקוי, שמונע ממנו לתקשר עם סביבותיו ואולי גם להתפתח (אני מתבססת בעיקר על סצינת הפתיחה, בו המספר עומד במקומו כמנותק מן העולם, והנער הוא זה שנמצא בתנועה אל בית המדרש - אל הקהילה, אל המסורת).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2004 13:52 |
|
| |
אמשלום, יכול מאד להיות שפירושך הוא הנכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 07:58 |
|
| |
צ'וטנג,
רק לשם כך היה שוה להקדיש לך את האשכול  ...
--------------
כפי שאמרתי לעיל, אני מבינה כי "ידים של גומי" ו"ידו של אחר" הם פתרונות למצב של "גידמות", אשר תואר כאן ע"י אחרים, כחוסר יכולת לקיים את המצוות. אם הבנתי נכון, לכל הכותבים כאן היה ברור כי זה אינו חוסר יכולת פיזית, אלא מטאפורה למשבר רוחני, או השתנות הדורות, כך שאנשים חשים שאינם מסוגלים להמשיך בדרך של אבותיהם ואימותיהם, אינם יכולים לקשור עצמם אל מסורת הדורות כפשוטה, למרות שהיו רוצים בכך (הקשירה והחיבור כאן, באות לידי ביטוי - גם פיזי - בתפילין).
הרצון "להיקשר" אל המסורת מחד, וחוסר היכולת לעשות זאת מאידך, יוצרים פתרונות מסוגים שונים. להלן אני מציעה פרשנויות לביטויים "ידו של אחר" ו"ידים של גומי", ואשמח להערותיכן/ם, הרחבותיכן/ם וכו'.
"ידו של אחר" -
פתרון של "הרחקה" מעצמי: אם איני יכולה לקיים את המצווה בעצמי, אדאג שיהיה מי שיעשה זאת "במקומי". ההקבלה שנראית לעיני, היא (בהגזמה רבה) זו של החילונים-המסורתיים הממוצעים במדינת ישראל, אשר רואים עצמם כמחוייבים בתורה ומצוות, אך מסיבות שונות (גם אידיאולוגיות) אינם עושים זאת בפועל. א/נשים אלה, יקבלו על עצמם לתמוך, גם באופנים כלכליים, באלה אשר, מבחינתם, "מניחים את התפילין במקומם" (ישיבות חרדיות וכו').
"ידים של גומי" -
פתרון של "חיקוי": לא כך נהגו אבותי ואימותי, אבל הדרך שנותרה בידי לקיים את המצוות ולחיות חיי תורה, היא באופן חדש, שונה מזה המקובל. אופן כזה עלול להיראות "חיקוי" בעיני אחרים, ואפילו כגרוטסקה או כמשהו דוחה, אבל אם אני רוצה להניח תפילין (כמטאפורה, אבל לא רק) אין לי פתרון אחר. הדוגמא הקופצת לעיני היא זו של הקונסרבטיבה והרפורמה (שוב, בהגזמה), אשר מוצאות פתרונות של התקרבות לדת וחיים יהודיים, אשר נדמים לעיתים כמגוחכים או כ"לא אותנטיים" בעיני אחרים.
האם מישהו מביניהם עדיף? האם יש לכן/ם הצעות אחרות לפירוש?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 08:33 |
|
| |
אמשלום
אפשר להתווכח על הנכונות ההיסטורית הן של הפירוש והן של ייחוסו לעגנון. אבל על הכוונה וההעמקה - בוודאי שיש מה ללמוד מדבריך.
אמנם לי יש קו אחר, כפי שכבר ציינתי לעיל. העדר הידים אינו במישור ההלכתי והתורני, אלא במישור החוץ הלכתי, של החיים עצמם. היהדות, וכך בולט מאד בסיפורי עגנון האחרים, התנתקה מהחיים. וגם ההלכה עשתה זאת, כמו בסיפור שהביאה איקה משם לייבוביץ ועגנון.
לפיכך, אילו היה עלי לחפש נמשל למשל, הייתי מצביע - שוב, וסליחה מכל המקובלים - על אלו שמחפשים את הישועה הלאומית במישור התיאורגי במקום במישור המעשי. במקום לחפש ציונות, לחיות חיים של ציונות ועליה לרגל לארץ הקודש לבנות בה בתים ויישובים ולעסוק, למשל, בחקלאות - עוסקים בתפילות, ב"תיקונים", בכוונות. וגם כשמגיעים לארץ, זה על מנת לבנות כולל ולא קהילה שמחזיקה את עצמה גם מבחינה כלכלית.
(גם הרפורמה כמדומה נכשלו בזה, כאשר חשבו שתפקיד היהדות הוא רק רוחני, ואפילו רוזנצוויג! - רודף שלום, השמעת?).
אני מתנצל על הסגנון והתוכן הציוני כל כך, מתקופה שלכאורה נעלמה, אבל כזה אני...
לפיכך, העדר הידים מתחיל במישור המעשי, ואם יש כאן חסרון לצד התורני, הרי זה בכך שהוא מנסה לעשות את מה שבעצם לא מוטל עליו.
עוד רעיון, אולי קרוב יותר לפשט המקורי של עגנון. האם יש הבדל בין יד ליד? כפי שציינו כאן, האב איבד יד אחת, ולבן אין את שתיהן. האם יד אחת כנגד הפן המעשי ואחת כנגד התורני?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 10:08 |
|
| |
מיימוני .
פירושך נכון, לטעמי, וחכמה רבה יש בו (מה שמוכיח, שאין כאן רק קריאה אחת אפשרית).
לשיטתך, יש לבדוק האם הציונות היא "ידים של גומי" או שמא "ידו של אחר". בעיני, היא שילוב של שני הפתרונות הללו. יש בה גם "חיקוי" (של דרכי הגוים ואו"ה), וגם "הרחקה" (של ה"יהדות" לבני ברק ומאה שערים).
לא ברור לי מה עגנון היה חושב על הפירושים, מה שכן ברור הוא, שהוא בוודאי היה אוהב את העיסוק בכתביו.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2004 11:03 |
|
| |
אמשלום, יכול להיות שפירושך הוא הנכון...
כמה מלים על הספר.
קראתי אותו בגיל יחסית צעיר בשקיקה. אני חושב שהוא הספר העגנוני שהכי דיבר אלי. בתור נער חובב גמרות ותפילות במניין, בתוך שכונה חילונית מובהקת. אני חושב שההבנה של אמשלום את הקטע בהחלט משקפת את הספר כולו, ואולי את יצירת עגנון.
יש טוענים ששאלת 'שבירת כוחה של תורה' מנסרת בכל יצירתו של עגנון. כפי שציינה איקה לעיל, כך סבר י' ליבוביץ', והדברים הובאו בין היתר בספר שיחותיו עם מ' ששר 'על עולם ומלואו', ע' 51:
"עגנון היה אדם שקשה להכירו, ואיני בטוח אם באמת ירדתי לעומק אישיותו, אע"פ שהיכרתיו לא מעט והא גם היה כמה פעמים בביתנו. תמיד נשארתי תמה עליו. לפעמים היה לי רושם שהיה ציניקן וניהיליסט גמור, ולפעמים - להיפך, שיש בו איזו אמונה עמוקה מאוד, ושני דברים אלה, אולי אין ביניהם סתירה. אבל דבר אחד הוא ודאי: הוא חשב הרבה על בעיות היהדות. פעם הציג לי שאלה: מה שבר את הכוח שהיה לתורה בעם ישראל? וזו אכן שאלה מרכזית. זה ממש לא ייאמן ולא יתואר כיצד 70 דורות של יהודים ארגנו את חייהם ע"פ ההלכה - במאכל ובמשתה, ובחיי האישות והעבודה - ובאמת קיבלו עליהם עול תורה ומצוות, לא כמליצה, אלא ממש עול כבד, וכל זאת ללא שום מנגנון שלטוני, אלא רק בגלל סמכות התורה. והנה, הכוח הזה נשבר בעם היהודי במאה ה - 19. אני חושב ששאלה זו ניקרה במוחו כל הזמן ושכל כתביו - גם סיפורי היראים ואפילו הסיפורים האירוטיים - הם למעשה ביטוי להתלבטות בשאלה זו".
באשר לשאלה הנדדונה, דומני שכל ניסיון להצמיח מחדש את הידיים או ליצור תפילין אחרות, חייב לבוא אחר הגדרת המניע לקטיעת הידיים. במה שונה ידו של יהודי מודרני מידו של יהודי שקדם לו בכמאתיים שנה, מבחינת אקט הנחת התפילין כמשל?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2004 10:53 |
|
| |
ממללא,
איני כופרת בצורך השאלה שלך, ואשמח לדון בה.
למרות זאת, אני חושבת שיש לשים לב לכך, שהנער לא קטע את ידיו, הוא נולד גידם. גם אביו ("המוריש" את הגידמות לבנו), מוצג כמי שאיבד את ידו - לא מתוך מעשה אקטיבי, אלא כפועל יוצא של "משהו" (המלחמה, הריחוק מן הבית-המורשת וכו').
והשאלה שמעלה הקטע הספציפי (ואולי גם הספר כולו - איני בטוחה בכך) היא - מה עושים עם זה עכשיו? או - איך יוצאים מזה עכשיו? []
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2004 18:55 |
|
| |
אמשלום,
אני די פסימי בעניין הזה. אני חושב שעבור רב העם היהודי דהאידנא, הידיים כבר נשתכחו לגמרי ומהגוף נקטעו איברים נוספים באופן שאני מסופק אם ניתן לשקמו, ועל כגון דא אמרינן: לך תתחיל למצוא שוב את הקשר...
מיימוני,
אני חושב (אם כי איני בטוח בכך) שהספר נכתב עדיין בחו"ל. למעשה, מדובר על טרילוגיה שמסמלת את קורות העם היהודי בעת החדשה:
הראשון - הכנסת כלה, שמתאר את העולם הישן והתמים (ובמרכזו ר' יודל שמקבץ נדבות בעיירות מזרח אירופה עבור הכנסת בתו לחופה).
השני - אורח נטה ללון, שכבר מתאר את השבר הדתי אך עדיין בגולה (ויש לזכור שהשבר קדם לציונות דורות מספר).
השלישי - שהוא כבר ארצישראלי - תמול שלשום - שמתאר את חיי בני העליה השנייה בא"י.
עד כאן מעט גירסא דינקותא שעדיין מונחת בליבי כשברי לוחות.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2004 20:59 |
|
| |
מיימוני,
לא רק ראשוני הציונות ומקימי היישוב ואח"כ המדינה היו "לא חרדים/דתיים", גם רב החיים, פועלים ובונים אותה היום, הם כאלה...
אני מסיקה מדבריך, שידים של גומי או ידי אחר הם שליליים בעיניך. בעיני הם פתרון טוב וראוי, ובייחוד - יצירתי (גם אם האחד טוב מן השני, לטעמי). למצבי משבר, יש למצוא פתרון יצירתי, והלואי ונצליח לעשות זאת גם היום.
ממללא,
כמדומני שהספר נכתב בארץ, ויצא לאור רק בתחילת שנות החמישים.
בעיני "תמול שלשום" הוא הספר הטוב ביותר של עגנון, ובמובן מסוים מתאר גם את השבר והמשבר שבחיים בא"י - גם בחברה הציונית-חילונית (המודגמת בספר ע"י תל-אביב, אלא מה) וגם בחברה הדתית/חרדית (המודגמת בספר ע"י ירושלים, איך לא).
אגב, שברי לוחות (ואולי גם שברי ידים, גומי וכו') הם מהות הכרחית מן הקודש.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2006 07:39 |
|
| |
בעקבות הפניה של חבר, נתקלתי בשיר המופלא הזה, מאת אברהם סוצקבר, משורר יידי נהדר. אין בידי המקור ביידיש (התרגום של בנימין הרשב), אבל אם התרגום הוא רק "נשיקה דרך מטפחת" (כפי שציטט מואדיב), נשאר לי לדמיין את מגע הנשיקה הממשית...
משהו בשיר, ובאופן בו הוא מתייחס אל היד הכרותה, ה"מאומצת" ע"י המשורר, שהיא היא היד הכותבת את שירתו, הזכיר לי את האשכול השכוח הזה.
ס'געהערט צו מיר / אברהם סוצקבר
הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה שָׁיֶּכֶת לִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ
לִפְנֵי שָׁנִים בַּגָן, בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת.
הִיא זְרוֹעַ גֶּבֶר בְּלִי בְּעָלִים. עַל-כֵּן שַׁיֶּכֶת לִי הִיא.
זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵינִי כּוֹתֵב כָּל אוֹת.
וְלִתְרֵיסַר קוֹרְאַי הַסַּקְרָנִים אֲנִי מוֹדֶה
שֶׁלֹא אֲנִי מֵפִיק לָהֵם דִּבְרֵי כִּשּׁוּף וָסוֹד.
לֹא זִכְרוֹנִי אֲנִי לוֹחֵשׁ בְּאֹזֶן הַנְּיָר:
זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּצָאתִיהָ בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.
כְּדֵי לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדָהּ לֹא דַּי לָדַעַת יִידִישׁ.
אֲנִי לוֹמֵד אֶת לְשׁוֹנָהּ, יָחִיד בַּלַּיְלָה בִּשְׁבִילֶיהָ,
תּוֹעֶה בְּעוֹלָמָהּ, נוֹפֵל עַל אֶבֶן וְדַרְדַּר.
וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ עִם שַׁחַר בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.
שַׁיֶּכֶת לִי הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה, אֲשֶר אוּלַי
לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָהּ נִכְרַת.
כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ
בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע-מֵאוֹת אַרְבָּעִים-וְאַחַת.
[דיון רגיש ומחכים בשיר זה ובשירים אחרים של סוצקבר, אפשר למצוא כאן - http://www.poetryplace.org/avraham-about.html ]
תוקן על ידי - אמשלום - 06/04/2006 7:42:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2006 10:52 |
|
| |
שיר יפה ותרגום מעולה, למרות שאינני מכיר את המקור כלל.
|
|
|
|
|
