| נשלח ב-2/9/2004 18:19 |
 |
| |
רסיטל השופר ע"פ יצחק בן נר
"באמת,צ'ק באומשריבר",היה צ'צ'יק מפסיק ללא סבלנות,למשל,את דבריו של העיתונאי הגברתן על רסיטאל השופר שנכח בו,בערב הקודם,בפארק המים ע"ש קדושי עמנואל סיטי,במה אתה מנסה לשכנע אותנו? בתחליף הדתי הנורא,הצרחני הזה,למערכת הגאונית של האינסטרומנטאליה המוסיקאלית החילונית? אתה יכול להשוות געיית פרה,ופרגב לי על ההשווואה,לטנור הנפלא של נורמאנוף למשל? מוכר לנו את נפלאות השופר. באמת. אם זו איננה מיסיונריות - אינני יודע מיסיונריות מהי. הקדושה הזאת לא תהפוך את שלשלת קרני הפרה האלה לנעים זמירות.
עשה טובה השיב לו בחיבה, פעם עוד אקח אותך לרסיטאל כזה ותחוש מהי התעלות נפש אמתית,,,
מתוך ספרו מאלכים באים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 19:53 |
|
| |
זעיר אנפין
לצערי איני מכיר את הספר. שמו של יצחק בן נר מוכר לי - הוא סופר ישראלי.
אנא ממך, הוסף כמה הבהרות:
א. מהו הספר שממנו ציטטת? במה הוא עוסק?
ב. למה הבאת את הציטוט? מה אפשר ללמוד ממנו?
אם הכוונה היא שהשופר אינו כלי מוזיקלי - לא נראה לי שיש מי שיחלוק עליך. מטרתו של השופר היא לעורר את הלב על ידי קול בכי משתפך. אמנם, לפי הנראה מן התנ"ך, שופרות שימשו גם להפחדה בשעת מלחמה.
אשמח על הבהרה נוספת (והיא גם דרושה לפי תקנות הפורום...).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 20:49 |
|
| |
אנא פרגב לי, ז"א, אבל הימים האלה אכן ממשמשים ובאים?
(נכתב סתם בכדי להשתמש במילה החדשה 'פרגב').
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 20:50 |
|
| |
בתקווה שתפרגיבני שוב, ספרות ביידיש זה ליטעראטור.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 21:00 |
|
| |
פרגיבנני נא שוב, אבל מה זה רוסיטל?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 21:42 |
|
| |
מיצציץ כיליד חו"ל, מותר לך לדעת, RECITAL
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 21:50 |
|
| |
שכוייעך מסתברא.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 01:17 |
|
| |
כיהודה ועוד לקרא אחרי מו"ר מייציץ,
מדוע ימים אלו באים? לי דווקא נראה שהם מתרחקים.
ולמיימוני,
נראה לי ששלמה גרוניך יחלוק. הוא מנגן (גם) בשופר. יעויין בסוף שירו עם להקת שבא 'א-לי אתה ואודך'. ובפרט שאישתמיט ממך הגמ' מפורשת לגבי תוקע לשיר, וצלע"ג.
ועוד כבר אמרו רבותינו (בשיר הכותל אזוב ועצבת, שהפזמון כנראה לקוח מהרצי"ה) ש'תקיעות השופר חזקות הן אבל השתיקה עוד יותר'. וביאור הדברים הוא שמנגינה ללא שינויים היא היולית, ויכולה להיות עמוקה יותר ממנגינה עשירה. זוהי מנגינה 'רזה' (עיין באשכול על שפה רזה).
יחסה של תקיעת שופר למנגינה, הוא כמו היחס של מנגינה לשיר (פזמון). תקיעה היא השמעת קול נטו, כשהוריאציה עליו יוצרת מנגינה. הקול הוא החומר של המנגינה, והשינויים הם הצורה שלה. והה"נ לגבי היחס בין מנגינה לשיר.
אמרנו שפה רזה, לא?
השאלה שמטרידה אותי כבר כמה שנים היא מהו החומר של תקיעת השופר? האם שתיקה? דומני שיש לדחות בתרתי:
א. שום וריאציה על שתיקה לא יוצרת תקיעת שופר.
ב. שתיקה היא חומר באותו מובן לעוד הרבה דברים אחרים.
כמובן כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, עלינו לשאול את עצמנו איזה מאפיין בכ"ז יש לתקיעת שופר (נדבר לצורך הדיוק על תקיעה, ולא שברים או תרועה)?
התדר, והאורך בזמן, והעוצמה.
על כן החומר של התקיעה יהיה צליל שיורכב מיחידת תדר ויחידת עוצמה לאורך יחידת זמן.
אולם איך קובעים מהי יחידה?
על כן נראה שיש להשתמש בנקודה, ולא ביחידה ששיעורה 1. וזהו 'בחינת נקודה' במשנתו של הרוגצ'ובר. זהו אלמנט צלילי בלתי מתחלק שהוא החומר (החלקיק היסודי) של כל תחום האודיו.
אולם אותו לא ניתן להשמיע, שכן הוא לא נשמע (וכשלא השמיע לאוזנו לא יצא). על כן המצווה היא לתקוע בשופר את החומר בדרגה הראשונה שאפשר להשמיע לאוזנו. וזו מהות תקיעת שופר.
(מתוך דרשה לר"ה, בביהמ"ד דעצכ"ח, הגניזה הקהירית)
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 02:16 |
|
| |
זעיר אנפין, נראה שהכרת הספר הזה (מלאכים באים) היא עוד סמן גיל (הוא יצא לאור לפני שנים רבות).
המשטר הדתי שהוא מתאר הוא בחלקים מסויימים של ארץ ישראל, בעוד שבחלקים אחרים דרך החיים היא נהנתנית באידיאולוגיה ורדודה אינטלקטואלית וערכית. יש גם קלקול גדול של השפה, עם השפעה לועזית גוברת מחד, ועלגות ניכרת מאידך.
הספר היה, בזמנו, מהנה ומרתק, גם אם מפחיד קצת. שנים שלא ראיתיו (איני מצליחה לזכור מה עשיתי עם העותק שלי), אולם הוא חוזר אלי, הרבה, בזמן האחרון, שכן אני חושבת, לפעמים, כאשר אני מבקרת בארץ ורואה את אורח החיים בה, ובעיקר מקשיבה לשפה המדוברת בחוצות תל-אביב, שמדובר היה בנבואה נוראה (והייתי רוצה לחזור לספר על מנת לוודא...).
תוקן על ידי - חבצל_ת - 03/09/2004 2:19:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 23:02 |
|
| |
מיכי
אכן, נעלמה ממני משנה מפורשת, כדבריך.
אמנם עלי להודות שפתרונה של משנה זו נעלם ממני. התוקע בשופר לשם שירה, היכי דמי?
המושגים שלי בשיר, שלקוחים אולי מזמננו, מצריכים איזו שהיא מלודיה. איני יודע כיצד ניתן להפיק רצף צלילים שמהווה מלודיה מן השופר.
אולי מושגי השירה בזמננו ובזמנם היו שונים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 00:39 |
|
| |
מיימוני,
אני צחקתי.
אם אתה מתכוין ברצינות, אז נראה לי שלק"מ. הרי ברור שהגמרא אינה מתחייבת לכך שניתן לשיר עם שופר, אלא הכוונה היא לאוקימתא של תוקע שלא על מנת לצאת יד"ח (איך חיטים יורדות בעבים? איך עבד יכול להיות במצב של כפות וישן?). יותר מכך, הרי התוקע לשיר, אם יעשה זאת עם מלודיה לא יוכל לצאת יד"ח תקיעת שופר גם לולא בעיית הכוונה, שהרי הוא לא תוקע נכון.
אלא ברור ש'לשיר' נסוב רק על הכוונה של התוקע ולא על צורת התקיעה עצמה.
מדובר באוקימתא של מי שנהנה מן המנגינה של התקיעה הכשרה. כל אחד והטעם שלו.
ויש לדון לעניין מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 09:14 |
|
| |
מיכי.
אתה בודאי מכיר את המושג "מוסיקה בת זמננו" שבו היוצר נותן לעצמו חופש מלא ואינו מוגבל ע"י הכללים הרגלים לדוגמא אפשר לשמוע חצי שעה חצוצוצרות צועקים בערבוביה בטונים פשוטים ואפלו כשמתעמקים אין כאן מנגינה רציפה וההנאה לא נפגמת מכך אלא אדרבה זה מדבר אילך ממקום ואל מקום עמוק ופשוט יותר (עמוק ופשוט) גם השופר הוא כלי פשוט ומחריד כי כמו שאמרת הוא קול יסודי ומדבר אל הפרמטיבי שבתוכנו, אם הבעל תוקע יהיה קצת יצירתי הוא יכול בהחלט עם קועטש פה ושם לעשתו ממש מוסיקה.
ואולי זה בכלל יהיה הידור מצוה כי מה שאמרו הוא שלא תהא "הכונה" לשם שירה אבל התקיעה עצמה אפשר
לה שתהיה שירה כי כזו היא גם בפני עצמה אולי לא לכל האנשים אבל לחלק מהם כן ומה הם לא יצאו?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 09:28 |
|
| |
ז"א,
כוונתי היתה שלא יצאו ידי חובה לא בגלל שהתכוונו לשיר ומצוות צריכות כוונה (שהרי יש בזה מחלוקת). כוונתי היתה שיש גדרים של צורת התקיעה (שברים, תרועה, תקיעה), והתוקע לשיר עם מנגינה אחרת (כהבנת מיימוני) לא בהכרח (או כמעט בודאי) לא תוקע כך. לכן הוא לא יוצא ידי חובה.
בכל מקרה ברור שאם מישהו גם נהנה מהתקיעה, זה בודאי לא מונע יציאה יד"ח. לא שמענו על הלכה שהטובל במעיין בימי החמה לא עלה מידי טומאתו.
אם כוונתך להערתי על מצוות לאו ליהנות ניתנו, היא נאמרה קצת על דרך הבדיחות, וכוונתי שם היתה: איך בכלל אפשר ליהנות מהמצוות? אך גם בזה שייך מה שכתבתי לעיל: 'כל אחד והטעם שלו'.
באשר להערתך על ההנאה מהקול הפרימיטיבי של השופר, כאן אני לגמרי מסכים, והן הן דבריי ב'דרשתי' הנ"ל.
ואסיים בהערה שמוגשת לכבוד דבריו היפים, כיהודה ועוד לקרא. המונח 'קמאי', או 'פרימיטיבי', מקבל שתי משמעויות שונות בשפתנו: 1. ראשוני-עמוק. 2. מיושן-נחות.
יש קשר בין שתי המשמעויות הללו, והן הן דבריך, ותן לחכם ויחכם עוד.
מיכי
|
|
|
|
|
