אנא אלך מרוחך

.



(מוגש לכבוד הימים ההולכים ומתקרבים, ועמם הדיונים והתלונות אודות הפיוטים)

==========================================


אָנָא אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ. אָנָא מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אֶבְרָח מִמְּךָ אֵלֶיךָ.
וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרָח:

י-ה כְּבוֹדְךָ עוֹלָם מָלֵא. אַתָּה הָאֵל עוֹשֶׂה פֶלֶא. אִם לַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה.
שָׁם אֶמִצָא אוֹרְךָ יִזְרָח.

שַׁחַק לֹא יְכַלְכְּלֶךָ. וְאֶרֶץ לֹא תְכִילֶךָ. מִי יְמַלֵּל רֹב גָּדְלֶךָ.
לוּ פִיו כַּיָם בְּקוֹל יִצְרָח.

רְקִיעֵי רוּם הֵם כִּסְאֶךָ. וְאֶרֶץ הֲדוֹם רַגְלֶךָ. גָּדוֹל שִׁמְךָ וְהֵן לְךָ
צָפוֹן דָּרוֹם מַעֲרָב מִזְרָח.

אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אוֹרְךָ. אַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ. אַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ.
תִּקָּחֵנִי בְּלִי טֹרַח.

לָכֵן אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ. וּבְחֶמְלָתָךְ אָבוֹא בֵיתָךְ. וְאֶקַּח מָגֵן תּוֹרָתָךְ.
תּוֹרֵנִי דֶרֶךְ וַאֹרַח.


(רבי ישראל נג'ארה)

=================================================


כדי להבין פיוט זה יש להביט בתהלים מזמור קל"ט ובסיפור יונה הנביא.

ראשית, תהלים קל"ט:

"לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר:
ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע.
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵןה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.
אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא-אוּכַל לָהּ.
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה; וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. …"



כמובן, נלך ישירות לפסוק ז' " אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.

במזמור קל"ט, כתוב 'אנה' ב'הא' . להיכן? דוד המלך, לאחר ששורר כי מלוא כל הארץ כבודו, וכי כל יודע הוא, שואל-קובע להיכן אלך מרוחך? לאן אברח מפניך? והלוא אי אפשר לברוח ממי שמצוי בכל מקום, ומיודע מחשבות.

הפייטן, ר"י נג'ארה, הופך את ה'אנה' ל'אנא'. מתמיהה לתחינה. אנא – בבקשה – אלך מרוחך. בבקשה מפניך אברח.

ר"י נג'ארה, הולך כאן בעקבות המדרש בילקוט שמעוני. המדרש שם מלים אלו בפיו של יונה הנביא המתפלל אל ה'. יונה, הנביא שניסה לברוח משליחותו, הוא המתפלל במלותיו של דוד המלך, אך בשינוי המשמעות, מ'אנה' ל'אנא'. ר"י נג'ארה שואל את ההיפוך המדרשי הזה, ושותל אותו בפתיחת הפיוט. הקישור שהוא עושה לנו ליונה הנביא, אינו מקרי.

בהמשך אותה השורה, מצטט ר"י נג'ארה שלש מלים מתוך הפיוט 'כתר מלכות' של אבן גבירול. וכך כותב שם אבן גבירול:

" …
אֱלֹהַי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?

וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?

לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל

וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ, …"



גם המשך השורה, דימוי הצל, לחסות בצל, מוכר מהתנ"ך, אך גם ממשיך את המחווה לאבן גבירול.




ואידך, זילו גמרו.

מואדיב

הפלאת לעשות.



ובחרת פיוט מופלא, גם ברעיונות שהוא מציג מן המקורות, וגם בעיבוד שלהן מחדש - כפי שביארת באר היטב.

ובכל זאת.

עדיין קושיותי - הרגילות - במקומן עומדות.

האם התפילה לא נועדה להשתפך מן הלב? האם הפיוט שהבאת ניתן להבנה ללא מאמץ אינטלקטואלי? האם התפילה הראויה היא זו שבאה דווקא אחרי מאמץ כזה?

אולי כן. אולי תפילת ראש השנה והימים הנוראים אמורה להגיע גם אחרי הכנה נאותה, ועיון פיוט הוא הכנה כזו.

ועדיין יש מקום למקשן - לי - לשאול. תינח פיוט אחד כזה. אבל עשרה ועשרות?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

קטונתי מלנקוט עמדה בויכוח המתנהל כבר כאלף שנים, שעדויות בידינו על ויכוח זה בפסטאט בימי הרמב"ם. מנהג א"י היה אז לומר פיוטים, ומנהג בבל היה שלא, ורבי יוסף ראש הסדר - תלמידו של הגאון רבי שמואל בר עלי, השתתף בויכוח, ויצא נחרצות נגד אמירת הפיוטים.

שאכניס ראשי הקטן לבין מלתעות אריות אלו?


אלא שנימוק אחד מבקש אני להוריד מהשולחן. הנימוק של "ממילא איננו מבינים" .

כאשר אין מבינים, יש ללמוד, לא לקצוץ.


והערה:
לפחות במחזורים של עדות אשכנז, למיטב זכרוני, פיוט זה, שהובא לעיל, אינו נכלל כחלק מתפילה כלשהי. בשל הקישור ליונה וליוה"כ, קראתיו, והנהו מוגש לשולחן זה שלנו.

ועדיין אין תחליף לנותנה תוקף. ומי שרוצה להדר שילך לבית כנסת חסידי משובח, ישמע את החלקים הראשונים ואח"כ את הניגון לאין קצבה.
מעניין שפיוט זה חדר גם למחזורים של עדות המזרח, כגון יוצאי מרוקו שאומרים אותו בזכרונות.