| נשלח ב-14/9/2004 23:21 |
 |
| |
.
מימוני:
כפי שכתבתי לעיל, נראה לענ"ד כי אין המדובר בגזירת דין חובה מראש, וגם אין המדובר בפיוט פסימי.
יש להפריד בין תאורי יום הדין לדרי מעלה לבין דין דרי מטה, שהראשונים בחיל ורעדה, והאחרונים מקבלים את האפשרות של תשובה ותפילה וצדקה. גם דיבור הפיטן אל ה' בלשון נוכח, בגוף שני, אינה איומה ונוראה, אלא כבן הרגיל אצל אביו, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה, אף מלים אלו, נאמרות בגוף שני, אל ה' הנוכח כאן, ואין לי אלא להסכים בכך לדברי אלי_ו.
חושבשחושב:
אין תימה כי בעיני, הפירוש שהבאתי הוא-הוא הפשט. יש להבחין כי בפיוט יש את התאור של יום הדין, כפי שהוא מתנהל בשמיא, אך מפריד בין דינם של דרי מעלה לבין דינם של דרי מטה. כל הקטע של המלאכים, עוסק במלאכים, ולכן נראה לי להסביר כפי שעשיתי לעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2004 13:07 |
|
| |
אלי ו ומואדיב
שתי נקודות. הודאה מכאן והתנגדות מכאן.
א. התנגדות:
ראשית, נכון שיש כאן מקום רב לאפשרות התשובה. וזו אכן סיבה מרכזית שהפיוט נכנס למקום שנכנס.
אבל יש תשובה ויש תשובה. יש תשובה שבאה מתוך שמחה ותקווה, שאפילו הייאוש שהיא מתמודדת איתו אינו פחד העונש אלא ייאושו של החוטא שמכיר בתהומות שנפל אליהם והוא מתקשה לצאת מתוכם. ויש פחד העונש. וזה המוטיב הראשי כאן. וכי מה הם האיומים של שריפה ומיתות משונות אחרות, אם לא מוטיב זה.
תרצו, תאמרו שזה מצוי כבר בגמרא. אני מסכים. אלא שזה ענין של הדגשה.
לאחרונה, ראיתי ביתד נאמן (!) מובאה משם ר' יהודה החסיד, או מספר חסידים, שמסביר מדוע נאמרו בפרשת תוכחות יותר איומים מאשר הבטחות לטוב. הסיבה נעוצה בפסיכולוגיה האנושית. אדם מתרשם יותר מהפחדה מאשר מהבטחות של שכר. עובדה.
לדעתי, זה מראה על אוירה כללית, לא רק בסביבה ההיסטורית, אלא גם בתפיסת העולם.
ב. והודאה: אני מסכים ומודה כי אין כאן מוטיבים פאולייניים. איני בטוח שאני אפילו יודע בדיוק מה הם.
אבל בכך שדחינו את ההשוואה לנצרות, עדיין לא ביטלנו את הדמיון הפנומנולוגי או האמוני ליסודות שמצויים בנצרות, ולדעתי הם פסולים (למרות שאפשר למצוא רמזים גם במקורות לגישה דומה). ואלו הם:
המחשבה שהאדם חוטא ביסודו, שהעונש מצוי יותר מן השכר, שהעונש כבד מנשוא ומאיים, עד מיתה ומיתה משונה דווקא, שאין האדם יכול להיות צדיק אלא תמיד יהיה נכשל, ושכל עוון, ולו הקט ביותר, מחייב ענישה עצומה. זו תפיסת עולם פסימית, וכבר כתבתי לעיל על הסיבות האפשריות להחזיק בה בימים ההם.
ושוב, גם הסיפור על מחבר הפיוט, אם יש בו יסודות היסטוריים, או שנניח שעל כל פנים הוא משקף את האוירה סביב הפיוט, מעיד על כך (שגיתי בלשוני, על כן תיקצץ לשוני, וכיו"ב).
והנראה לעניות דעתי כתבתי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2004 13:45 |
|
| |
מיימוני, ראשית סליחה על השימוש במלה "פאוליניים" הכונה היתה לתאולוגיה של פאולוס (שאול התרסי) השלטת בנצרות וגורסת שכולנו חטאים בגלל החטא הקדמון של אדם וחוה.
אנו חטאים עוד מלידה, לפני שעשינו דבר רע אנו אשמים אפריורית.
זאת להבדיל מהגישה של "מידת הדין" מול "מידת הרחמים" שאולי ראויות לשרשור נפרד בפני עצמן, ואיך הן מסתדרות עם תפיסת השכר והעונש ביהדות.
עוד דבר שעלה בראשי תוך כדי כתיבה, הוא שלא תמיד ניתן ללמוד מנוסח התפילה עקרונות אמוניים.
תפקיד התפילה בכלל, ובפרט בימים הנוראים להביא את האדם למצב פסיכולוגי של חרטה וחזרה בתשובה.
התפילה היא גם בקשת רחמים לפני הדין ולא הדיון המשפטי עצמו. לא מדובר בסנגוריה על עצמנו אלא בבקשת רחמים.
וכמעט שכחתי, הרעיון של בקשה שלא להשפט במידת הדין בתפילה, קדום בהרבה לנצרות
תהילים פרק קמג
א מִזְמוֹר, לְדָוִד:
ה', שְׁמַע תְּפִלָּתִי-- הַאֲזִינָה אֶל-תַּחֲנוּנַי;
בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי, בְּצִדְקָתֶךָ.
ב וְאַל-תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט, אֶת-עַבְדֶּךָ:
כִּי לֹא-יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל-חָי.
\
תוקן על ידי - אלי_ו - 15/09/2004 13:51:59
תוקן על ידי - אלי_ו - 15/09/2004 13:53:17
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2004 03:12 |
|
| |
"אל אמונה בערכך דין, אם תמצה עומק הדין, מי יצדיק לפניך בדין".
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2008 23:57 |
|
| |
"ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים)
כך אמר דוד
והכוונה שאם תעמיד את עבדך במשפט עם כל דקדוקי המשפט עד אין חקר, ז"א עם דקדוקי הדקדוקים של מעשיו כפי שרק הקב"ה יודע נסתרות, אז "לא יצדק לפניך" כי אדם זקוק למידת החסד והרחמים ואינו יכול לעמוד במידת דין.
"ראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, שיתף עמו את מידת הרחמים" (ציטוט לא מדוייק מדברי חז"ל)
ונראה לי שזו כוונת הפיסקא מהפיוט
|
|
|
|
|
