[יהי,
אני לא יודעת מדוע לא (כמעט) השתמשו בכלי הזה אחרים. תצטרך לשאול אותם. אולי הוא לא היה לגיטימי בעיניהם. אני רואה בתלמוד (גם) יצירה ספרותית (אולי נכון יותר - אוסף של יצירות ספרותיות), וכשאני קוראת יצירות ספרותיות, אני משתדלת להשתמש בכל הכלים הספרותיים שברשותי. ייתכן שלו הייתי קוראת את התלמוד רק כספר חוקים, לא הייתי נזקקת לכלים אלה (אם כי היום יש גם כאלה הקוראים פסקי דין כיצירות ספרותיות, ומצליחים באמצעות כלי הקריאה הספרותית לגלות בהם רבדים מעניינים, ואמת שלא הייתה מתגלה בדרכים אחרות).
לגבי הדוגמא שהבאת מהמקרא - יש הבדל בין התבטאות אירונית של דמות ספציפית ובין אירוניה של מספר או עורך. הראשונה פשוטה יותר לאבחון (אני חושבת שגם ילדים יודעים לזהות אירוניה כזו בסיפור המיועד להם), והשנייה זוקקת כלים מתוחכמים יותר (למשל, ניסיון בקריאה והיכרות עם החומר הספציפי ועם טקסטים נוספים).
אני חושבת שהתלמוד - כיצירה ספרותית מתוחכמת ורבת רבדים - בהחלט משתמש ב"טכניקות" ספרותיות שונות להעברת מסריו, ומדוע ייכחד מקומם של ההומור והאירוניה? אלה כלי תקשורת חשובים, ופעמים רבות ביכולתם להעביר מסרים טוב יותר, מדויק יותר ובאופן שמיע (נגיש יותר לשומע) יותר.]
 |
|
|
