עצב ושחוק רוחני או גשמי, קושיה ברמב"ם

נתקשיתי בהל' תשובה לרמב"ם פרק ח':

ג העולם הבא--אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גווייות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה **ועצב ושחוק** וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים, העולם הבא--אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה.

ד הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה. וזה שאמרו צדיקים יושבין, על דרך החידה--כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם, בלא עמל ולא יגע. וכן זה שאמרו עטרותיהם בראשיהם--כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא, מצויה עימהן, והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה "בעטרה, שעיטרה לו אימו" (שיר השירים ג,יא). והרי הוא אומר "ושמחת עולם, על ראשם" (ישעיהו לה,י; ישעיהו נא,יא), **ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש;** כך עטרה שאמרו חכמים כאן, היא הדעה.

הנה בהל' ג' כתב שבעוה"ב אין דברים גשמיים ופרט דוגמאות, כגון אכילה ושתיה, וזה פשוט, אלא שהוסיף וכתב "עצב ושחוק".

ותמוה- וכי עצב ושחוק הנם עניינים גשמיים? ניחא תאמר פחות רוחניים מן החכמה, אבל בודאי שאינם גשמיים כאכילה ושתיה.

ומה גדלה התמיהה למקרא ההלכה הבאה, בה הביא ראיה לכך שה"עטרות" הנן לשון מושאלת ל"דעה", וראייתו מן הפס' "ושמחת עולם על ראשם"- "ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש". א"כ שפתיו מללו שהשמחה היא מושג רוחני ולא גשמי.

דומה שפספסתי משהו.

כותרת

לא לגמרי קשור לנושא האשכול אבל חשוב...

מיימוני,

לגבי דבריך: "ככל הנראה, הערכים המוסריים, הטוב והרע, אינם שייכים למושכלות, ולכן הם אינם בעלי ערך באמת. רוב מה שאנו מחשיבים בחיינו, כמו מערכת היחסים שלנו עם הקרובים לליבנו, נראה לי בטל וחסר ערך לדעת הרמב"ם."

את מורה הנבוכים הרמב"ם בחר לסיים בהטיפו לילך בדרך של חסד, משפט וצדקה [ולפי דבריו שם זהו ממילא חלק מה"השכל וידע אותי"]
ולא רק את המורה, אלא גם את חייו ממש הוא סיים כך: לאחר כתיבת המו"נ הוא השקיע את מירב זמנו בהנהגת הקהילה. וכפי שהתאונן בפני אבן תיבון על כך שהוא אינו מוצא אפילו פנאי לקרוא את חיבוריו הפילוסופיים החדשים של אבן רושד על אף שמאד היה רוצה. שלא לדבר על כתיבת המשנה תורה, שנעשה מתוך מגמה לעשות חסד עם עם שלם לדורות.
לכן נראה לי בלתי אפשרי לומר שיחסים בין אישיים נחשבו בעיני הרמב"ם לדבר בטל.

נדמה לי שצריך לחלק בין שני דברים:

א) ההנהגה הכללית של העולם. האדם מתוך התבוננות בעולם יכול להשכיל שיישוב העולם דורש ממנו לנהוג בדרך של יושר וחסד עם הזולת. ההשגה הזו היא מושכלת [כך משתמע לענ"ד מהמשפטים האחרונים במו"נ].

ב) הפרטים המוסריים מה טוב ומה רע הם מהמפורסמות, כפי שמשתמע ממו"נ ח"א פ"ב. אבל גם אם הם אינם שכליים טהורים, ממילא אין לזלזל בהם כי הם המאפשרים סביבה שבה האדם יוכל להשכיל. מה גם שניתן לקרבם להיות שכליים יותר ויותר מתוך התאמתם לעקרונות הכלליים אותם ניתן להשכיל.

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 19/09/2004 1:58:14

רוח דרומית

הרשה לי לחלוק על הקריאה שלך ברמב"ם (מו"נ ג,נד). אתה כתבת שלפי דעת הרמב"ם השלמות המוסרית היא חלק מהשלמות ה"פילוסופית" ("השכל וידוע אותי"). אולם לפי הבנתי לדעת הרמב"ם השלמות המוסרית היא אך ורק תנאי מקדים לשלמות הפילוסופית.

משל למה הדבר דומה ? ממה כמו שכדי להגיע לשלמות רוחנית, האדם חייב להיות בעל שלמות גופנית, כלומר לאכול, לישון וכדומה (ראה משנה תורה, הלכות דעות ד,א) - ובכל זאת ברור לנו שמדובר רק על תנאי מקדים לשלמות הרוחנית, ואין להשוות ביניהן, והוא הדין לגבי היחס בין השלמות המוסרית לשלמות העיונית.

ממילא אין שום ראיה מכך שהרמב"ם נהג (ובצדק!) בדרך חיים מוסרית, שהרי זה כמו להביא ראיה מכך שהרמב"ם נהג לאכול, לישון וכו'.

והנה ציטוט של דבריו ממורה נבוכים ג,נד:

כבר בארו הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, כי השלמויות המצויות לאדם ארבעה מינים.

ראשיתן והיא הגרועה שבהן, והיא אשר עליה כלים אנשי הארץ, היא שלמות הרכוש, והיא מה שימצא לאדם מן הממון והבגדים והכלים והעבדים והקרקעות וכיוצא בהן...

והמין השני יש לו לעצם האדם קשר יותר מן הראשון, והוא שלמות הבניה והתכונה, כלומר: שיהא מזג אותו האדם בתכלית האיזון, ואבריו יחסיים חזקים כראוי...

והמין השלישי הוא שלמות באדם עצמו יותר מן השני, והיא שלמות המעלות המידותיות, והיא שיהו מידות אותה האדם בתכלית מעלתן.

ורוב המצוות אינן אלא להשגת המין הזה מן השלמות . וגם מין זה מן השלמות אינו אלא הצעה לזולתו, ואינו תכלית כשלעצמה. והוא שכל המידותיות אינן אלא בין כל אחד מבני אדם לבין זולתו, וכאילו השלמות הזו במידותיו אין עתודתה אלא לתועלת בני אדם, ונעשה כלי לזולתו, לפי שאם תניח שאחד מבני אדם לבדו ואין לו עסק עם שום אדם, תמצא שהמעלות המידותיות שבו כולן אז בטלות ומושבתות ואין להן צורך, ואין מביאות שלמות באישיותו במאומה, אבל יהיה צורך לה ותחזור תועלתה אלת מבחינת הזולת .

והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר: ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי ובה האדם אדם.

והתבונן כל שלמות משלושת השלמויות הקודמות תמצאם לזולתך לא לך, ואם כי הכרחיים הם כפי המפורסם , הרי הם לך ולזולתך, אבל השלמות הזו הסופית היא לך לבדך ואין לאחר עמך בו שיתוף כלל, יהיו לך לבדך וגו'
.
ולפיכך ראוי לך שתשתדל להשיג את זה הקיים לך, ואל תיגע ותעמול לאחרים אתה השוכח את נפשו עד שהשחיר לובנה בהשתלט עליה הכוחות הגופניים, כפי שנאמר בתחילת אותם המשלים הפיוטיים הנשואים לעניינים אלה, אמר, בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי , ובעניין זה עצמו אמר: פן תיתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי .

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 19/09/2004 3:21:00

רב"צ,

את מה שאתה טוען שכיניתי שלמות מוסרית אני כיניתי שלמות שכלית. משום שלא מדובר על אדם המתנהג באופן שמקובל לכנות "מוסרי" מתוך הרגל, חינוך או יראת עונש, אלא על אדם אשר חקר אחר האופן בו העולם מתנהל, ומתוך כך השכיל מהו האופן הראוי לנהוג בו. לכן זוהי שלמות שכלית וזה שיש בה גם מעשים לא משנה לצורך העניין כפי שאסביר בהמשך.

וכלשון הרמב"ם [ליד הקטע שציטטת אתה]: והואיל והזכרנו פסוק זה ונפלאות שנכללו בו והזכרנו דברי חכמים ז"ל עליו, נשלים מה שנכלל בו, והוא, שלא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ויפסיק הדיבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, וכל כיוצא באלה. אלא אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי כלומר: מעשי, כעין מה שביארנו באומרו הודיעני נא דרכיך וגו'.
וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה.


וכך הוא מסיים את ספרו: נמצא כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה.


והרי דברי הרמב"ם מפורשים: ידיעת "עצמות" הא-ל וידיעת תואריו [היינו - מעשיו שמהם נלמדים החסד והצדקה והמשפט] שתיהן נכללות תחת "השכל וידוע אותי". וממילא לא ניתן ללמוד על הא-ל אלא מתוך המציאות הנגלית לפנינו כפי שכתב מספר פעמים במורה (תחילת ח"ב פרק לב וגם ח"א פרק ע"א לקראת הסוף). וגם במשנה תורה (הלכות יסודי תורה פרק ב).

ולכן אין לדעתי סתירה בין דברי לבין הקטע שציטטת. כי ההתבוננות בהנהגה וההשכלה שלאחריה אכן שייכות לשלמות האישית של הפרט. והעובדה שאחרים מפיקים תועלת אף הם מן השלמות הזו והמעשים המתחייבים בעקבותיה אינה משנה לצורך העניין.
ומתוך המשפט האחרון שהדגשתי, אפשר ללמוד שהמעשים מתאחדים עם ההשגה. לכן, על אף שהשלמות הזו מתבטאת גם במעשים, היא למעשה שלמות שכלית.

*לסיכום*: בחלק של ידיעת עצמות הא-ל ישנן דעות בלבד ובחלק של השגת תארי הא-ל [=האופן בו העולם מתנהל] ישנן דעות אשר גוררות אחריהן מעשים.
הפסוק "השכל וידע אותי" מתייחס לשתיהן כאשר ממילא אין למידות על הא-ל אלא מתוך המציאות.

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 19/09/2004 4:49:09

רבותי
לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה

מה לשחוק אצל שמחה ?
השחוק מעניני הגופות הוא ואינו בנמצא בעולם הנפשות,
השמחה לעומת זאת היא שלימות הנפש. מאיר