לנבכי החוטא בשוגג.

1)ברצוני להודיע שלא פתחתי את האשכול כדלת אחורית לבסס את השיטה הקבלית (ר"צ אתה יכול להירגע), כמו כן לא רציתי להבינו בעינים פלוספיית. אני מנסה להבין את השוגג בעיניים הלכתית מניה וביה, כפי שר"ת ור"י למשל, שלא היו לא מקובלים ולא פילסופיים היו מבינים את זה. הבאתי את הצד התיאוגי כי האמת היא שלדעתי לפי גישה זו יש לכך הבנה מסויימת.

2)עדיין השוואה לעובר רמזור במכונית אינה במקומה לפי"ד, שכן א)השוטר יראה לעיניים, הוא בוודאי נותן דו"ח כי אינו יכול להחליט האם שוגג הוא או לאו. ב) כפי שנכתב בספר ההוראות של טסטים (פה בארה"ב) במכונית היא בעצם אקדח טעון, לנהוג אינו זכות אזרחית טבעית אלא זכות מיוחדת, ובוודאי שאדם שיש לו אקדח טעון ואינו שומר עליו הוא רשלן ממדריגה הראשונה. מאידך השוגג ההלכתי הוא שאכל חתיכת נבילה ללא שימת לב רגעי. נו, הזה רשלן? ג) לדכוותך, וכי מתעסק במכונית ונסע באור רמזור" מה יעשה לו השוטר"? מיד לכלא. וכי מה יותר מסוכן ממתעסק באקדחים?

רב"צ

לא ברורה לי כל כך הביקורת שלך. לכאורה אתה מאשימני במעגליות , כאילו אמרתי שכאשר ההלכה מגדירה משהו כעבירה אזי נוצר פגם בנשמה וכאשר היא לא מגדירה אותה כעבירה לא נוצר פגם. אם כן, לא הבהרתי את עצמי מספיק.

המושג התלבשות הנשמה במעשה הוא בלתי תלוי בהגדרות הלכתיות של עבירה. מדובר ברעיון פילוסופי פשוט האומר שיש להבחין בין פעולות הנמשכות מהאדם כתוצאה מרצונותיו וממילא נותנים ביטוי למהותו הפנימית(תה אשר תהא) לבין פעולות שבהם גוף האדם מעורב כחלק מהסיבתיות הטבעית אבל לבו בל עמו, שבזה אין גוף האדם שונה משאר חפצים .

שוגג הוא מישהו שמתכוון למה שהוא עושה וממילא המעשה הוא ביטוי לרצונו. אין כאן בהכרח רצון להרע , אבל בפועל נעשה מעשה רע. פעולות האדם הנעשות בכוונה נותנות ביטוי לכח החיים המושפע על ידי הנשמה. ומכיוון שהכח הזה שימש לתכלית רעה הרי שנאסר משהו בקליפה ולזה צריך תיקון כדי להוציאו משם. אבל במה שנעשה ללא כוונה אין בכלל ביטוי לכוח החיים של הנשמה , אלא של משהו חיצוני לאדם שאינו קשור אליו, אלא שבמקרה זה כולל את גוף האדם.

יש להוסיף לכאן שהדיכוטומיה חפצא/גברא לא ממצה את כל האפשרויות. יש גם מושג של "חפצא מתווך גברא" (agent mediated בלע"ז) , דהיינו שהחפצא של איסור הוא היות מצב שבו נעשה פעולה מסוימת (כמו קונם ישיבת סוכה עלי שהוא איסור חפצא ) . החפצא של האיסור איננו החזיר אלא אכילת החזיר . (דרך אגב, באיסורי אכילה יש חיוב גם במתעסק שכן נהנה).

בשני הדוגמאות שהבאת יש חובת שמירה . זה שהאדם עבר את הרמזור נעשה בשוגג, אבל זה שהאדם לא קיים את חובת השמירה שלו זה כבר נעשה במזיד ולכן יש מקום להענישו גם אם לא קרה כלום שכן עבר על חובה דיאונטית במזיד - יש איסור בפני עצמו על התרשלות . אבל באיסורים אין חובת שמירה, שכן יש מקום לחובת שמירה רק אם התוצאה חשובה מצד עצמה.

מיימוני

אני לא יודע אם אני מקובל בסתר אבל אני מוכן להיות מקבל בסתר של כל מה שיתנו לי.


תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 23/09/2004 16:50:51

מסתברא

א. גם אם בית המשפט יהיה משוכנע באמת ובתמים שהעבירה נעשתה בשוגג – עדיין הנהג ישפט ודבר זה פשוט הוא. בנוסף לכאן יש הרבה מאוד מקרים אחרים בהם אפשר להיות בטוח שהאדם הוא שוגג ואף על פי כן בית המשפט יעניש אותו – והעיקר הוא שהאנאלוגיה הובנה.

ב. אם כבר מדברים על "מתעסק בנהיגה" בוודאי שלא מדובר על נהיגה מטורפת שנכללת בגדר של שוגג הקרוב למזיד. אלא אם כבר קיימת סיטואציה שכזאת, הרי זה כגון במקרה שאדם החנה את הרכב שלו, וכשהוא בא לצאת מהרכב המעיל שלו בטעות נתפס בהנדברקס והאוטו הדרדר למטה ודרס אדם. זה מעשה של מתעסק כי הוא בכלל לא נהג ברכב ולא התכוון לדרוס אף אחד.

אבל דוגמה יותר מוצלחת תהיה כאשר אדם נוהג לפי כל כללי הבטיחות ואז אדם שיכור לפתע קופץ לאמצע הכביש ונדרס. ברור שמדובר על מקרה חמור פחות מאשר "שוגג", וידוע לי על מקרה כזה שאכן הנהג לא הואשם (אם כי אינני בקי בכל פרטי הדינים, וייתכן שיש מקרים בהם מחייבים בכל אופן, אבל ברור שהעונש חמור פחות מאשר "שוגג", וקל להבין).

ג. באשר לדוגמה שלך של אדם שאכל ללא נבילה, אני שוב שואל אותך לטעמך, וכי אותו אדם ששתה בטעות כוס של רעל הוא רשלן ? וכי מגיע לו למות ?

---

אני חושש שיש כאן בדיונים קצת בלבול בין שוגג למתעסק ולכן הנה דוגמאות לביאור:

א. אדם בשבת מדליק את החשמל בכוונה – זה נחשב למזיד. הדבר מקביל למשל לאדם שהולך ורוצח מישהו בכוונה תחילה.
ב. אדם בשבת נכנס לשירותים ושוכח לרגע שהיום שבת, או שהוא שוכח שאסור להדליק חשמל בשבת. דבר זה נחשב לשוגג. מקביל לכך יהיה מצב של אדם שנוהג ברכב ולא שם לב שהאור האדום דולק.
ג. אדם בשבת פותח את הדלת של ביתו והרוח נושבת פנימה ומכבה נר מבלי שהוא כיוון לכך (מבלי להכנס לסוגיית פסיק רישא ולא ימות). מקרה מקביל יהיה מצב בו אדם מגיש לחבירו אקדח ובטעות כדור נפלט ממנו (מבלי שהאדם לחץ על ההדק).

או במילים אחרות, במזיד אדם מתכוון למעשה הפיזי ומתכוון לעבור על איסור. בשוגג אדם מתכוון למעשה, אבל לא מתכוון לעבור על איסור. במתעסק הוא אפילו לא מתכוון למעשה (וקל וחומר לאיסור).

------

בנוסף חשוב מאוד לדעתי לציין כי אנו דנים כאן בהלכה מבלי לחלק בין הדינים העולים מפשט הפסוקים, ההלכה הקדומה, ההלכה התנאית, ההלכה האמוראית וכו' וכו' על לחילוקי הקצות ושות. ברור שמבחינה מחקרית אין בכך ערך רב, אבל אני עדיין חושב שיש לכך ערך הגותי הואיל וההלכה היהודית שיקפה לכל אורך הדורות את ה"לא-מודע הקולקטיבי של עם ישראל", על כל תהפוכותיו וגילגוליו.


תוקן על ידי - רב_צעיר - 23/09/2004 16:58:37

מסתברא ,
אם אתה רוצה להבין את ההלכה אתה צריך צריך להתייחס לכל הפרטים שנותנים לך (או לפחות לחלק המשמעותי שבו)
וכאן התעלמתם מפרטים מאוד משמעותים כפי שציינתי למעלה .

מצד שני , למה לעיין בפרטים , אם אפשר למצוא עוד מקור למחלוקת האינסופית קבלה/פילוסופיה , לי משום מה יש תחושה שכבר הייתי בדיון הזה (או בלשון ה"עולם" "הייתי בסרט") הרבה יותר מפעם אחת , למה להמשיך להתעלם מפרטים כדי לחזור על אותו דיון שוב ושוב ושוב ???
לא נראה לכם מיותר ?
בברכה .

חברים,

הנה אחדד שאלתי בהמחשה.

יום הסליחה מתקרב, מחר בלילה אעמוד בבית הכנסת בדף ה'על חטא' הפרטי שלי שטוף דמעות. (בשנים האחרונות שמתי לב התרבו כל מיני דפים שלא שיכחו חלילה סוג חטא ביזארי מהרשימה). והנה בשורה השלישית מופיע בליל שבת פר' שלח כאשר קמתי מתוך שינה הדלקתי את החשמל בלא כוונה (הכל משל, הקשר להכותב מקרי) במטבח מתוך צמאון נורא. שגיתי, לא התמצאתי, לא שכחתי ששבת היום, אך מתוך בהלת הקימה והצמאון שאפף אותי הדלקתי את הנורה! ברור, שאדם חרדי יר"ש מצטער מאד באופן אינטנקטיבי, ומיד במוצאי שבת רשמתי בפנקסי שאם יבא משיח בב"א אביא אי"ה חטאת שמינה.(לפי שיטת אחרונים שאכן יש לעשות כך על פי הגמרא)

בנוסף לזה, יש ברשימה עבירות שעשיתי רח"ל במזיד, ואני חייב כעת להתוודות עליהם שיום הכיפורים תכפר עליהם.

והנה כאשר אני מתוודה על המזידים, על שחטאתי, שעשיתי כך וכך... אני מודה באשמה, הנה אני מסתברא ידעתי היטב שזה אסור, בכל זאת נסחפתי ברגעי חולשה עם כל מיני נימוקים מזוייפים ושקריים, יש שחוטא בתיאובן, זה הי' טוב מדי להזניח- מחינה רגשית ויש רח"ל להכעיס - מבחינת שכלית, מרדתי גזירת המלך שקבלתי על עצמי בהר סיני שאני אעשה דברי השם. אני מתחרט כעת, אני מבטיח שבעתיד אני כבר לא יסחף, אני מודה על הזכות שהקב"ה נתן לנו את התשובה המופלאה, שבכל זאת הוא מרבה לסלוח כמה פעמים שכבר הבטחנו, ובכל זאת יש לו סבלנות ומקבל את תשובתינו.

והנה כאשר אני מגיע לשורה על השוגג, אני מגרד את ראשי, על מה אתוודה, הנה בשברון לב אומר שמרדתי חלילה בה'? לא אני טוען שעשיתי שגיעה מאד מצערת, לא רציתי חלילה מלכתחילה לעשות כלום, איני מודה בשום אשמה. מה אתודה וכיצד אתוודה, האם אתוודה על שאני שלימזל? פרופסר מפוזר?

משל למה הדבר דומה? למישהו שירק בפרצוף חבירו בזדון לב וברשעות מתוך מטרה מוצהרת להכאיב ולהשפיל את חבירו, לעומת, מישהו שכאשר מדבר יורק בטעות לכל עבר. הראשון יבוא ויפייס חבירו על ארבע, ויסתמך על טוב לבו שאינו אכזר, ומבקש ומתחנן שיתרצה לו, אך השני, אומר, אופס, סליחה, כלל לא התכוונתי זאת היתה טעות מאד מצערת, אך מעולם לא ניסיתי לפגוע? צורת הפיוס הוא ושנה לגמרי, אין אדם כזה מקבל את האשמה אלא מסביר שלא התכוון לפגוע.

וכאן ההבדל, בשלמא החבר הרי יש לשכנעו שלא התכוונתי לפגוע בו, אחרי הוא שמשתכנע מכנות דבריי, אינו מקפיד מאומה, (ואם מלכתחילה הי' ידוע במאה אחוזים שלא התכוונתי לא הי' צורף בשום פיוס, רק שאיני יודע שהוא יודע ואני צריך לוודות) אך לפני הקב"ה, האם אינו יודע שזה שגגה וממילא לא חטאתי מעולם? איזה "חטא" התבצע כאן?

ועל זה אני שואל ממעלת כבודכם: מה וכיצד מבקשים מהשוגג להתוודות?

תוקן על ידי - מסתברא - 23/09/2004 17:54:51

על מה יבקש סליחה זה שיורק לכל עבר, שיפנה כל מי שמקבל את יריקתו לפרצוף לקב"ה שיצר את הכלי הזה כך, אשרי מי שחטאיו מסתכמים באלה.

הרי זו דוגמא בלבד, וכל אחד בעניניו ידגים כפי מעשיו,

"הנסתרות והנגלות אתה יודע" ... (מן התפילה)

אני חושב שיש כאן בלבול מסוים בהגדרת היחס בין מציאות ה' , ומציאות האדם .
היחס שלנו אל ה' נמצא סביב מחויבות אישית על שהוציאנו ממצרים , ועשה עמנו הטובות וכו'.
אך מציאות ה' מתקיימת בעולם כולו , על כל רבדיו , מהחומריות הגסה אל , ההרוח והשכל , והמידות הנאצלות (ואין זה משנה לעניננו אם נתאר את זה באופן "קבלי" או באופן אחר)
ונתן לנו ה' בחסדיו תורה , שתגלה לנו איזו השפעה יש לאלו מעשים , כאשר למעשים מסוימים משפיעים על זה שלא עושה אותם בכך שלא הביא את עצמו ו/או את המציאות אל פועל השלימות כפי שהיה יכול וצריך לנהוג (היינו עשין) מעשים אחרים משפיעים על העושם , לרעה בכך שלא רק שלא הביא מציאות שיכל אל מקומה הראוי אלא שע"י מעשהו גם גרם ליציאת המציאות מהמסגרת הראויה לה(לאו הניתק לעשה) מעשים אחרים מוציאים את האדם מן השורה ממש .(לאו רגיל) ומעשים אחרים "כורתים" את האדם מהיחס לקב"ה
מכל וכל . (וכפי שאמרתי למעלה , מדובר על יחס שנמצא בתוך המסגרת המיוחדת של עם ישראל כעם המיוחד לה' , ולכן עונשם של אלו נקרא כרת , והבן מאוד)

עכשיו היות והקב"ה אינו אדם , וגם לא "אדם גדול ומשוכלל יותר" , לא שייך לאמר ש"אכפת לו" במובן האנושי ממעשה שעשית בין בשוגג בין במזיד , אלא שהעולם והאדם שבתוכו נברא באופן מסוים שלמעשים מסוימים יש השפעה מסוימת וידועה על האדם . (אני מדבר על השפעה שכלית כלומר כזו שמשויכת ל"עולם הבריאה" אם תרצה להשתמש בלשון קבלית , ולכן לא שייך לקטלג את השפעותיה באופן פסיכולוגי מעשי , ששייכים למדריגות יותר נמוכות באדם דהיינו רוח ונפש )
כפי שאמרתי למעלה , למעשה הזה יש השפעה במציאות ,
שלא מאפשרת מצד הסדר בו העולם נברא
(= מידת הדין) הופעה גלויה של הקב"ה , ולשם כך מגיע הקרבן , שבא לכפר (דהיינו לכסות) על ההשפעה שהמעשה עשה .

יום הכיפורים הוא יום של כפרה לעם ישראל כולו ולכן עיקר הכפרה בו היא כפרה לכלל , דרך עבודת הכה"ג בבית המקדש , שמטהר את המקדש על דרגות הקדושה השונות בו , ומכפר על העוונות של ישראל ברמות השונות של הקדושה המצויים במציאות .(קדש הקדשים, קודש ,מזבח הקטרת , וכן חטאת הנעשית בחוץ , כמבואר ביומא בפ"ק דשבועות וכן בכריתות עיי"ש)

הוידוי בו שייך רק על הדברים הגלויים לנו , בהם לא היינו בסדר (בין אם במעשה , בין עם בדיבור במחשבה ברגש וכד') לא שייך להתפלפל על מעשים שספק אם נחשבים בכלל כחטא , לכשיבנה בית המקדש יפסקו לך בסנהדרין אם אתה מחויב להביא קרבן על כל מעשה שזדונו כרת אם שגגת בו חלילה , אם עשית כזה חלילה .
כיום שאין המקדש קיים , זה פלפול עקר בעלמא , לפי שאין לו כל נפקא מינה.
הוידוי נמצא ברמה פרקטית במעשים בהם ברור לך שלא נהגת בשורה , וכן בהתנהגויות שמקרבות לידי חטא , למרות שהלכתית אין עליהם שום חיוב קרבן. (דיבור ומחשבה אסורים , הרגלים שמביאים לידי חטא , או לסתם ריחוק מה' ומתורתו וכד')
כן נראה בעיני , והמבין יראה וישמח לבו.

מסתברא

עוררת אצלי שאלה שעכשו אני רואה שהיא גדולה ולא פשוטה.

כיצד מתוודים על השוגג?

אני מניח שזה לא רק כיצד לומר זאת, אלא מה אני מוצא בעצמי פגום ולא בסדר שעלי להתוודות עליו.

אז הנה כמה אפשרויות. חלקן כבר נזכרו לעיל.

א. רשלנות. אילו הייתי בונה את אישיותי טוב יותר, לא הייתי כזה טיפוס של פרופסור מפוזר שמדליק את האור בטעות בשבת.

ב. רגשות אשמה, או תחושת הפגם האונטולוגי. אני מרגיש נורא. חילול שבת. אני יודע, זה רק בשוגג. אבל חילול שבת!

ג. יש באמת פחות על מה להתוודות. אני מתוודה לא בגלל שאני סבור שזה חטא, אלא כדי לחזק אצלי את תחושת הזהירות בעתיד.

ד. אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים. אם נכשלתי ונתקלתי, הרי זה בגלל שאיני צדיק. זאת אומרת שמשהו בסיסי לא בסדר אצלי. ניסיתי למצוא ולתקן. זה מה שהזכרתי בקריאת שאר העבירות שלי. אבל יתכן שיש משהו שהוא כה בסיסי עד שהוא נעדר ממני. על זה אני מתפלל ומבקש שאזכה לתקן.

(במאמר מוסגר: מאד התפעלתי שהנך מקיים את ההלכה הפשוטה שצריך לפרוט חטאיו. אמנם מה אפשר לעשות אם הרשימה שלי כה ארוכה שאם אבוא לקראנה כולה זה יקח ... עד סוף חזרת הש"ץ?
לפי דברי הרמב"ם, שיש לעשות תשובה גם על המידות, יש כה הרבה לקרוא - ואולי גם לפניהם. על כל פנים, איך יש להבין את דברי הרמב"ם? האם מתוודים על כל מעשה והרגשה? הזמן יכלה והעוונות לא יכלו?)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו