בספר "סגולות ישראל" מערכת מ אות ס"ב מובא בשם מהר"ן:
"חלב של אשה צדקת טוב לתינוק ליראת שמים, וגם נותן לו ממשלה בעוה"ז".
סגולה לימות המשיח. כיום כל הצדיקות הן זקנות, שמזמן הפסיקו להניק.
___________
"שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף. מטמטם את הלב - משום נסיובי דחלבא...". (פסחים דף מב עמוד א).
האם הלב המטומטם הוא השכל?
"והחכמה מאין תמצא מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר: היכן היא החכמה מצויה? ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע". (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט).
כשם שישנו טמטום לב גופני כך ישנו טמטום לב רוחני, וישנם דברים רבים הגורמים לכך.
(חלק מ)המאכלים האסורים וכל העבירות.
"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". (ויקרא פרק יא פסוק מג).
"דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". (יומא דף לט עמוד א).
"מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה". (רש"י).
האם המאכלים האסורים כלולים בעבירות?
כן ולא.
שניהם מטמטמים, אלא בעוד שעבירה מטמטמת רק כשהמעשה הוא אסור, ואילו כשהמעשה מותר, (במקרה הנתון), אין כאן טמטום, הרי ייתכן שהמאכלים האסורים, מטמטמים גם כשהאכילה מותרת, מפני שהטמטום הוא חלק ממהותו.
בהלכה מצאנו ששוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה, למרות שלפי העקרון של "מאכילין אותו הקל תחילה",(תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה. יומא דף פג עמוד א), היה עלינו להאכילו נבילה, מפני ששחיטה היא איסור מלאכה דאורייתא שעונשו מוות, ואילו אכילת נבילה אינה אלא לאו, שעונשו מלקות. (ראו בענין זה בשו"ע או"ח סימן שכ"ח סעיף י"ד, הרא"ש ביומא פ"ג בשם הראב"ד, "שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם ... ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן", הרשב"א והר"ן שהובאו בב"י, (או"ח סי' שכ"ח, וראו גם שו"ע שם סעיף י"ד, ובהגהת הרמ"א בסימן תריח סעיף ט).
לדברי הנצי"ב בפירושו על התורה - "העמק דבר", (הרחב דבר, דברים פרק ו), הטעם הוא מפני שמאכל איסור פוגם את הנפש יותר מכל העבירות.
בטמטום הנובע ממאכלות אסורות ישנן דעות שונות-מקצה לקצה, ישנו הטוען שלא כל איסורי האכילה מטמאים, ולעומתו ישנו הטוען, כל עבירה מטמטמת, אלא שטמטום הנובע ממאכלים אסורים, הוא "גרוע יותר".
לדברי הרמב"ן, יש בין המאכלים האסורים גם מאכלים שאינם מטמטמים.
בשמות פרק כב פסוק ל, הוא כותב:
"ואנשי קדש תהיון לי - טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג - מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה".
מדברי הרמב"ן אלו ברור, אף שהטריפה אסורה, רק אכילת מאכל שהוא מתועב מוליד "עובי וגסות בנפש", משא"כ הטריפה אין אכילתה מוליד טבע רע, ורק שההמנעות ממנה מולידה קדושה.
איך זה?
בספר דברים (פרק יד פסוק ג) אין הרמב"ן מחלק בין הטמטום הנובע מסוגי המאכלים האסורים:
"לא תאכל כל תועבה - הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים, ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה. וענין כל תיעוב, שנאה ומיאוס, כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו), כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח), כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש, כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל). ועל כן אמר עוד (פסוק כ) כל עוף טהור תאכלו - להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה".
במקום אחר (ויקרא פרק יט פסוק כג) בדונו באיסור הערלה, הוא כותב:
"ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (לבראשית יא ט), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף".
האם אכילת ערלה גורמת לטמטום הנפש?
ואילו הרמח"ל חולק על "תיאוריית החילוקים" שבדברי הרמב"ן, וכותב, (מסילת ישרים פרק י"א), שכל עבירה מטמטמת, אלא שטמטום הנובע מאכילת מאכלות אסורות עולה עליהם, כיוון שהם הופכים לחלק מגופו של האדם- נעשים בשר מבשרו:
"... והיינו כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ונפשו של האדם, עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ממנו ... שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעת האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים .., והמאכלות האסורות, יתירות בזה על כל האיסורים, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש, ונעשים בשר מבשרו. וכדי להודיענו שלא רק הטמאות והשקצים בלבד הם טמאים, אלא גם הטריפות שבמין הכשר הם בכלל טומאה אמר הכתוב להבדיל בין הטמא לטהור -"ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר הם מפורשים אם כן למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה". (ספרא שמיני פרשה י ד"ה פרק יב).
בתשובה לשאלה אם מותר להכניס ילד חולה נפש למוסד, בו יאכילוהו מאכלים לא כשרים, כותב החתם סופר, (שו"ת חלק א (או"ח) סימן פג):
"... בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים .. מ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות, מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע", ולכן הוא מסיק: "עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' ".
יתר טוב להיות משוגע, מאשר להיות מטומטם.
לפעמים ההשפעה השלילית היא ב"הצתה מאוחרת":
אכלו כשהיו קטנים והפכו למטומטמים רק כשהתבגרו.
כשה"אור זרוע" הביא (ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קמו) את המסופר בירושלמי, (חגיגה פרק ב ה"א), שבין הסיבות להתדרדרותו של אלישע בן אבויה היתה הרחת "ריח ע"ז" ע"י אמו המעוברת: "ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין".
הוא כותב:
"... וכל מה שהאשה אוכלת זה התינוק אוכל, וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה".
אמו של אלישע הריחה או אכלה?
אם לדברי הירושלמי, התחיל הסיפור והסתיים בהרחה, הרי לפי מקורות אחרים הוא המשיך.
לפיהם, אחרי שהיא הריחה היא גם רצתה לאכול, וכשרצתה נתנו לה לאכול, וכשנתנו לה היא אכלה, ואחרי שאכלה נולד אלישע, ואחרי שנולד, הוא היה לתנא גדול, ואחרי שהוא היה לתנא גדול הוא התפקר.
והכל בגלל שהיא היתה בהריון.
כי לולא היתה בהריון, גם אם היא היתה מריחה, היא לא היתה רוצה לאכול, ואם לא היתה רוצה לאכול, גם לא היו נותנים לה, ואם לא היו נותנים לה, היא לא היתה אוכלת.
מי אשם?
בטח שלא אלישע-הוא היה לא יותר מעובר.
גם לא אמו- היא היתה בהריון, וכשהריחה תפסה קריזה.
נשאר האבא. הוא התחיל את כל התהליך.
____________
האכילה היא בגרסת הסיפור בילקוט שמעוני (קהלת רמז תתקעד):
"שהיתה אמו מעוברת בו ועברה אצל ע"א והריחה מאותו המין, ולא היתה יכולה להכיל, עד שנתנו לה מאותו המין ואכלה, והיה מפעפע במעיה ...".
והיא גם בגירסאות המדרש רבה (רות (וילנא) פרשה ו ד"ה ד [יג], קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [ח].
בתוספות חגיגה דף טו עמוד א:
"כשהיתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני ע"ז והריחה מאותו המין ואכלה והיה אותו המין מזדעזע בגופה כעכנא".
ובאור זרוע במספר מקורות, בח"ב - הלכות שבת סימן מח, ח"ב - הלכות יום הכיפורים סימן רעט, ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קמו:
"יש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה".
(חכינא-עכינא, נחש ואפעה, ראו קאהוט "הערוך השלם" ערך "חכן").
כהמשך לסיפור הירושלמי על אמו של אלישע בן אבויה, כותב האור זרוע (הלכות שבת סימן מח):
"צריך להזהיר את המניקות כדי שלא יאכילו התנוקות דבר איסור כדי שיהיו יהודים טובים".
יהודי טוב מהו?
בהלכות יום הכיפורים סימן רעט:
"לכך צריכין להזהיר המינקת שלא תאכל בשר חזיר ובשר נבילות וטריפות כדי שיהא התינוק ירא שמים".
"צריכין להזהיר המינקת שלא תאכל בשר חזיר ובשר נבילות וטריפות"-שהמניקה לא תאכל (בעצמה) בשר חזיר ובשר נבילות וטריפות, ומה על שאר איסורים?
באחד כדי שיהיו יהודים טובים", ובשני, "כדי שיהא התינוק ירא שמים".
ויש לשאול, איך הביו האור זרוע מסיפור אלישע, שהמינקת לא תאכל בשר חזיר ובשר נבילות וטריפות, האם לא ייתכן שההשפעה השלילית אצל אם אלישע היתה מפני שהם היו מאכלים אסורים הקשורים לע"ז?
גם מחבר האור זרוע (הרב יצחק מוינא, 1250-1180) הבחין בבעיה, והוא כותב:
"... ולא ניחא לי למדיחי ולמימר, דשאני התם דאכלה ממין ע"ז אבל שאר איסורי לא. אלא מעשה שהיה ממין ע"ז היה, וה"ה שאר מינים טמאים או אסורים".
ברמ"א (שולחן ערוך יורה דעה סימן פא סעיף ז) נפסק:
"... מ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו".
האם חלב כותית מטמטם את הלב, בגלל המאכלים שהגויה אוכלת, או בגלל מה שהיא? ומה אם הגויה היא צמחונית?
בעל ה"תורה תמימה" מתייחס בויקרא פרק יא הערה קצו, לדברי הרמ"א וכותב:
"..., וכן אם המינקת כותית לא תאכל היא, דברים האסורים מטעם זה. - וכתב הרמ"א שם וז"ל, אע"פ דמדינא מותר להניק מן העובדת כוכבים, מכל מקום אם אפשר להניק מן הישראלית נכון יותר, מפני שטבען של ישראל נוח יותר, דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע [ע' יבמות ע"ט א'] והיונקים מהם מגדלין טבע כיוצא בהם, וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים".
אך המעיין בדברי הרמ"א לא ימצא שם את הדברים שהוא מביא בשמו, אלא הם מדברי הרשב"א שכתב בחידושיו ביבמות דף קיד עמוד א:
"... אלמא לכ"ע חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה, אלא מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן".
לא בגלל מה שהן אוכלות, אלא מפני שהן רגילות במצוות.
בעל התורה תמימה ממשיך:
"והלשון אפי' ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הש"ך והט"ז, וכתבו דהכונה אפי' היכי כשהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהא עיקר כזה חסר. אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום ששם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא מהג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל אפי' כותית. ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן הכותית יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, ולפי"ז הענין והלשון מבואר ומבורר מאד".
ואף שבירושלמי עבודה זרה (פ"ב, ה"א.) מצינו:
"יונק תינוק והולך מן הנכרית ומן הבהמה ואפילו טמאה, ומביאים לו חלב מכל מקום, ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה".
כבר העיר האור זרוע בפסקי ע"ז שלו:
"תני יונק הוא התינוק והולך מן הפרסית או מן הבהמה טמאה ומביאה לו חלב מ"מ, ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה. אע"פ שהוא מותר כדפרישית אעפ"כ צריכין להזהיר את המינקת שלא לאכול נבילות וחזיר וכ"ש שלא להאכילן דברים טמאים".
התוספות במסכת עבודה זרה (דף י עמוד בתוספות בד"ה אמר ליה, ובאריכות בספר מנורת המאור (הוצאת מוסד הרב קוק) סי' פג פרק ב' עמ' 191, (בהוצאת אשכול, עמוד קעה), מספרים על תנא שהונק ע"י גויה:
"אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר. כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה".
ואף שסיפור התוספות הוא על מינקת נכרית, שהניקה ילד יהודי בשעת סכנה, (ואכן כך הבין זאת הר"ן, (הוצ' מוסד הרב קוק, ע"ז עמ' מא ד"ה נכרית מניקה בנה של ישראל, שהביא בשם רבינו חננאל ביבמות, שכל זה מותר רק במקום סכנה וכשאין מינקת ישראלית), אלא שלא משמע כן במדרש תנחומא (פרשת שמות סימן ז. עמוד רמז)המספר, שלאחרי שבת פרעה מצאה את משה ביאור, "היא נטלתו והביאתו אצל המצריות להניק אותו, ופסל את דדיהן".
למה?
"והרי מותר להניק שכך שנינו בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם, אבל עכו"ם מניקה בנה של ישראל ברשותה, מהו ברשותה? אוכלת מתחת ידיה ומניקתו, אמר הקב"ה עתיד פה של צדיק זה לדבר עמי למחר יהיו המצריות אומרות זה שהוא מדבר עם השכינה אני הנקתיו, לפיכך פסל את דדיהן".
ממדרש זה ברור, שמעיקר הדין מותר לתינוק לינוק מנוכריה אף לכתחילה בכל מצב, ולא רק בשעת סכנה, ורק למשה היה "אסור".
ואכן המהרש"א, (חידושי אגדות, סוטה דף יב עמוד ב) כותב:
"מ"ש מן העבריות מלמד שהחזירוהו כו'. מפורש בש"ר למה אמרה מן העבריות וכי אסור כו' לא כן תנינן כו' אבל נכרית מניקה של ישראל כו' לפי שהחזירוהו כו' ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד כו' ע"כ ואע"ג דהיתה שם מניקת ישראלית היה מותר במניקה עובדת כוכבים וכ"כ התוס' פרק אין מעמידין ע"ש".
אחרי הרב מנחם כשר (מילואים לתורה שלמה חלק ח עמוד רמו), שהביא את המדרש תנחומא, הביא גם את דברי האור זרוע וכותב:
"ומדברי התנחומא מבואר שמפרש שהמשנה משמיעתנו כאן עוד דין חדש, שהמינקת צריכה לאכול מאכלים כשרים בבית ישראל ודין זה מבואר באור זרוע...".
ולא ברור אצלי, איך הוא הבין כן מדברי התנחומא, שהרי מהם משמע, שלולא החשש של "יאמרו המצריות" היה מותר לינוק מהן.
____________
מאכלים מותרים באכילה.
ישנן שתי צורות של מאכלים מותרים באכילה, האחת כאשר גם המאכל עצמו מותר, והשני, כאשר המאכל עצמו אסור, אלא שהאדם במצב הנתון מותר באכילה, כגון במצב של פיקוח נפש.
האם מאכל שהוא אסור שהותר לאכילה, כגון לחולה במצב של "פיקוח נפש", מטמטם?
מסיפור אמו של אלישע, ניתן להבין שכן.
כך ניתן להבין גם מדברי הש"ך, שכתב על דברי הרמ"א: "וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית":
"כלומר אע"פ שאסור לה בלא"ה לאכול דברים האסורים, מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל, ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים, לא יתן האב לתינוק לינק ממנה, אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית".
על הלכה זו תמה הרב מנחם כשר, (מילואים לתורה שלמה, חלק ח סוף עמוד רמו):
"ובדינו של הש"ך שחידש בדעת הרמ"א, דאפילו בשעת פקו"נ שהותר לאכול שייך דין זה, לדעתי צ"ע, מכיוון שמצווה עליה לאכול מצד וחי בהם, י"ל דאז אין המאכלים פוגמים את דמה, ועוד בעיקר הראיה של האו"ז ממעשה דאחר, הרי יש לחלק, ששם אכלה מתקרובת עכו"ם, ואין ראיה על שאר איסורים...".
גם האדמו"ר מליובאוויטש כתב (אג"ק א עמוד רלח בהערה):
"... כן מובן שאין לחלק בזה בין איסור ע"ז החמורות,ואיסור חזיר וכיו"ב".
ומשום מה לא הביאו את האור זרוע שכתב:
"ולא ניחא לי למדיחי ולמימר, דשאני התם דאכלה ממין ע"ז, אבל שאר איסורי לא, אלא מעשה שהיה ממין ע"ז היה, וה"ה שאר מינים טמאים או אסורים".
מדברי האדמו"ר מליובאוויטש, (אגרות קודש חלק א סוף עמוד רלא), ניתן להבין, שלדעתו, דבר איסור מטמטם גם אם הוא נאכל בהיתר שכתב:
"ואין לומר שבאחר היה זה בתור עונש, ולא מצד הטבע, דהרי אם אחר לא עשתה איסור באכילתה, ואדרבא עוברא שהריחה מאכילין אותה, ומצווה היא עושה".
באחת משיחותיו הוא התייחס לדברי אדמוה"ז, הכותב בספר התניא, (אגה"ק סימן כו):
"... משא"כ / האוכל/ דבר איסור שאינו יכול לעלות, לא בשבת ולא בחול, גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, אם לא שאכל לפיקוח נפש, שהתירו חז"ל ונעשו היתר (גמור)".
לדברי האדמו"ר מליובאוויטש, ההבדל בין שתי הגרסאות הוא, באם מי שאכל לפיקוח נפש, "הדבר נעשה לו כהיתר", או ש"הדבר נעשה כהיתר גמור" (שהיא גירסה המוקפת בסוגריים)-באם כאשר מותר לאכול דבר אסור, נהפך הדבר להיתר גמור, ושוב אינו מטמטם.
שאלת הטמטום של מאכלות אסורות שאכילתם הותרה הועלתה ע"י הר"ן, הכותב בדרשותיו (דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר בד"י ואני סובר עוד):
"ואני סובר עוד שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילוהו דבר האיסור ושיאמרו שהוא מותר, לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצוות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, בתיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא...".
האם הוא רק כשהאיסור הותר בטעות ע"י הסנהדרין, או אפילו כל שמותר לו לאכול מדין תורה?
הרב אברהם רובין (שו"ת נהרות איתן חיו"ד, וקובץ אור ישראל מאנסי, כרך טז עמודי צז-קב) טוען, שהוא רק כשההיתר המוטעה הוא מפסק הסנהדרין, ולא כאשר הדבר מותר באכילה מצד הדין.
"ואשר ע"כ סבירא ליה לר"ן בדרשותיו, דכל זמן שלא נודע לב"ד שטעו במה שפסקו הרי כך הוא הדין, וכדבריהם כן יקום וכן יהיה ע"פ כללי ההלכה, ואפילו לאדם שברור לו שטעו, וכך כתב הר"ן עצמו באותו דרוש (בד"ה ואחר השלים), וז"ל: "כלומר אפילו ברור לך שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין אעפ"כ שמע אליהם ... ד"וטעם הדבר לפי האמור נראה שהוא דין מיוחד בהלכות סנהדרין ופסיקת החכמים, ונפ"ל מקרא דלא תסור, דכיוון שנעשה כן עפ"י חכמים תו אין באכילת דבר זה דררא דטמטום הלב והמוח".
ואיני יודע איך זה מסתדר עם הנאמר בגמרא (הוריות דף ב עמוד ב):
"וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים",
וברש"י: "אפי' למיעבד איסורא".
אם הר"ן עוסק בסנהדרין דוקא, הרי המהר"ל כותב בתפארת ישראל (פרק ח) שכל מאכל אסור שהותר לאכילה אינו מטמטם:
"ולפיכך כל מי שנותן במצוות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר, מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע,... ואם היה הדבר כמו שאמרו הם, הרי אמרו בפרק קמא דחולין (דף יז עמוד א), בתים מלאים כל טוב אמר רבי ירמיה אמר רב קותלי דחזירי התיר להם, ואם שורש האיסור בשביל המזג הרע, האיסור להיכן הלך"?
לבעל ה"הפלאה" (בפירושו על התורה "פנים יפות", פרשת ואתחנן בד"ה והנה בכבישתה) יש הסבר לאן הלכו::
בשעת הכיבוש הותר להם אפילו קדלי דחזירי, "שהם דברים האסורים לישראל מפני גודל טומאתם, שאין ישראל יכולים לתקנו באכילתם, ולכך נאסרו, אפי"ה בשעת כבישה שנכנע מאוד הטומאה היו יכולין לתקן אפילו דברים האסורין ...".
אך בעל ה"אור שמח" טוען בפירושו על התורה "משך חכמה" , שאף היתה אכילת "קדלי דחזירי" מטמטמת, אף שהותרה להם:
"ובתים מלאים כל טוב, אפילו קדלי דחזירי התיר להם בז' שכבשו, לכן מסיק השמר לך, כי טבע דברים האסורים שמטמים את הלב ... ואפילו אם אוכלן בהיתר".
בתשובתו בשו"ת יביע אומר חלק ח - חו"מ סימן יא דן הרב עובדיה יוסף בשאלה, אם יש להקפיד להשתיל כליות שהוסרו מיהודי, והוא כותב:
"... ונראה שהוא הדין בכל זה לגבי השתלת כליות, שאם אין הדבר דחוף, ואפשר להמתין, טוב הדבר להמתין כדי להשיג כליות של ישראל כשר, כשהוא תורם כליא שלו, וזהו ע"פ מאמר חז"ל (שבת לג ב) כליות יועצות".
הוא מביא את דברי הרב עובדיה הדאיה שכתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חיו"ד סי' כו אות ו), בנדון:
"יהודי הזקוק להשתלת קרום עין של מת, כדי להחזיר לו מאור עיניו, והרופאים עומדים להשתיל לו קרום עין של מת גוי, הוא כותב, שאע"פ שאמרו חז"ל סומא חשוב כמת (נדרים סד ב), ועל ידי השתלה, לאחר שיחזור לו מאור עיניו הוא יחזור לחיים, מכל מקום גדול הפסדו יותר משכרו, שמכיון שראיית הגוי בעוה"ז היא כולה של הסטרא אחרא, גנוב וגזול ורצוח ונאוף וכל מיני תועבות שבעולם, הרי ממילא ישפיע הדבר על היהודי הזה שהושתלה לו עינו של הנכרי, לרדוף אחר כל התועבות הרעות, ונמצא שמאבד עולמו על ידי כך, ומוטב לו שיהיה סומא כל ימיו בעוה"ז, ויאיר לו בעוה"ב. ועוד שכל אחד מישראל כלול מנשמת כל ישראל, ובזה שהכניסו לו מעינו של גוף טמא של גוי, הרי הוא גורם נזק לכל הנשמות הכלולות בגופו. ואולי לא יקום בתחיית המתים, מפני התערובת שעירב בגופו. ולכן האיש הירא לנפשו אל יעשה שקר בנפשו להשתיל לעינו קרום עין של גוי, והרי הוא כחובל בנפשו, ודמו בראשו".
הרב יוסף הגיב על דבריו:
"...הוא הפריז מאד על המדה בדברים אלו, ומה מאד הרחיק לכת באומרו שאולי לא יקום בתחיית המתים ח"ו, ואין דבריו אלא דרך השערה ואומדנא בעלמא, בחושבו שכך צריך להיות ע"פ הסוד, ובאמת שאין יסוד כלל לדברים אלו. ..".
מכיון שראיית הגוי בעוה"ז היא כולה של הסטרא אחרא, האם מותר לעשות השתלה מעיני גוי עיוור מלידה?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 06/12/2006 7:50:47
עולם הפוך אני רואה
