|
|
| נשלח ב-24/10/2004 20:44 |
 |
| |
אדם ועולם,
איש אחד היה ולו בן אחד קטן ורך בשנים.
וימת האיש ההוא כדרך כל הארץ,
גם מספד גדול עשו לו ויבכוהו,ויניחוהו,
וילכו.
וישב הנער אל ביתו,וידבר עם לבבו ויאמר,
הנה הבית אשר הניח אבי ,גדול הוא ורם,
ואני נער קטון ורך,ואיך אכלכל לו כי עצום היא ממני.
וימלך,ויקם ויעש לו בקתה קטנה ויטעה בתוך בית אביו,
גם צוהר קטן עשה לו,
ויסגרהו.
והיה כי ארכו הימים גם חלפו העיתים,וישתכח מן הנער המעשה
אשר היה,עד כי השים בדעתו כי בית אביו אשר בו
נטע בקתתו,הוא העולם,
ולא זכר דבר העולם הגדול אשר היה מלפנים,
וישכחהו.
והיה כי גדל הנער ויעשה לאיש,וישב וידבר עם לבבו,
הנה הבית אשר עשיתי לי טרם בגרתי והייתי לאיש,
לא בדעת עשיתיו כי עצום הוא ממני,[כי אף הבקתה אשר עשה
לו גדולה היתה ממידת איש]
ויתנחם,כי אדם הוא להינחם.ויקם ויעש לו קיתון צר ויניחהו
בתוך הבקתה אשר עשה לו,גם חרך עשה בה.
ויסתמהו.
והיה כי חלפו העיתים,כלה סתיו וקציר וישכח האיש מעבדיו
אשר תיכן לו,ובליבו נכוחה כי קיתונו הוא ביתו ובקתתו אשר
בה נטעו היא חלל עולם כולו,
ויגר שם.
וכשבאה שעתו קץ כל בשר שלו,והוא שוכב על דוויו בתוך
קיתון שלו,ותכבד נשימתו עליו ויתאו לשאוף רוח,
וישלח ידו אל הצוהר אשר בקע בקיתונו ויפתחהו,
ומחמת שהיו כל אותם הפתחים מכוונים זה כנגד זה,
זה לפנים מזה,
האירה עליו חמה,שמאירה העולם כולו ברחמים,
ויראה , והבין ,
וימת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2004 22:22 |
|
| |
נפלא.
תודה מקרב לב, עו"פ, ויישר כוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 00:12 |
|
| |
עורבא פרח
(איקון ירוק מניף אצבע בהתפעלות).
יש רק דבר אחד גדול יותר מההתפעלות וההתפעמות שאני חש מסיפוריך - אי ההבנה שלי.
חבצלת, האם את מוכנה לפרש?
(איקון מגרש בראש במבוכה)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 01:17 |
|
| |
מימוני, יש פעמים שפירוש ונבירה פוגמים ביופי, ובנוסף – אצל כל קורא מצטרפים נסיבותיו והרהורי לבו להבנתו ולתחושתו עם קריאת הדברים. אבל, בקצרה מאד:
אני ראיתי מי שבחר בצניעות, ומצא עצמו בעולם הצר כעולם נמלה, ולהבנתי עם הזמן נשתכח ממנו שזו היתה בחירתו, ולא היו לו ספקות בד' האמות של קיומו, מצוות אנשים מלומדה.
(האם היה זה קיום מוגבל מאיזו בחינה שהיא? האם הבחירה המושכלת בצניעות עלולה להביא לקיום מוגבל? האם היא עלולה להשכיח מאיתנו את גודלנו האמיתי ואת הכוח הטמון בנו?)
בסוף ימיו, עם נשמותיו האחרונות, נזכר ופתח צוהר לעולם רחב יותר. מה היה בו? לפחות חמה, שהאירה עליו ברחמים. אני חושבת שגם נסכה חום בעצמותיו והיטיבה עמו. הוא ראה והבין. מה ראה? אופקים אחרים? אפשרויות נוספות – טובות יותר או רעות? מה הבין? את התהליך, את המטרה? איננו יודעים, כל אחד מאתנו, אני משערת, יביא את ה"חבילה" שלו לפרשנות.
אני תוהה: מה היתה המחשבה\התחושה האחרונה שלו לפני שנפח את נשמתו: האם הארה גדולה של הבנה? האם חרטה על ההחמצה שבאי-פתיחת הצוהר קודם לכן? או אולי היתה זו רק אסירות תודה על קרניה הטובות של השמש?
(ועוד: הנושא אולי אינו מקורי, אולם הסגנון דבר אל לבי, ומצאתי את הקטע הזה יפה ביותר. אם קטע כתוב משאיר אותנו מהורהרים לזמן מה, הרי זה השג. לא כן?)
(נכתב לפני שראיתי את הערתו של מיכי. כמובן שכשכתבתי ש"הנושא אינו מקורי" כיוונתי למשל המערה, אולם דוק שמשל המערה משאיר אותנו\אותי בתחושה שונה לחלוטין.)
תוקן על ידי - חבצל_ת - 25/10/2004 1:20:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 01:21 |
|
| |
חבצלת
תודה.
לי היה קשה מאד להבין איך אפשר למצוא צד זכות במי שמסתגר, ומסתגר, ומסתגר.
טוב, כל אחד רואה מהירהורי ליבו.
גם הסוף היה לי מוקשה מאד. מדוע המוות משחרר? ומדוע רק המוות משחרר?
בקיצור, זה קצת יותר מדי פסימי בשבילי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 02:20 |
|
| |
מימוני,
המוות אמנם משחרר מכמה דברים (למשל מההסתגרות בקיתון הקטן של החומר). אולם נלענ"ד שבסיפור הוא איננו משחרר. אלא שלאחר שהבנו הכל כעת ניתן כבר למות. הוא מבטא סיום והגעה לשלמות.
וכעין זה ר"א בן דורדיא שבכה עד שיצאה נשמתו.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 07:36 |
|
| |
מיכי
רק כעת ראיתי את הודעתך שקדמה להודעתי, וגם את תשובתך החדשה.
אני מחכה בקוצר רוח לפירוט נוסף, וגם ללינק לאשכול ההודו. (אני מאד אהבתי - וקיבלתי - את פירושו של פנחס שדה למשל, ואולי כבר כתבתי עליו בשכבר הימים?).
מתוך דבריך אני למד על פירושך למעשה ר' אלעזר בן דורדיא. גם זה נושא שדנו בו - לינקי? - ואני חפץ להתריע: בעיני, גם אם הגמרא קושרת לו מחמאות, זה סיפור של כשלון (המילה כשלון מוקפת באדום, אלא שלא רואים זאת כי אין לי איקונים בפיירפוקס).
אני סומך על הבנתך מה עומד מאחורי מילה קצרה זו. כמובן, אפשר וראוי להאריך בדבר.
אמנם ההבדל בין אלעזר בן דורדיא למעשה דידן של עורבא פרח הוא שגיבור המעשה החמיץ את חייו, עד כמה שהבנתי, ואילו אלעזר בן דורדיא הרבה בעבירות, וזה לא אותו דבר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 09:14 |
|
| |
עו"פ
ולמה מת כי...
יש אנשים שהחופש הוא מות בשבילם וברגע שיש רבוי אור הרי הכלים שלהם נשברים והם מתים מבחינה נפשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 10:20 |
|
| |
מימוני, לא רק המות משחרר, וכשהמות משחרר זוהי טרגדיה, כי השחרור ראוי לבוא לפני כן, על מנת לאפשר חיים מלאים ומשמעותיים.
אפשר, אבל, שזוהי דרך קשה יותר. וקשה קשה לדעת מהו ה"שחרור".
מפני זה, לע"ד, הזהיר המשורר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2004 19:48 |
|
| |
חבצלת, מיימון, מיכי,וזעיר.
לא הוויתי גבכון בתחומא,דאיתאמרו הני מילי מעלייתא,
עתה ראיתים,
כד שכיב ההוא גברא[מהמעשה]נפקתו כולכון ללוויי,ומתרגמיתו,
יישר חיילכם.
ראיתי,יש מכם הדורשים אותו לגנאי ויש לשבח,ויש הדורשים גנותו לשבח,ויש הדורשים שבחו לגנאי.
אכן,
זהו האדם.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
