גישה קראית בחז"ל?

האם לפי דברייך (איני בקי בחוקי הדקדוק המקראי, ואם לא קשה לך, התוכל להביא דוגמאות?) הבנת חז"ל נוגדת לגמרי את הפשט לפי דעתך? יתכן אני חושב כפי היכרות השפה כעת, או אפשר שניתן לומר כך וניתן לומר כך?

ולכן כתבתי "בכל אופן כאן שני הפירושים יש להם אותו מקום בפשט", שכן אמנם התוצאות הן הפוכות, אך השאלה היא אם המלה סובלת שתי הבנות הפכיות. וכבר מצאנו כך במשמעות מלים שיתכן להבנים באופן הפכי.

חלילה!
איני אומרת שהבנת חז"ל נוגדת את פשט הדברים. אני אומרת שהפסוק סובל את שתי ההבנות גם אם בסופו של דבר הן מביאות להנחיות הלכתיות הופכיות.




דוגמאות?
אני יכולה לחשוב על הרבה פעלים שיכולים לציין משמעות תחילית, כלומר תחילת פעולה או משמעות נמשכת. לדוגמה: לשרוף, לשבת, לעמוד ועוד ועוד (שוב, לשון המקרא, לא עברית מודרנית!).
דוגמה מכיוון אחר לפועל שיכול להיות מובן באופן הפוך ממש מבחינה סמנטית הוא "יסף" (לא יהוסף שלנו, כמובן). וידועה מחלוקת הפרשנים בפסוק: "ולא יסף לדעתה עוד".

יהוסף: בקשר לדוגמה שהתחלת ממנה - "ואל כליך לא תיתן": אני דווקא חושב שהפשט מאד הגיוני, כפי שהסברתי כאן:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1169621

לענ"ד הפשט הוא, שהתורה בכלל לא באה להתיר לאדם להיכנס לשדה חבירו ולאכול כאוות נפשו (הפסוקים בכלל לא פונים אל בעל הקרקע, ולא אוסרים עליו להקים גדר בשדה או לסלק את מי שנכנס לשדה שלו בלי רשות). הפסוקים באים רק להגביל את מי שנכנס לשדה של אדם אחר: גם במקרים שבהם מותר לו לאכול מן הפירות, אסור לו לקחת אותם הביתה. התורה לא מפרטת באיזה מקרים בדיוק מותר להיכנס לשדה של אדם אחר; זה אחד מהמקומות שבהם התורה מסתמכת על "החוק האזרחי" שהיה קיים באותו דור (דוגמה נוספת: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" - איסור שמסתמך על החוק שהבכור יורש פי שניים; סוגיית "החוק האזרחי" ראוי לאשכול נפרד).
בימי חז"ל, החוק האזרחי היה, שמותר לפועל לאכול בזמן העבודה; לכן הם פירשו את כל הפרשה על פועל.
אך בימינו, יש מקרים נוספים שבהם מותר לאדם ליהנות מרכוש של חבירו ברשותו, והפסוקים מתאימים גם למקרים אלה. דוגמאות ניתן למצוא בקישור למעלה; חלק מהן לקוחות מדברי הרב יובל שרלו בשו"ת מורשת (כך שזו לא המצאה "קראית"...).

בגמ' לא משמע כן, דאמר רב אי הכי לא שבקת חיי לכל בריה...