תקנות חכמים ודרך האמצע

ומענין לענין בשמונה פרקים.
בפרק ששי הרמב"ם מחלק בין עברות השכליות שראוי שלא להתאוות אליהם, לבין מצוות שמעיות.
האם הרמב"ם מציג כאן גישה מנוגדת לרמח"ל במסילת ישרים ולחילוקו של בעל התניא בין בינוני לצדיק?

בפרק שמיני הרמב"ם טוען שאילו לא היתה בחירה לא היה מקום לכל ההכנות, אין טעם ללמוד שום דבר כי ממילא הכל גזור מראש.
מדוע לא נאמר שגם ההכנות הם חלק מהגזרה, כלומר אם נגזר על האדם שיהיה רופא וירפא חולים נגזר עליו גם שילמד רפואה? דוגמא לדבר מה שהרמב"ם עצמו כתב בהקדמה למשנה (עמ' נט במהדורת הרב שילת) שלעתים אדם בונה בית גדול רק כדי שפעם יבוא חסיד ויישב בצילו.

ושוב בשמונה פרקים
הרמב"ם טוען שמתנאי הנביא שיהיה שלם במעלות השכליות כולן וברוב מעלות המידות. יוצא מכאן שעדיפות משה על שאר הנביאים אינה במעלתו השכלית אלא דווקא במעלתו המידותית.
אכן כן?