ל"ו צדיקים נסתרים - המיתוס והאגדות

מיכי היקר

גם לגבי פרי עץ הדר, אין ספק שהתורה התכוונה למה שנבין בזה בפשטות, וזה יכול לכלול הרבה אפשרויות. אך כשבאים חז"ל לבחור את היישום הם מחפשים כל מיני הכרעות חיצוניות, אך אין ספק שהאופציות נמצאות בל' הפסוק ללא כל צורך בעירוב נתון חיצוני, מלבד ענייני לשון שאינו נחשב כלל הבאת נתון חיצוני כמבואר בב"ק ב.

אכן לאחר שחז"ל קובעים שהאופן הראוי לקיום בעם ישראל הוא כזה וכזה, אזי זה מה שהתורה דורשת מאתנו, שכן נמסרה תורה לחברה ועליה להיות אחידה ומכלל זה קביעת החכמיםשהם בד"כ קובעים את הנורמות בצדק בעם.

העיקרון הנ"ל מצאתי שכתבתיו באריכות לעצמי בעניין תפילין:

נאמר: (שמות י"ג ט') והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת יהוה בפיך
(ובדברים ו' ח') וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך –
(ובדברים י"א י"ח) וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם
וברשב"ם שמות י"ג ט':
לאות על ידך - לפי עומק פשוטו. יהיה לך לזכרון תמיד כאלו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך:
ובאבן עזרא [שם]:
והיה לך - יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת.

בפשטות דברי הרשב"ם הם הדברים שהזכיר האבן עזרא ושללם. ולפי"ז יש להקשות איך נוכל ללמוד פירוש פשט הכתוב והפירוש שנתקבל להלכה כב' תורות, ודבר זה מצוי הרבה בדברי הראשונים שמפרשים פשט הכתוב שלא כפי שפירשוהו חז"ל להלכה, והדברים צריכים תלמוד.

וביאור העניין שבכל מקום שהתורה אומרת איזה דבר יש כמה דרגות לקיום הדבר, וכל אלו הדרגות בכלל עיקר העניין המוזכר בפירוש בתורה, ואמנם יש הקרובים יותר ללשון הפשט ויש הפחותים בקרבתם ללשון עצמו אך כלולים בעיקר ההוראה. ובדרך משל כאשר אנו אומרים "ועשית הישר והטוב" הן הרבה מאד דברים כלולים בזה, ואמנם עיקר ההוראה יתייחס טפי ליושר והטוב הראשוני והנדרש למען לא יהיו בגדר עושים מעשי סדום וכפי שהגמ' מביאה פסוק זה למיני מקרים מאופן זה, אך כל שיקבל עם ישראל על עצמו כישר וטוב יהיה חלק מקיום האי הוראה דועשית וכו'. דמצד כוונת התורה הרי נתונה התורה לפירוש ונמסרה לפרש ולקבוע כדעת וכקבלת עם ישראל, וזה נעשה ע"י חכמיהם.
וכמו כן כאן כאשר התורה אומרת והיה לאות על ידך, יש בזה הוראה שייקבעו הדברים על כל מעשינו וכחקוקים על ידינו, ולקיים הוראה זו יש כמה דרגות, כמו זכירה בעלמא, או הזכרה בכל יום וכיו"ב, וחכמים בחכמתם קבעו לקיים הוראה זו על ידי דרגה מעשית חמורה של קשירת הדברים על היד ממש. ומעתה מה שכתב הרשב"ם היינו שמצד הכתוב הדרגה המתחייבת והוא עיקר הפשט מצד הנכלל בהכרח ובאופן קריאה טבעית, שיהא חרות על ידנו ככתבם על לוח ליבך, אך אין הכי נמי שכל אשר מקיים הוראה זו בדרגה חמורה טפי כלול ביסוד הדברים, ונמסר הדבר לקבלת עם ישראל ע"י חכמיהם.

יהוסף,
אני עדיין לא מבין. האם אתרוג כלול ב'פרי עץ הדר'? אם כן, אז כל פירוש כלול בכל לשון. הרי תמיד הפירוש הנבחר הוא אחד מהרבה אפשריים שנכנסים בלשון. הבחירה בין פירושים אפשריים היא אשר נעשית באמצעות מקורות מחוץ לטכסט. כמעט תמיד זהו המצב. אז מדוע אתה מתנגד לפרשנות הנסמכת על עקרונות חוץ טכסטואליים?
הרי תמיד אתה יכול לטעון על כל מצב כזה: מה מנע מהכותב לפרש את דבריו? מדוע התורה לא פירשה 'אתרוג' במקום לערפל ולכתוב 'פרי עץ הדר'.

או שמא כוונתך שבאמת לא התכוונה התורה לאתרוג, אלא לכל פרי הדר, וחכמים קבעו את האתרוג. אולם גם אם אכן כך הוא (ואני לא מסכים שכך הוא), כי אז לא ברורה לי הכרעת חז"ל: מדוע דווקא אתרוג? ובודאי שלא ברורים נימוקיהם התמוהים (משחקי מילים 'הדר על כל מים'?).
עוד אעיר, שאם כוונתך היא זו (שחכמים קבעו זאת), הרי אם זה אינו פירוש לפסוק, אלא דין מחודש דרבנן לעשות כן דווקא באתרוג. אם כן, אתה נכנס למחלוקות הראשונים בריש סוכה, לגבי מי שלא עשה את המצווה בצורתה מדרבנן לא יצא את הדאורייתא, ואתה מחיל זאת כמעט על כל מצוות דרבנן. ולענ"ד זה לא ניתן להיאמר.

אגב, למה כוונתך שבגמ' ב"ק ב' איתא ששיקולי לשון אינם חוץ לטכסט?


מיכי

אני טוען שאתרוג הוא אחד האפשרויות וגם תפוז, ולפני שקבעו חז"ל היו מקיימים גם בזה, אך חז"ל הכריעו את אחד האופציות ""האובייקטיביות"" הקיימות בפסוק.

בעניין הגמ' בב"ק כוונתי למה שנגיחה בקרן הנלמד מהנ"ך לא נחשב ילפותא ולא חל הכלל של דברי תורה מקבלה לא ילפינן.

אבל מאיזה נימוק הכריעו? זוהי פרשנות או תקנה?

ולגבי הגמ' ב"ק, תודה. אמנם, זהו גילוי מילתא האמור בכל מקום (ולולא ההבדל המציאותי, גם לשון בנ"א היתה מוכיחה על לשון המקרא).


מיכי

לפעמים פרשנות יותר נוטה מסברת העניין, ולפעמים אין זה לא תקנה ולא פרשנות אלא הכרעה. והדבר יכול להידמות באופן קיצוני למסתפק בכוונת רבו, אך אחד מהאופציות חייב הוא לעשות, שכן כל אופציה מקיימת דעת רבו ולכן עושה גורל. [ראה ערך ל' יום דנזיר].

"יהודי ששאר הל"ו שהספידו אותו אמרו שרק קצת זכו להכירו " (ציטוט מדבריו של שטרן בהודעתו של מיימוני)

אם הוא היה אחד מל"ו שנפטר הרי שנשארו רק ל"ה שבאו להספידו

אלא אם כן תאמר שהבא בתור ברשימת ההמתנה כבר קיבל את ההודעה משמים וגם כל הצריכים לדעת כבר קיבלו (שהרי אם אחרים אינם יודעים הוא לא יכול להיות צדיק נסתר...), וכל זאת בעוד המת מוטל לפנינו.

_________________

טוב שכן טוב- אבל מאח הוא רחוק.