ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך – לאלימאיר

בדיחה אקדמית ידועה אומרת: הגונב משפט, קטע, מאמר ממקור אחד הוא פלאגיאטור, אבל הגונב ממקורות רבים זוהי עבודת ד"ר!
לגוף העניין, ישנה שאלה יסודית מאוד, לגבי הדורות הקדומים, מה נחשב כלגיטימי, כשיבוץ לתפארת הכתוב, ומה נחשב כהעתקה או כגניבה ספרותית, והדברים עתיקים (גם שתי המלים הללו גנובות מהמקרא...). פרופ' ש' אברמסון פרסם ספר מיוחד לשאלה זו בתחום השירה, 'בלשון קודמים', ושם הראה כיצד משוררים ופייטנים גדולים שיבצו לעתים בתוך שיריהם בתים שלמים הלקוחים ממחברים קודמים להם. כמו כן ידועה התופעה שאצל הראשונים יש לעתים העתקות סתמיות ללא כל ציון, כולל אפילו כאשר בתוכם יש ניסוחים אישיים (כגון: נראה לי... ואני אומר ...). באותה מדה הטרידה אותי השאלה לגבי ספרי הלכה כגון המרדכי וספר ארחות חיים, שאין בהם כמעט שורה אחת עצמית משל מי שנחשבים מחברי הספרים האלו.
יש כאן בסיכום שתי שאלות, האחת לגבי הלגיטימציה ואולי גם ההלכתית של מותר ואסור בתחום זה (וידועים דברי התוספתא בבא קמא, ובמרדכי שם בשם מדרש משלי ובשם רב יהודאי גאון, וזה משתלשל מהסוגיא בבא מציעא של אין השואל רשאי להשאיל, ושימוש בחפץ לא לו, כספרים וכו', ויש ע"ז תשובה בספר השו"ת של הרב משה יונה גרינצווייג וחוברת מיוחדת של פרופ' רקובר בסידרה של החוברות על דעת המשפט העברי לקראת חקיקת חוקים בכנסת). שאלה שניה, היא המצב העובדתי ההיסטורי, דהיינו כיצד נהגו בפועל, עם הסברים או בלעדיהם; ומה נחשב ללגיטימי ומה נחשב כעבירה אתית.