התפללתי שימצאו אותי - תפילה בעת צרה

הסיפור הוא פשוט למדי. נערה הלכה לאיבוד בטיול לנגב. ללא מים, בבגדים קלים שאינם מספקים מחסה מהקור, היא שרדה לילה ונמצאה לפנות בוקר.

סוף טוב הכל טוב.

מה שמשך את תשומת ליבי הוא החלק הבא בסיפור שלה (ואולי זה מעניין ש-YNET פירסמו את המשפט הזה בתור כותרת...).


אלינור שנעדרה בטיול: "התפללתי שימצאו אותי"

כוחות גדולים חיפשו אחרי אלינור אגייב, שהוכרזה נעדרת אתמול בערב, במהלך טיול שנתי של תלמידים בנחל גישרון. היא נמצאה לבסוף הבוקר על ידי פקח הרשות לשמורות הטבע בנחל רחבעם, כשהיא בריאה ושלמה, כ-150 מטר מהגבול המצרי. אחר הצהריים חזרה לבאר שבע, לזרועות אמה.

"אל תבכי אמא, אני פה, הכל בסדר", אמרה בהתרגשות אחד הצהריים (יום ה') אלינור אגייב בת ה-18, כשנפלה בזרועותיה של אמה מדלן הבוכיה בבית בבאר שבע, לאחר שנעדרה מאז אמש. בתום שעות ארוכות של חרדה, נמצאה הבוקר אלינור שהלכה לאיבוד במהלך טיול שנתי בנחל גישרון שבדרום.

אלינור סיפרה כי היה ברשותה רק מעט מזון ממנו אכלה. היא הבחינה במהלך הלילה במסוק שחיפש אותה, אך הטייס לא הבחין בה.

"התפללתי, קיוויתי והאמנתי שימצאו אותי בסופו של דבר . בלילה היה לי מאוד קר אבל מצאתי איזה ואדי, והשתדלתי לחמם את עצמי. אני שמחה שאני בבית והכל מאחורי", אמרה.

אלינור נמצאה בנחל רחבעם על ידי פקח שמורות הטבע וחולצה על ידי אנשי יחידת חילוץ אילת-אילות. אנשי היחידה מסרו כי היא נמצאה כשהיא עומדת על רגליה והולכת בכוחות עצמה, לאחר שעברה את הלילה כשהיא לבושה בטי-שירט ובסווטשירט דק בלבד. היא הייתה במרחק 150 מטרים מגבול מצרים. בתום סדרת בדיקות שעברה בבית החולים יוספטל באילת, שוחררה כשמצבה טוב.

***

עד כאן הציטוט מהעיתון. מעתה - השאלות.

א. מה עורר את אלינור להתפלל?

איני יודע מה היה הידע הקודם שלה על תפילה. לפי האופן שבו היא מתוארת בכתבה, מדובר במישהי שבאה מרקע חילוני.

האם התפילה היתה תגובה שנלמדה מהסביבה, שכן קשה למצוא אדם שאינו שומע על המושג "תפילה" - או שהיה זה ביטוי ספונטני, טבעי?

ואם התשובה האחרונה היא הנכונה, האם ניתן ללמוד מכאן שהאדם - כפי שטענתי בעוד אשכולות - הוא האדם המתפלל? (כחידושו של הרב וולבה ב"עלי שור")?

ב. מה הזיקה שקיימת בין שלושת האירועים הנפשיים שאלינור דיווחה עליהם, ואותם סימנתי באדום. תפילה, אמונה, תקווה?

***

וכדי לסיים בדבר טוב, לדעתי אלינור זכתה במצווה דאורייתא, לפי דעתו של הרמב"ן, כאשר התפללה בעת צרה.




שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מפורסם הוורט, שכתוב בגמ' שכהן גדול היה מתפלל בבואו אל הקודש על הגשם וכן אומר "אל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים", שהיו עוברים בדרכים לעיתים בימים הגשומים והואיל והגשם הפריע להם בדרכם היו מתפללים להפסקתו. ושואלים-לכאו' מה כבר החשיבות של תפלתם לעומת תפילת הכהן גדול, שהיה צריך במיוחד להתפלל על כך, ולא עוד אלא שאמר זאת בקודש הקדשים (וכמדומה שזה היה גם ביום הכיפורים),
אלא מבארים שהואיל ותפלתם נובעת הייתה ממעמקי הלב,
היה צורך בכהן גדול דוקא שיתפלל שלא תתקבל תפילתם, כדי שיהיה לשאר העולם גשם ליבול וכו'. חזינן מהכא שאינה דומה תפילת אדם השרוי במצוקה לאדם במצב רגיל, ועוד דכתיב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" והמעיין ישים לב בכל מזמור 'אשרי' באמצע הפסוק תמיד יש 'ואו' (לדוגמא "בכל יום אברכך, ואהללה שמך לעולם ועד") חוץ מפסוק זה, כך מביאים בשם הזוהר, ע"פ הבנת הגר"א, ומבאר הגאון שזה גופא הפשט, קרוב ה' לכל קוראיו, כלומר למי? לכל אשר יקראוהו באמת, עיי"ש
ועוד דכתיב לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה וכו'.

"התפילה המתמדת של הנשמה"

הנשמה היא תמיד מתפללת. היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת
התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירה מתגלה בפועל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה
ותפארתה של התפילה שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או
נוכח קרני השמש המופיעות עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
התפילה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפילה בכוונה, מתקבצות
בלב אבני נגף רבות שמרגישים על ידן כבדות רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר, ומתנת
התפילה ניתנת ממרומים, הולכים בכל תפילה ומתפנים אותם המכשולים, והסכרים הרבים,
אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים. אמנם לא בבת אחת נמנה
החסרון, אבל הולך הוא ומתמלא, והצוהר של התפילה הולך ומגלה את אורותיו.

התפילה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה
שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות
המוגבלת יכולה ליתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה
יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה
להתגלם בקרבנו, הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של
מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות
ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם
פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות.

התפילה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההוויה כולה למקור חייה היא עורגת. כל צמח וכל
שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני
היצירה וכל גדולה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו - הכל הומה,
שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג
את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור
הגילוי לתשוקות רוממות אל אלה בתפילה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח
קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש,
מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים...
(ראי"ה קוק ,עולת ראיה א יג)