פרשת השבוע

לא הבנת, והרי הגירסה המעודכנת:
אמר ליה ה' למשה, בא דבר אל פרעה מלך מצרים. אמר ליה, הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה? הרי זה ק"ו פשוט, לא שומעים לי כי אני ערל שפתים. אמר ליה, מה לישראל שכן סובלים מקוצר רוח תאמר בפרעה שאינו סובל מקוצר רוח. אמר ליה, מה לפרעה שכן מלך, ואינו חפץ בערלי שפתיים, תאמר בישראל שרק בני מלכים הם, ואף רחמנים וחכמים הם, ולא איכפת להם שאני ערל שפתיים. וחזר הדין.

ומה לפתיתים שכן גדולים ונדבקים, תאמר בטיפות המרק שקטנות ואינם נדבקות.
ומה לביתי שכן אני אביה ואסור בה, תאמר בבתך שאיני אביה ומותר בה. היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו, משמע שפירכא אחרת (שאינה דיו) אפשר לעשות.
על בדיחתך עניתי בבדיחה, כמו גם בשני הק"ו האחרונים (למרות שהתשובות אמיתיות).

לגבי היחוס, במילה אחת: מה? סך הכל שאלתי אם לדעתך אף אחד לא הכיר אותו. הרי אהרן הולך ביחד איתו כתלמיד לפני רבו שנאמר ואתה תהיה לו לאלהים, אז במה העם הסתפקו?

כשיש פאשלות גדולות, יחוסו של האח לא עוזרת, מה עוד שגם הוא היה באותה פאשלה.

_________________

מודה ועוזב

היא הנותנת, כיוון שהוא לא היה באותה פאשלה, ואעפ"כ הוא מתייחס אליו כתלמיד לרבו - משמע יש דברים בגו. שמא תאמר, קרוב פסול לעדות? שאלה. האבא התגרש? עוד בעיה. אבל הבעיה הכי גדולה, שזה סותר את הפירוש שאני נתתי, וכמו ששנינו הסכמנו - זה הפירוש הכי טוב.
אתה יודע מה, עכשיו נזכרתי שהרב שלי אמר בשם המדרש שקורח היה מהמיוחסים שנשאו את ארון הברית, אז כנראה זה תומך בדבריך. אבל כבר הוכחנו ללא מילים שדבריך אינם נכונים, אז ניצחתי בכל מקרה...

טוב, עכשיו אני רוצה לעשות סדר בפרשת משפטים, עד היכן שידי מגעת. עד היום לא שמעתי מישהו עם הסברים רציניים לבלגן לכאורה שיש בפרשה. אז אני אכתוב, לפחות בצורה כללית, וכולכם מוזמנים להצטרף.

אז ככה, דבר ראשון אני מחלק את החצי הראשון של הפרשה לשניים. מ'כי תקנה עבד עברי' עד 'אם עבד יגח השור' - דיני נפשות. מ'כי יפתח איש בור' עד 'אם שכיר הוא' - דיני ממונות.

בתוך דיני נפשות מתחילים מעבד ואמה, מכיוון שזה דבר המתמשך. עבד קודם לאמה, אולי מפני שיכול להירצע, אולי מפני שנמכר בע"כ, אולי מפני שגנב הנמכר תדיר מאדם שמוכר את ביתו, ויהיו שיאמרו - מפני שהוא גבר.
אח"כ עוברים לרוצחים וחובלים. מתחילים מרוצח החמור, ומתחילים בשוגג שיותר מצוי. אחרי מזיד עוברים למכה אביו ואמו, שעוד פחות מצוי (ולא הוברר לי אם פשט הפסוק ברוצח או בעושה חבורה). הואיל והתעסק בדיני הנהרגין - תנא נמי גונב איש ומכרו שהוא דיני נפשות (גניבת נפש) ונהרג ג"כ. ומקלל אביו, לא ידעתי למה הופרד ממכה אביו.
עכשיו עוברים לחובלים - קודם חובל בחבירו, אח"כ בעבד, שפחות חמור (ולפי פירושי נצטרך לומר שפרשת יום או יומיים נאמרה בעיקר לחובל ו'מת תחת ידו' - קתני אגביה). אח"כ באשה הרה, שפחות מצוי ומה שכתב ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, משום שלא מצוי שאשה הרה תכנס לריב. ולבסוף - חבלה קלה, ונ"ל שפחות מצויה, בראשי אברים דעבד ואמה.
וכאן עוברים לממון המזיק - שור תם ומועד שנגח אדם, או עבד.

- המשך - סדר בפרשת משפטים


כעת עוברים מדיני נפשות לדיני ממונות. תנא פתח מהיכן דסליק - ממון המזיק. לכן מתחילים בבור ושור שהזיקו. מה שלא ברור לי, למה הבור קודם לשור. אדרבה, היה לו להקדים שור דמיניה סליק. ושמא משום שמסיים באדם, פתח בבור שהוא 'דומם', המשיך בשור שהוא 'חי', וסיים באדם שהוא 'מדבר'.
עכשיו עוברים לאדם המזיק. מתחילים בדינים פשוטים, שאינם מסובכים - לא מבחינת המעשה, ולא מבחינת קביעת פסק הדין. לכן מתחילים בגנב, שברור שהזיק בידיים. אח"כ מי ששלח את צאנו לרעות בשדות זרים. ואח"כ מבעיר אש, שהרי כל אדם יודע שדרכה של אש להתפשט, וע"כ היה לו להיזהר ולשמור על האש.
ועכשיו - דיני שומרים, שאינם בהכרח 'מזיקים', אבל ברשותם נגרם ההיזק. מתחילים בשומרים בעלמא - שמר חינם, אח"כ שומר שכר, ומסיימים בשומרים להנאת עצמם - שואל ושוכר.
נראה שחז"ל למדו שהפרשה הראשונה מדברת בשומר חינם, מכיוון ששם כתוב "כסף או כלים לשמור", שאלו דברים קטנים, ודרך בנ"א לשמרם בחינם, משא,כ בפרשה השניה "חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור", דברים גדולים ושמירתם קשה (וגם המפקיד חפץ להטיל יותר התחייבויות על השומר).

אני מקווה שאת ההמשך מישהו יפרש לפניי, כי לי אין עדיין דברים ברורים.

לפרשת השבוע שעבר (כי תשא)


 

הסיפור כסדרו:

(מועתק מאשכול אחר)

פרק ראשון:

משה עולה בפעם הראשונה במעמד הר סיני.

העם מחכה.

פרק רביעי

בפרקים שני ושלישי ראינו את השתדלותו של משה למען העם - ביעור הרע מקרבו, תפילה, והחזרה בתשובה. ככל הניתן.

עכשיו משה סיים את חשבון הנפש של ההווה עבור העם, וצריך לדאוג לעתיד.

ראשית משה מתייחס לעונש המיידי שהוטל על עם ישראל: "ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו". משה, כנביא הקרוב לאלוקים ומאידך מנהיג העם במדבר בארץ ציה ושממה, איננו מבין. הוא כבר הספיק להרוג את החוטאים, להזיז את האוהל ועדיין לא ברור לו כיצד להמשיך. "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי". משה רוצה לדעת איזה מלאכים ילוו אותו בדרך. שמא שרו של עשו? או אולי כרובים האוחזים בלהט החרב המתהפכת? משה לא סובל את המצב הלא ברור הזה שהוא נקלע אליו למרות צדקתו העצמית שלו. "ואתה  (ה') אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני". משה עדיין מפחד להזכיר את העם, עד שילכו פנים של כעס, לכן הוא נאלץ להשתמש בזכויותיו האישיות.
 
אבל מייד אחר כך הוא מוסיף עוד בקשה, ומזכיר את העם כבדרך אגב, לראות אם יש מצב שיעברו פנים של כעס בזמן הקרוב.  "ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך - הודיעני נא את דרכיך". בפשטות "דרכיך" זה מה שמוביל להמשך המשפט "ואדעך", כלומר מדובר על ה"אישיות" של ה', עד כמה שניתן להגדיר זאת כך, שאז זה בגדר "ידיעת ה'" קרי: הכרתו. עדיין לא ברור לי על מה מדובר.

על כל פנים משה מפרט את מטרותיו לפני אלוקיו: "ואדעך - למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה". כלומר המטרה היא ידיעת ה'. ומדוע ברצונו לדעת את ה'? "למען אמצא חן בעיניך", כלומר, על ידי שה' יחונן אותו בדעת ("ואדעך"), משה ימצא חן בעיניו. ידועים דברי הרב דסלר שהנתינה מולידה אהבה. ואני מצטט:

"כללו של דבר זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו. זו היא הדביקות שבין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם "אהבה"".

לכן, משה מבקש מה' שישתמש במידת הנתינה, שהיא מידתו הגדולה של ה' (מחוק הטוב להיטיב ואכמ"ל) ובכך תיוולד אהבתו למשה ולישראל. אמנם משה הענו מכל האדם, אינו תולה את בקשתו בשאיפתו הגדולה להכיר את ה', ואינו מנסה להסתיר מה' את הצד ה"שלילי" והאנושי של מחשבותיו. משה אומר לה': "גומל נפשו איש חסד" (משלי,יא,יז). אני מתחסד עם קוני על מנת לגמול טובה לנפשי, וכדי שאהיה בן העוה"ב. (האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני או כדי שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור, ובלבד שאם לא באתו הטובה שציפה - לא יתהה על הראשונות).

לאחר כל זאת מעיז משה ואומר "וראה כי עמך הגוי הזה". הם עם סגולה, ובודאי ראויים לדעת את ה', ולכל הפחות שיהא בהם אחד כמוני שידע את ה'. וגם כאן איננו תולה בזכות עצמו, אף על פי שכבר אמר לו ה' שיכלה את בנ"י ויעשה אותו לגוי גדול תחתיו - משה תולה את בקשתו בזכות העם כולו. ואולי כוונתו של משה לומר: כיוון שהם עמך, ראוי שתאהבם, וכדי שתאהבם תן להם מתנה, וזו היא המתנה שאני מבקש - "הודיעני נא את דרכיך".

לשאלתו "ואתה לא הודעתני, עונה ה': "פני ילכו" - לא מלאך, אלא אני בכבודי ובעצמי, "והניחותי לך" - וכך תנוח דעתך. משה שמח, וכיוון שרואה שעֵת רצון היא - הוא מדגיש את חשיבות העניין עבורו, ושאין הוא מוותר על הדברים בשום פנים ואופן: "אם אין פניך הולכים - אל תעלנו מזה" תשאיר אותנו כאן. אנחנו מפחדים ללכת רק בליווי מאבטחים מן השורה (שורת המלאכים כמובן). שהרי "ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלא בלכתך עמנו!."

כשסיים משה לענות, עובר ה' לעסוק בבקשתו "הודיעני נא את דרכיך", ונענה לבקשתו בחיוב: "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה". משה רואה שעת רצון היא, ומנצל את המצב עוד פעם "הראני נא את כבודך". אומר לו ה': לא הכל אפשר. אבל ה' אינו רוצה לבשר לו באחת שציפייתו הגדולה לא תוכל להתממש (ומסתמא אדם גדול כמשה, זו היא ממש כמיהת חייו), ומתחיל במה שכן יתממש. "אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם ה' לפניך", ואז כמו שבקשת - שתמצא חן בעיני וארחם על עמי - גם זה יתקיים במידת מה - "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". אמנם, מוסיף ה' - "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי".

פרק חמישי

עכשיו מתכוננים לעלייה האחרונה, ככלות ימי הכעס.

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים".

עכשיו אהרון והזקנים ירדו ממעמדם - "ואיש לא יעלה עמך", לעומת "ועלית אתה ואהרון עמך" שבעלייה הראשונה.

וכאן המעמד הגדול, יום ויתייצב עמו שם, ושם נאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. ושוב משה מתפלל, כי תפילה מועילה תמיד, ושמא יגרום החטא ותועיל התפילה לכפר: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' ברקבנו" בכבודו ובעצמו, ולא מלאך ולא שרף ולא שליח.

וכאן ה' כורת ברית חדשה "הנה אנוכי כורת ברית". ומהי? ראשית, מצדו של ה' - "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים... הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחיתי והפריזי והיבוסי".
ומצידם של ישראל - "כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קנא שמו אל שנא הוא... אלוהי מסכה לא תעשה לך".

פרק שישי

משה יורד. עכשיו עברו ארבעים ימי רצון, ונתרצה ה' לישראל בשמחה ובלב שלם, כלשון רש"י. "ושני לוחות העדות ביד משה".

אבל משה לא ידע "כי קרן עור פניו בדברו איתו". כלומר? נהיה לו פרוז'קטור? מעניין. ממש מופת עצום. אבל איך הפנים שלו לא נשרפו מעוצמת האנרגיה? נס? הבנתי. ההסבר פשוט, זה כמו - "המצהיב פניו לחבירו". עור קרן פניו משמחה וצהלה, על כל מה שהשיג. בקש שינצלו ישראל וניתן לו, בקש שתשרה עמם שכינה וניתן לו, בקש לדעת דרכי ה' וניתן לו, ביקש לראות בכבוד ה' וניתן לו. מה לא ניתן לו? ולולי עמד בפרץ  להשיב חמת ה', היה מכלה את כולם ומשאיר אותו לבד. ולא רק משמחה וצהלה, גם מיראה ואהבה ודבקות בה', לאחר המעמד הגדול והנורא שלא היה כמוהו לפניו ואחריו. וזה דבר ידוע שדברים כאלו ניכרים על הפנים, ובפרט לאחר 120 יום שהתלונן (לשון לינה) משה בצל העליון נורא (מלשון הנפה"ח), ולמד את התורה. אלא, שאין בעל הנס מכיר בניסו. משה ידע את העיקרון שמעשי אדם ניכרים בפרצופו, וכבר נאמר בכתבי ה- (לא יודע מי) שמשה היה בקי בחכמת הפרצוף, והיא היא. אבל משה לא ידע עד כמה קרן עור פניו. לא הייתה לו מראה. (ואילו הייתה לו מראה, שמא היה יורד קירון עור פניו מגאווה, שכל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו). יותר מכך. לאחר שמשה זכה לראות בכבוד ה', הוא יודע הרבה יותר טוב מי הוא. עכשיו בכל פעם שה' מדבר איתו, משה נזכר באותו מראה שהוראה בהר, מראה נורא ועצום. ולכן בכל פעם קרן עור פניו. אבל משה מודע רק לרגשותיו הפנימיים, לקירון החיצוני איננו מודע.

בני ישראל הספיקו לעשות תשובה בשמונים היום האחרונים, ולהסיר מקצת מקשיות עורפם. כעת הם נתרככו ונתעדנו, ויכולים להרגיש ברגשות אלוקיים ביתר שאת.

משה יורד, והעם עוקב אחריו. משה מתקרב. אהרון, שודאי חיכה למשה בכליון עיניים "וראך ושמח בליבו", וכל בני ישראל, מסתכלים, וכשהוא מתקרב ממש הם מבחינים: אדם אחר הוא. פניו מעידות על קדושה נפלאה שבתוכו. "וייראו מגשת אליו". כשם שאשת מנוח אמרה "מות נמות כי אלוהים (מלאך) ראינו.", וכשם, להבדיל, שבנ"י התעלפו בשמעם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, וברוח דברי מיימוני דלעיל (לא הספקתי לקרוא את דבריך וגם לרדת לעומקם כראוי, אז אני מתנצל אם חזרתי על כמה דברים שכתבת וכל כיו"ב).

משה אולי הבין את פחדם, אבל כרגע אין לו זמן להכין מסכות והסוואות. הרי אם הוא יתעסק כרגע בכל דבר שהוא ולא יפנה לעם - העם יפרש זאת כהתבדלות, ולו יהא שהיא לשם שמיים - העם כבר לא יוכל לראותו כמנהיג. אלא משה קורא להם, שלא יפחדו, ובתחילה באים אליו אהרון והנשיאים, ואחר כך מעיזים שאר העם להגיע ולשמוע מה בפי משה. "ויכל משה מדבר אתם". הם סיימו את הפגישה הראשונה.

ומה הלאה? משה מפחד שהעם ימשיך להירתע ממנו. הפתרון היחיד שהוא מוצא - "ויתן על פניו מסווה". לא מסווה חיצוני, אלא פנימי. כבולעו כך פולטו, כשם שמשה "בלע" את הקירון עור פנים ע"י הרגשות האלוקיים שבתוכו, כך בהשתדלותו לקרב את העם הוא עושה ירידה ממדרגתו, ע"מ שהעם יוכל לדבר עמו מבלי פחד. משה בעצם "משכיח" מעצמו את המראות הגדולים באותו זמן שהוא מדבר עם ישראל. שאם לא כן - לא יוכל לתקשר איתם. מה שהיום הדרשנים מכנים "וירד משה מן ההר אל העם".

אבל בבוא משה לפני ה' לדבר איתו, אין זה מדרך כבוד של מעלה לבוא במסווה כזה, אלא "דע לפני מי אתה עומד", ולכן "יסיר את המסווה עד צאתו".

ואז כשהוא יוצא - "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה". ואז כשהוא מתחיל לדבר איתם*, הוא רואה שהם מפחדים - "וראו בינ ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה". ואז משה נזכר* - צריך מסווה - "והשיב משה את המסווה על פניו". אבל אינו מסתפק במסווה בזמן הדיבור עם בני ישראל, שהרי מסתמא העם נצרך לו תמיד כדרך המנהיגים, ועל כן השאיר את המסווה על פניו, עד שחזר לדבר עם ה' - "עד בואו לדבר איתו".

והדברים מבוארים כמין חומר, אין בהם נפתל ועיקש.

* ייתכן בהחלט שמשה לא שכח את פחדם של ישראל, אלא בכוונה השאיר את הקירון עור פנים עד שהתחיל לדבר עם בני ישראל, לבעבור תהיה יראת אלוקים על פניהם, אלא שעל כל פנים לא יכל להשאיר זאת לעולם, מהסיבות המבוארות לעיל.