הבהיר והאפל \ עמנואל לווינס

פיגה לשמונה נרות

בשונה מן השמן, שדלק לעיני כולם, הנס של מציאת הפך התרחש, וממשיך להתרחש, רחוק מן העיניים, רחוק מאור היום. עמנואל לוינס נדרש לשפה לירית בהללו את הפך הנשכח: "הו, הקיום הלילי המכורבל בעצמו, בגבולות הצרים של צנצנת שכוחה, הו, הקיום המנותק מכל מגע חשוד בעולם החיצון". ההפתעה אינה בשיר ההלל שכותב כאן הפילוסוף לשבחה של המסורת, אלא בפנייתו לצד האפל שהפילוסופיה רצתה לגרש

חלפו ארבע שנים בין הופעת הכרך הראשון של "הקריאות התלמודיות" להופעת הכרך השני. בין שני הכרכים יצאו לאור "אלוהים והפילוסופיה" ו"ההומניזם של האדם האחר". מפעל התרגום של כתבי עמנואל לוינס, שלפני כמה שנים נראה בעיני רבים משימה בלתי אפשרית, ואולי אפילו מיותרת, יצא לדרך. אט-אט מתגבשת שפה, ונמצאים המונחים שבכוחם להעביר הגות תובענית זו לעברית מובנת, לפחות לקהל המשכיל.

לוינס הציע, ואפילו דרש, לקיים חלוקה פשוטה וברורה בין שני סוגי כתבים ביצירתו - מחד גיסא, הכתבים הפילוסופיים ובראשם שתי יצירות המופת: "כוליות ואינסופי" ו"אחרת מהיות"; ומאידך גיסא, הכתבים היהודיים, שאותם כינה באירוניה "כתבי הדתיים" ("confessionnels"). זו חלוקה נוחה, המאפשרת לפילוסופים להתעלם מיהדותו של ההוגה הליטאי-הצרפתי, ופוטרת את הקוראים הדתיים מלהשקיע מאמץ בשורשים הפילוסופיים של הגותו. כדאי לזכור שדבר דומה אירע לרמב"ם: עד היום לומדים בישיבות את ספרי הרמב"ם, ובעיקר את ספר "משנה תורה", ובאוניברסיטאות חוקרים את ספרי

Maimonides, ובעיקר את "מורה הנבוכים".

לוינס דאג לפרסם את שני סוגי כתביו אצל מו"לים שונים, והרמב"ם בחר בשפה העברית לניסוח ההלכה, ובשפה הערבית - כדי להביע את הגותו הפילוסופית. אבל כפי שכולנו יודעים, לא כל מה שנוח ורצוי למחבר הספר מתקבל על דעת קוראיו. במקום שזה רצה לשוות פנים אחידות ליצירתו מוצאים אלה שוני, סתירות וריבוי פנים; ובמקום שזה דרש הפרדה, חשים אלה את משב הרוח האחת. כך אירע לרמב"ם, כשהקוראים המעמיקים גילו את המוטיווים הפילוסופיים המשוקעים בפסקי ההלכה, ואת האופי הכמעט תלמודי של ספר המורה.

מצב זה אינו שונה בהרבה אצל לוינס. אנחנו מוצאים בספר "הקריאות תלמודיות" משפטים, ואפילו פסקאות שלמות, שנכתבו לפני כן, או לאחר מכן, ביצירות הפילוסופיות. זו לא רק השאלה מספר לספר. השאלות העולות בספרי ההגות הן השאלות המטרידות את הפילוסוף כשהוא פונה לאחת מאגדות התלמוד. וכך גם בכיוון ההפוך: הכיוון האתי והקונקרטי שלוינס מוצא בתלמוד מסביר לא מעט את משיכתו לאופי הקונקרטי ולאפשרויות האתיות הגלומות בחקירה הפנומנולוגית. ריבוי הסגנונות אינו מלמד בהכרח על פיצול האישיות.

דוגמה טובה להתרוצצות הזאת בין התלמוד לפילוסופיה נמצאת במאמר קצר שלוינס פירסם ב-1961 על משמעות חג החנוכה. המאמר, הנקרא "הבהיר והאפל", נכלל מאוחר יותר בספר "חירות קשה". הוא פותח בהערה אימפרסיוניסטית על החג:

"אורות החנוכה דלקו בבתים היהודיים במשך שמונה ימים. ההארה התפשטה לאטה, בקצבה של פראזה מוסיקלית ההולכת קרשנדו". אבל אור זה, המתרחב והמתפשט, שונה מן הלהבה הבוערת בבית. אור זה, גם אם הבית פתוח לאורחים, מיועד לבני הבית. ואילו נרות החנוכה מאירים בחוץ: מצווה להניחם בפתח הבית, ברשות הרבים. זה המקום שבו "הבית פתוח אל עבר הרחוב, והחיים הפנימיים נושקים את החיים הציבוריים". כך מפרסמים את הנס. אבל מהו הנס? מהו המסר?

לוינס מחפש את התשובה במקום בולט מאוד - אבל סיפורו של אדגר אלן פו על האיגרת האבודה שנמצאה על שולחן המלכה הזכיר לנו שוב שצריך לבדוק את המקור הגלוי ביותר בשבע, או, אם מדובר בחנוכה, בשמונה עיניים. המקור הוא הברייתא המפורסמת במסכת שבת כא ע"ב:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: יומי דחנוכה תמניא אינון (ימי החנוכה - שמונה הם) דלא למספד בהון ולא להתענות בהון (שאין להספיד בהם את המת, ואסור להתענות). שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל - וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליק ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

נתייחס תחילה לנקודה אחת שאינה מוזכרת במאמרו של לוינס, והיא הסיפא של הברייתא: "לשנה אחרת, קבעום..." מדוע לשנה אחרת? מדוע לא מיד? בניגוד למה שמקובל היום, הנס לא נתפש מיד כ"אירוע היסטורי", החכמים חושבים לאט - כמו הפראזה המוסיקלית שלוינס מזכיר בתחילת דבריו - והם נותנים לעצמם פסק זמן כדי לנסות להבין את מה שקרה. ובאמת, מה קרה? לוינס קרא למאמרו: "הבהיר והאפל". הקורא המהיר, תמיד יותר מהיר מן החכמים, בוודאי כבר ניחש: מה שקרה הוא מאבק בין האור לחושך, בין בני האור לבני החושך, והאור ניצח. אנחנו, בני האור, ניצחנו את נציגי החושך שהיו, כמה מפתיע, נציגי התרבות שהתיימרה להביא אור לעולם. האם זה מה שכתוב בברייתא?

לוינס נדרש לא רק למה שנאמר בתלמוד אלא גם, ובמיוחד, למה שלא נאמר. המאמר כולו בנוי כפוגה בשלושה קולות. הקול הראשון הוא העולה משתיקת החכמים. מדוע לא מוזכרת במלוא תפארתה מלחמת העצמאות שהביאה לכינון ממלכה יהודית ריבונית? הניצחון הצבאי המזהיר מוזכר רק במלים "וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום...", כמאמר מוסגר המבטל בקיצורו את חשיבות המאורע. והרי ניצחון זה, אומר לוינס "מחמיא לגאוותנו הלאומית; אבל הוא גם מחזק את אמונתנו ביתרונו של החלש, הבטוח בצדקו, על החזק הסומך רק על כוחו". זיכרון זה היה חשוב לא רק ליהודים הנרדפים במשך מאות שנים, אלא הוא גם מעודד את "הלוחמים הנפלאים של מדינת ישראל הצעירה".

האם הברייתא, שאינה יכולה לכפור בעובדות, סבורה שאין זה המסר כולו? שהרי "החלש, המסתער בקרב האלים, עשוי להתרגל לאלימות שהוא היה חייב לאמץ לפי שעה. האם ירצה לנטוש את הדרכים הפוליטיות והמלחמתיות שאימץ לזמן מסוים? זו סכנת ה"מעורבות" (l'engagement) ששבתה בקסמה פילוסופים כמו ז'אן פול סארטר, אשר תמך בלהט בכוחות המהפיכה וכתב מבוא נלהב לספרו של פרנץ פאנון "מקוללי התבל".

החכמים מביעים כאן הסתייגות ראשונה ועקרונית. המעורבות המוחלטת, המגייסת לטובת המאבק הפוליטי או המלחמתי את העקרונות המוחלטים, תגרום בהכרח לבגידה באותם עקרונות. "חייבים לשמור על חלק אחד, החלק הטוב ביותר מעצמנו, למען מאבקים נעלים יותר". החשמונאים, שרצו לקחת לעצמם את הכהונה ואת המלכות, התעלמו מן החובה הזאת. חכמי התלמוד כבר התריעו על "הסכנות המאיימות על האלימות הצודקת עצמה".

מדוע אם כן, אחרי הרהור נוסף, קבעו החכמים את ימי החנוכה כימי חג? התשובה היא: פך השמן. השמן דלק מעבר ליכולתו. האם הנס הזה אינו מוכר לנו במצבים אחרים? לוינס מחזיר את הנס הלאומי לאופקים אוניוורסליים: "זה הפלא היומיומי של הרוח, לפני התרבות. זו הלהבה המתלקחת מחום עצמה: זו הגאונות, הממציאה את מה שטרם נשמע, אף על פי שהכל כבר נאמר, זו האהבה היוקדת, גם אם האהוב אינו כליל השלמות, זה הרצון היוזם למרות המכשולים המשתקים אותו, זו התקווה המאירה על החיים גם כשאפסו הסיבות לתקווה, זו הסבלנות המקבלת על עצמה את מה שעשוי להורגה".

הרוח, כמו השמן שנמצא בפך הקטן, אינה מתחשבת במשאבים הדלים העומדים לרשותה. כפי שאומר ואצלב האוול, על סמך ניסיונו כאסיר פוליטי בצ'כיה, התקווה היא "מצב רוח שהנך, או אינך, שותף לו, בלי קשר למצב שאתה שקוע בו". בסופו של דבר, אומר האוול, "מקור התקווה הוא מטאפיסי", אבל כך גם האהבה, הרצון, הסבלנות והגאונות - כל מה שנכלל במלה "רוח".

זה הקול השני במאמר: הרוח נושבת מעבר למה שמשאבי הגוף והחומר מאפשרים. פלא זה מזכיר את הפתעתו של רנה דקארט, כשגילה שאידיאת האינסוף צפונה בתוך ה"אני החושב". כשאני הוגה באידיאת האינסוף, אני חושב מעבר למה שאני מסוגל לחשוב. מדוע לא להסתפק בזה? מדוע לא לשמוח על ההזדמנות הזאת לתרגם את הנס הלאומי בשפת האנושות כולה?

לוינס מביע בשם החכמים הסתייגות נוספת, ובכך מכין אותנו לשמוע את הקול השלישי בפוגה, קול פנימי שכמעט אינו נשמע. אכן, הרוח נושבת בכל מקום, והיא עוברת כל גבול שמציבים לפניה. אבל לפעמים משפט זה מתהפך, ועצם הסגת הגבול מתפרשת כהתגלותה של הרוח. הסגת הגבולות יכולה גם לפגוע ברוח, כשהיא בזה לכל הגבולות השומרים על בני האדם בייחודיותם.

הברייתא מדברת על נס נוסף - והוא מציאת הפך עצמו. בשונה מן השמן, שדלק לעיני כולם, נס זה התרחש, וממשיך להתרחש, רחוק מן העיניים, רחוק מאור היום. כאן לוינס נדרש לשפה לירית, בהללו את הפך הנשכח: "הו, הקיום הלילי המכורבל בעצמו, בגבולות הצרים של צנצנת שכוחה, הו, הקיום המנותק מכל מגע חשוד בעולם החיצון... הקיום הרדום בשולי החיים, כמו תורה אחת השמורה באיזו ישיבה נידחת, קיום מחתרתי, מבודד, מחוץ לזמן ולמאורעות, קיום נצחי, כתב-צופן שחכם אחד הועיד לחכם אחר, טוהר נלעג בעולם שכולו תערובות! הו, פלא המסורת, התנאי וההבטחה למחשבה בלי כפייה, שאינה רוצה להיות רק הד במהומת תקופה!"

ההפתעה אינה בשיר ההלל שכותב כאן הפילוסוף לשבחה של המסורת, אלא בפנייתו לצד האפל שהפילוסופיה רצתה כל כך לגרש. אפלה זו היא סודו של היחיד. גם הרוח, כשהיא מתיימרת להאיר את רשות הרבים, חייבת לזכור את המקור הנצחי והמחתרתי הזה.

מדוע נזקק כאן הפילוסוף לשפה פיוטית באומרו: "הו, אור אציל, העוטה את העולם, אתה יונק מחיינו המחתרתיים, מחיי הנצח הנשארים נאמנים לעצמם. אתה מפאר את השעות הנפלאות, האפלות והמסתוריות האלה"? הפילוסוף, שכתב את מאמרו בצרפתית, לא ראה שבשפה העברית האפל והפלא הם מלה אחת. כמו תמיד בפוגה, הקולות השונים מתמזגים לקול אחד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=508498&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0


[האשכול שוחזר לבקשתי, עקב טעות בכותרת, הכינוי RIV כתב/ה לי הודעה זו באשכול הקודם, "אוי לונגי,

כמה התגעגתי - ברוך מחייה הישנים!

תענוג לקורא אותך"


ריב, חן חן

פוגה לשמונה נרות


ההפתעה אינה בשיר ההלל שכותב כאן הפילוסוף לשבחה של המסורת, אלא בפנייתו לצד האפל שהפילוסופיה רצתה כל כך לגרש. אפלה זו היא סודו של היחיד. גם הרוח, כשהיא מתיימרת להאיר את רשות הרבים, חייבת לזכור את המקור הנצחי והמחתרתי הזה.

מדוע נזקק כאן הפילוסוף לשפה פיוטית באומרו: "הו, אור אציל, העוטה את העולם, אתה יונק מחיינו המחתרתיים, מחיי הנצח הנשארים נאמנים לעצמם. אתה מפאר את השעות הנפלאות, האפלות והמסתוריות האלה"? הפילוסוף, שכתב את מאמרו בצרפתית, לא ראה שבשפה העברית האפל והפלא הם מלה אחת. כמו תמיד בפוגה, הקולות השונים מתמזגים לקול אחד.


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=508498&contrassID=nl&nl=01_12





לבדד_ישכון


"אורות החנוכה דלקו בבתים היהודיים במשך שמונה ימים. ההארה התפשטה לאטה, בקצבה של פראזה מוסיקלית ההולכת קרשנדו". אבל אור זה, המתרחב והמתפשט, שונה מן הלהבה הבוערת בבית. אור זה, גם אם הבית פתוח לאורחים, מיועד לבני הבית. ואילו נרות החנוכה מאירים בחוץ: מצווה להניחם בפתח הבית, ברשות הרבים. זה המקום שבו "הבית פתוח אל עבר הרחוב, והחיים הפנימיים נושקים את החיים הציבוריים"

"הו, הקיום הלילי המכורבל בעצמו, בגבולות הצרים של צנצנת שכוחה, הו, הקיום המנותק מכל מגע חשוד בעולם החיצון... הקיום הרדום בשולי החיים, כמו תורה אחת השמורה באיזו ישיבה נידחת, קיום מחתרתי, מבודד, מחוץ לזמן ולמאורעות, קיום נצחי, כתב-צופן שחכם אחד הועיד לחכם אחר, טוהר נלעג בעולם שכולו תערובות! הו, פלא המסורת, התנאי וההבטחה למחשבה בלי כפייה, שאינה רוצה להיות רק הד במהומת תקופה!"

"זה הפלא היומיומי של הרוח, לפני התרבות. זו הלהבה המתלקחת מחום עצמה: זו הגאונות, הממציאה את מה שטרם נשמע, אף על פי שהכל כבר נאמר, זו האהבה היוקדת, גם אם האהוב אינו כליל השלמות, זה הרצון היוזם למרות המכשולים המשתקים אותו, זו התקווה המאירה על החיים גם כשאפסו הסיבות לתקווה, זו הסבלנות המקבלת על עצמה את מה שעשוי להורגה".
-------------------------------------------------
אריק123 כתב:

האם רק לבור והדיוט כמוני זה נראה כגיבוב מלים שמנסה ללכוד את הקורא ללא תוכן ממשי? ובפרט ללא תוכן תלמודי?

-----------------------------------------------
לבדד_ישכון משיב:


אריק,

ברצינות אתה מאשים את עימנואל לוינס ב"גיבוב מלים שמנסה ללכוד את הקורא ללא תוכן ממשי"?

אף אחד לא קם להגנתו?



--------------------------------------------------------------------------------
שחרית כתבה:


לבדד,
איך אומר מואדיבנו בשמו של החכם באדם? - פעמים שאל תען, גם אם הדובר הוא אריק חברנו הוותיק..



--------------------------------------------------------------------------------

אריק123 כתב:

לבדד,
בהחלט,
אנא תרגום לעברית מדוברת.

--------------------------------------------------------------------------------
mdabraham כתב:


אריק,
לא. גם לבור כמוני.
המיתוס ההולך ומתפתח של לוינס משקף את הייאוש הצרפתי והפוסטמודרני בכלל מהשכל ומחיפוש אמת מוגדרת ומובחנת. היתפסות למלל על גבול השירה, במקום פילוסופיה מסודרת שטוענת טענות.
עיין ערך 'דרידה', ובאשכול שנערך לגביו.
הכי טוב זה טכסט שכל אחד יכול לעשות אתו מה שהוא רוצה. זה מאד נוח ולא מחייב מאומה. אמנם אפשר לדבר על ה'אחר', ועל נאראטיבים, ועל שאר בובקעס, אך מכלל בובקעס לא יצאנו.

אין בדבריי אלו כדי לומר שאין אצל לוינס רעיון אחד או שניים שיש בהם ערך (ואני מכיר מעט מאד את כתביו. מה שקראתי בהחלט הספיק לי), אבל איפה אין? אפילו בצ'יפופו יש.

דבר אחד ברור כשמלה: שום דבר תלמודי אין שם, פרט ליצר היהודי להתעלל אינטלקטואלית בכל דבר שנכתב או שקיים.
אגב, אם לוינס מתענין בדעתי (ואני מניח שלא), מבחינתי זה בהחלט לגיטימי.

מיכי



--------------------------------------------------------------------------------
דגים כתב:

אני נזכר באימרה גרמנית: אם הדברים כתובים בצורה מובנת, כנראה שהם לא מדעיים/פילוסופיים/עמוקים'. חוששני זו גם מן הסיבות שמעוותות את ההערכה על גדולתו של רבנו המאירי. דבריו נראים מובנים מדאי, ועל כן סבורים ההדיוטות שאין בהם עומק או למדנות. וכבר הוכיחו לאחרונה, את גדולת חיבוריו של המאירי ואת העמקות, ההיקף, העיון, הסדר, הדעות המיוחדות והמסקנות, שבהם הגדיל לעשות (המעיין היטב בהקדמתו, שעתה היא בראש ביה"ב לברכות [לפנ"כ בנדרים], יראה את הביקורת שמתח על חיבורו של הרמב"ם, ושמטרתו בחיבור ביה"ב להעמיד חיבור דוגמת הרמב"ם, אך בתיקון המיגרעות שבו לפי דעתו. בנפרד מחיבורו האחר המקיף (שלצערנו שרדו רק חלקים קטנים ממנו) של חידושים על הש"ס.



--------------------------------------------------------------------------------
אריק123כתב:

מיכי,
תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
לא טוב היות האדם לבדו (אפילו לחברי עצכח).


--------------------------------------------------------------------------------
לבדד_ישכון כותב:

מורי ורבותי,

עבדכם הנאמן מרגיש אחרת.

לוינס מציג כאן מסר של יהודי מאמין באלוהיו, כשהוא עוטף את המסר במילים ומשפטים מורכבים.

התוצאה: אפילו ב"הארץ" פרסמו את דבריו.

אתם בטוחים שהרגשתי מוטעית לגמרי?


--------------------------------------------------------------------------------
riv כתבה:


"רוח השם שמתלווה לאדם בכוחה לצאת אל חוץ לטבע" עיינו- מו"נ, ומשך חוכמה- - וזהו הפנס למאיר ללוחם את הדרך החשוכה, שהחושך מטיל על העולם - וזהו ניצחון האור על החושך - זה כל מה שלוינס אומר בקיצור -

וכדי להבין את ה"מהלך" הזה נצטרכו החכמים לזמן מחשבה

ואידך זיל גמור.

תן לחכן ויחכים.







--------------------------------------------------------------------------------
מציץ_ונפגע כתב:


מיכי ואריק

אני דווקא כן מוצא במאמר תוכן תלמודי (אם ספרי חסידות וקבלה נחשבים, כמובן) . יעו' בדרוש לחנוכה בספר עבודת ישראל שנראה לי שהלך בדרך דומה. השאלה שעליה לוינס מנסה לענות היא, מהו נס, כלומר כיצד יתכן משהו שהוא יוצא מגדר הרגיל המעורר התפעלות באופן מוחלט, בשעה שכל מה שקורה בפועל ברור גם שיכול היה לקרות. לכאורה שום דבר אינו יכול ליתן יותר ממה שיש בו. ואם נתן ממה שיש בו מה החידוש והפליאה?

השאלה הזאת היא לא רק שאלה הנוגעת להבנת מושג הנס , אלא לחיים בכלל , איפה אנו מוצאים בחיים שלנו משהו שהוא בעל ערך , בשעה שאנחנו רק מממשים את טבענו המוגבל, כל דבר שאנו עושים נובע לכאורה מנטייה שלנו לעשותו וכפוף למגבלות היכולת שלנו. מה מבדיל איפה ינינו לבין "סתם" דברים והופך את חיינו לבעלי ערך?

על השאלה הזאת אין באמת תשובה, אבל לוינס מנסה לענות עליה באמצעות השתפכות שירית על פלא הקיום שבכל זאת נראה שיש בו חידוש ויצירה אמיתיים . ואת העניין הזה הוא רואה מסומל בנס פך השמן שהפך נתן יותר ממה שהיה בו.

אם ניקח את כל ה"שמועס" הזה ונתרגם אותו לשפה תלמודית/קבלית זה יכול להפוך לדיון מעמיק על הניגוד בין המדות נצח והוד ועל השייכות של חנוכה למדת ההוד. יעויין בדרוש לחנוכה הנ"ל.

----------------------------------------------

אריק 123 כותב:


מציץ,
איפה ואם אתה רואה את מה שכתבת במלל האינסופי של לוינס.
אני לא הצלחתי לקרוא גם את הקריאות התלמודיות שלו, ואני מניח שאין לי חסרון באמונת חכמים אם אכפור בו ובדרידה.

-------------------------------------------------
mdabraham כתב:


מייציץ,
אם בפיוטים עסקינן אז תפאדל.
לגבי דרושים חסידיים, לא הייתי רוצה להיכנס לשאלה כמה תלמוד יש שם (לפחות בחלק מהם).
לוינס מבחינתי הוא רבי חסידי כשר. בזה לפחות נסכים.

--------------------------------------------
מיציץ_ונפגע כותב:
מיכי

על איזה פיוטים אתה מדבר? אני רואה כאן נושא פילוסופי עמוק וחשוב, שאולי אינו מעסיק את מחבר שני העגלות אבל מעניין אנשים אחרים (אותי למשל).

(ואם תעיז להעיר עוד פעם לגבי מידת התלמודיות של דרושים חסידיים יפתח כאן מלחמת עולם גררררררר)

אריק

בסך הכל הובאו במאמר שלושה פיסקאות מדבריו של לווינס , איפה אתה רואה מלל "אינסופי". נראה לי שכשאתה רואה את השם לווינס (או שם של מישהו אחר שאינו חביב עליך , אם בגלל שהוא צרפתי ואם בגלל שהוא שמאלני) אתה ניגש לדבריו מלכתחילה מתוך זלזול , כך שאין סיכוי שתקדיש רגע כדי לנסות להבין את השפה שלו. אבל לפעמים אנשים משתמשים בשפה משלהם שאמנם אפשר ללעוג לה (על מה אי אפשר?) , אבל אם ניגשים מתוך אהדה מבינים.

קח למשל את הרב קוק המקובל עליך, האם אתה חושב שאי אפשר לומר על דבריו שהם מלאי מלל אינסופי והשתפכויות מלים חסרי תוכן? האם תוכל להראות למישהו שזו הגישה שלו כלפי כתבי הרב קוק מלכתחילה, שהוא טועה? יש דברים שאי אפשר להוכיח למי שניגש מתוך זלזול.



ותודה ללבדד ישכון שהעביר את אשכולו לכאן מחמת כפילות.


התנצלותי על כך שלא הועברו כל התגובות אתמול.



תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 16/12/2004 0:56:31

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 16/12/2004 20:52:13

החזרה בתשובה של לווינס באמת מזכירה את ההתקרבות ליהדות של דרידה. מהצד הגרמני של המתרס ניתן למצוא את האנס יונס.
מדובר על יהודים שעשו את כל הדרך עם הפילוסופיה עד הפוסט-מודרניזם - וחזרו ליהדות. למדתי שאין לזלזל בזה.



תוקן על ידי - נומוס - 15/12/2004 16:28:15

מציץ,
אהבתי.

לבדד,

יותר מזה, לוינס מציג כאן מסר של יהודי מאמין באלוהיו,שמקבל על עצמו לעובדו באמונה שלמה, עד שהוא מגיע למצב/מעלה בו הוא 'חש ויודע' ש"ה' עימו" והוא 'מתמזג' עם רוח השם - שבכוחו לצאת מחוץ לטבעו האנושי, אם נקח את התיאור של הרמב"ם במו"נ פרק ל"ח מחלק ב'- את משה רבנו - ונשווה אותם לדברי מאי חנוכה? במסכת שבת, נקבל גם את התיאורים ה'מורכבים' האלה של לוינס כדרכו של איש שמאמין בקב"ה.

"התגבר איש אחד במקלו על המלך הגדול, להציל אומה מתחת עבודתו, ולא פחד ולא ירא כאשר נאמר לו: "כי אהיה עמך"(שמות, ג/יב)..מו"נ

וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליק ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".(מסכת שבת)


וכל עטיפת המילים שלו שלהם אתה קורא "משפטים מורכבים." זו הדרך בו מועבר המסר כסוד, בכתיבה איזוטרית, שמהם החכמים מחכימים, ואלה שאינם יורדים לסוף דעתו פוסלים, ואם נחזור להשוואה של לונגי למעלה נראה שהיא כלל איננה מופרכת -

< מנהלים יקרים, אני מקווה שאני לא הורסת את האשכול עם הרמב"ם שוב, אני הודיעו לי.תודה. >

התפתחות מפתיעה ב"הארץ": עד עכשיו הורכב העתון ממאמרית שתורגמו מגרמנית של שנות השלשים, כעת הם עוברים לצרפתית של שנות השבעים.

אמרנו עורך דתי??

ללכת באורו שלו/הרבי מרוזין

משל לאחד הולך בליל חושך ביער, ולשעה קלה נלווה אליו איש אחר הנושא פנס בידו, אבל, כשהם מגיעים לפרשת דרכים נפרדים הם זה מזה, והראשון מוכרח לשוב ולגשש.
ואילו אדם הנושא את אורו שלו, אין לו לירוא מפני החושך.

הוקפץ .

למען אלה שלא הועתקה תגובתם אתמול.
עימם הסליחה.

מציץ
ההבדל בין לווינס לרב קוק הוא פשוט.
אם תקרא את תשובותיו ואגרותיו של הרב קוק תמצא שהוא ידע ללמוד דף גמרא וידע לכתוב ולהתבטא בלישנא שאינשי.

אכן אריק

הבדל גדול.

הרב קוק התבטא באופן כל כך 'בהיר', עד שחסידיו הגיעו אל ה'אופל' בו הם שרויים, וזה לא באשמתו, אולי בעצם קצת... באחריותו
ועל זה נאמר: חכמים הזהרו בדבריכם. < האימרה הזו מופנה אל המנהיגים הרבנים, לא אל תלמידי החכמים מן השורה.>

ריב,
נא להבין לפני שמגיבים.

אריק

אני ידועה באי הבנתי, אנא מחל לי.