שיטת לימוד ירושלמית

הואיל וזכה הנושא וזכה הגאון הגדול, שיחזרו עליו וישנו אותו, מן הראוי להרחיב מעט.

ונתחיל ממה שסיימו בו, הסיפור על הספר שתלוי במזל, ועל האות שתלויה במזל, עד שיבא היניק וחכים ויפסוק את פסוקו. המדובר אכן בספר ויוסף שאול, מאת ר' יוסף שאול אלישר בנו של הראשל"צ רבי משה ('משה האיש') שהיה בנו של הראשל"צ רבי יוסף שאול ('ישא ברכה'), ירושלים תש"ב. המחבר היה, בלשונו הזהב של הגרש"י זווין ז"ל, ס"ט בן ס"ט בן בנו של ס"ט, וכך פתח את מאמר הביקורת (ספרים וסופרים, א, עמ' 401: וי"ו החיבור בראשיתו של שם הספר מורה על המחבר, שממשפחת הסטי"ם הוא ... בהמשך מביא מדברי המחבר שהוא נהנה מיגיע כפיו ונושא בעול הציבור, כלומר 'בעל הבית' ועסקן ציבורי, שקבע עתים לתורה. כנראה שהודות לכך נקראה שכונת 'גבעת שאול' ע"ש של הראשל"צ.

לעומקה של המליצה הפותחת לא הצלחתי לירד.  בספר זה נדפסו קצת מחידושיו של הגאון מטעפליק, ואף נזכרו במאמר הביקורת בשבחים גדולים (ואולי יש בהם צליל של ביקורת בנוגע לכוחו היוצר של הגאון, ושעיקר גדולתו, הוא במציאת אסמכתות במקורות לדעותיהםולסברותיהם של חכמים קודמים).

אכן, אמת הדבר שגאון זה לא נספד כהלכה. ובשנת תשמ"ד חברו להם שני אישים הראויים גם הם לפנסים שיאירו פנות בחייהם. הרב אברהם ביק (שאולי) והרב חיים אורי ליפשיץ, והוציאו לאור ספר בשם חדושי הרב מטעפליק. שעיקרו הדפסה חוזרת של ספרו דברי אהרן, שיצ"ל בירושלים תש"ח (קכד עמ' בפורמט קטן) ועליו נוסף 'ישועות שמשון' (40 עמ') ליקוטים מספרים ומכתי"ק מתורתו. לבסוף נוסף חלק קטן בשם שבחו של אהרן (38 עמ').

'הרב' אברהם ביק (שאולי), היה, בעלותו ירושלימה, כנראה בשנת תרפ"ד, בודד ועזוב, וקירבו הגאון, וימים אחדים לן בדירתו, ואמר לו: 'אל דאגה, מחר אכניסך לישיבה של הרב הראשי'. ואכן התקרב ביק להרב קוק, עד שהיה למזכירו. לימים נתגלה שכבר באותם ימים היה ביק זה שתול בקירבת הרב מטעם מפלגת הקפ"ק (המפלגה הקומוניסטית העברית-ערבית של א"י), ואחר כך ירד מן הארץ והפך עורו. לעת זקנתו חזר לארץ במעטה של בעל תשובה, ועבדבמוסה"ק (אף בימי זקנותו ראיתי מאמר שלו בעתון של הברית הקיבוצית על שיטת המרקסיזם בחז"ל . . .). הוא הו"ל מחדש את ספר הזכרונות ('יומן') של היעב"ץ, שראה עצמו מצאצאיו. והנה עשה ל''זקנו' בהוצאה זו בושות שלא העיז לעשות המשכיל דוד כהנא בהוצאה הראשונה, וד"ל.

הרב חיים אורי ליפשיץ היה מעורכי הג'ואיש פרס בניו יורק, והוא בנו של ה'רבי מפילדלפיה', ששמם המקורי היה בריזל, מהמשפחה הירושלמית-קרלינית הידועה. אחיו הוא הקבלן הידוע מתתיהו ליפשיץ.

בספר זה מופיע הסיפור שבגינו נתכנסנו כאן, בחלק שבחו של אהרן, עמ' 81: 
כשהוציא ר' ישראל (! טעות) שאול אלישר ז"ל את ספרו ויוסף שאול, בו הביא מדור מיוחד מתורת רבו הגרש"א בשם 'דברי הרב', כתב רב וסופר אחד ביקורת על הספר. נפגש הגרש"א עם הרב הסופר ואמר לו: יש בזוהר הקדוש פרשת נשא "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל", אין לך דבר קדוש מספר תורה שבהיכל, שמכבדים את ס"ת, עומדים מפניה, ומחבקים ומנשקים אותה.
וראה זה פלא, מצאו פסול באות אחת של הס"ת כגון ו' החיבור, ההלכה היא שקוראים לתינוק פחות מי"ג, דלא חכים ודלא טיפש והוא מכשיר או פוסל את האות שבספר תורה, ודי לחכימא ברמיזא.

לאמשלום, שלום רב וישע יקרב!
איני יודע על הסיפור ששמעת כי הרב יש"א ברכה, היה ממוצא אשכנזי וכו'. אם בהשערות עסקינן, הייתי מניח ששמעת זאת על הראשל"צ רבי אברהם אשכנזי, שאולי על פי שמו נוצר סיפור כזה.

דומה שמעטים יודעים שהכינוי 'אשכנזי' מעיד על כך שמדובר בחכם אשכנזי שחי ואולי אף התבולל בין הספרדים. כמובן שזה פועל בדור הראשון, ברבות הזמן ההתבוללות גוברת. ומן הסתם הראשל"צ אשכנזי לא היה אשכנזי. אך החכמים הגדולים במאה הט"ז בכינוי זה היו כולם אשכנזים, כך רבי יצחק לוריא אשכנזי, רבי יחיאל אשכנזי זק"ש קאשטילאץ (בן הצייר האיטלקי המפורסם ר' משה קאסטילצו), ר' בצלאל אשכנזי, ר' יוסף אשכנזי (התנא מצפת, וחברותא של האר"י).

לצד הפוך, ספרדים שחיו בין האשכנזים זכו לכינויים כגון 'מזרחי', 'פרנק'. לגבי הכינוי האחרון כמדומני שיש בו קושי עד אבסורד. שכן עיקרו של הכינוי היה לציין דווקא אנשים אירופיים, 'פרנקוס', ובירושלים של פעם כשאדם החל להתלבש בסגנון אירופי, היו אומרים שהוא לובש 'פראנג'י'! באירופה המזרחית היו אומרים שהוא לבוש כמו דייטש.
מוזר מאוד הפירוש שנתן גרשם שלום לשמו של יעקב פרנק (באנציקלופדיה יודאיקה), שהוא מן השם 'פרענק', כי הסתובב הרבה בארצות המזרח [?].

דגים,

שמעתי זאת מצאצאיו, והם אמרו לי כי זה סיפור שעובר במשפחה. ממשפחה "נורמלית" הייתי מצפה לשמר רק סיפורים 'טובים' ולכן זכרון כזה דוקא מקבל אמינות מסויימת. מן המשפחה הספציפית - הידועה במרדנותה - איני יודעת למה לצפות, וייתכן שהסיפור הומצא ע"י אחד הבנים ה'מורדים' כדי לצחוק על אבותיו (או כדי "לאפשר" לו להנשא לבחירת ליבו האשכנזיה למהדרין, בניגוד גמור לדעת משפחות שניהם).  בקיצור - איני יודעת אם הסיפור נכון או לא.

התאריך במכתב ברור והוא משנת תרפ"ה, וא"כ מה השאלה?

מצד שני, כתוב במכתב במפורש שמלכתחילה הטפליקר לא רצה להיות תחת המאטרייה של הרבנות אלא להשאר עצמאי ולכן נאלץ לפנות לרי"ח, כך שגם סיפור הצוואה די מפוקפק...

השאלה היא אם יש להניח שגרליץ זייף את המכתב, מכח מה שתלמידיו של הרב מטפליק וכותבי ביוגרפיה רשמיים כותבים שעלה בתרפ"ב.

ההפרכה לסיפור הצוואה אינה חד משמעית. לפי סיפורו של גרליץ הרב מטפליק מלכתחילה לא רצה להיות תחת הרבנות, אך כשהגיע לירושלים וחי בעוני מחפיר והציעו לו דיינות ברבנות עם משכורת שמנה, הוא היסס, ואף שנטה להכריע לדחות את ההצעה, מכל מקום מחמת הדחק הוסיף להתייעץ עם רבי יוסף חיים, ואז זה פיענח לו את הצוואה.

ניתן לנסות לברר אצל הרב שילת שהרב מטעפליק היה דודו זקנו.