|
|
| נשלח ב-4/2/2005 11:37 |
 |
| |
"אני אוהב את הכל,איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות,
את כל העמים.רוצה אני בכל מעמקי בתפארת הכל,בתקנת הכל.
אהבתי לישראל היא יותר נלהבה,יותר עמוקה,אבל החפץ הפנימי
מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל" [ראיה"ק "ערפלי טוהר"]
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2005 12:34 |
|
| |
ספרן,
תודה על המקור הנפלא שהבאת...ועוד
האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו...והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו....בשעה שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע את השם הגדול...וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת מיעוטה לפני תמים דעות - ולפי הדברים האלו, אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים(ספרי ואתחנן) בעניין האהבה: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ..(רמב"ם, הלכות יסודי תורה פ"ב הל' א-ב)...
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו (מעשה בראשית, ומעשה מרכבה) ומכיר כל הברואים, ויראה חוכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים ובכל הברואים - מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו, ויכמה וישתוקק בשרו לאהוב את המקום, ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחדמהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן, לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים שלא נתחברו כלל בגולם, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר
(שם פ"ד הל' יב
תוקן על ידי - riv - 04/02/2005 12:44:28
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2005 15:20 |
|
| |
סיכום ההשלכות
השלכה 1
הצו המוסרי הוא בהכרח הצו האלוקי, לא ייתכנו סתירות, כי אין כאן ב' מושגים.
כלומר, מכיוון שהאלוקות משמעה נקודת המוצא והמייצג של כלל המציאות והויית ההנהגה שבכללות הבריאה, הרי שהתחשבות במציאות - מוסר, והתחשבות באלוקים אינם ב' עניינים ומושגים נפרדים.
ומכאן שכל מעשה מוסרי הוא בעצם צו האלוקים.
מן העניין דברי רנ"ג:
כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחיבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים
השלכה 2
עלינו א"כ להיות מודעים לתכלית התורה - המוסר, ולראות במעשי המצווה לאלוקים כלי עזר למטרה זו, וודאי שלא לקדש את "עבודת אלוקים" במובנה הקלאסי על פני "עבודת אלוקים" במובן המטרתי והממשי.
אין כאן הכוונה שליסוע בשבת לסבתא עדיף על שמירת שבת ח"ו, שכן עלינו לזכור שללא כלי עזר לא פעם אין משיגים המטרה עצמה, אך הדגש אמור להיות על מוסר ויחס נכון למציאות - האלוקות הממשית.
הדגשת השלכה (3)
אין אהבת אלוקים ללא אהבת בני אדם
אין אהבת אלוקים ללא אהבת בעלי חיים
אין אהבת אלוקים ללא אהבה ליופי הבריאה
אין אהבת אלוקים ללא כבוד לצומח ולדומם
אהבת אלוקים כישות נפרדת, הרי היא [עכ"פ לגישה ב'] אהבה מזוייפת, אהבה שאין בה אלא אנוכיות - סיפוק צרכיים פסיכולוגיים-דתיים.
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2005 09:15 |
|
| |
יהוסף,
אוסף הנחות שאינן מוכרחות
<הצו המוסרי הוא בהכרח הצו האלוקי, לא ייתכנו סתירות, כי אין כאן ב' מושגים. >
ומה עם קירקגור ועוד הוגים, לא שאני סובל מעודף מונת חכמים, אבל כולם היו מטומטמים?
<כלומר, מכיוון שהאלוקות משמעה נקודת המוצא והמייצג של כלל המציאות והויית ההנהגה שבכללות הבריאה, הרי שהתחשבות במציאות - מוסר, והתחשבות באלוקים אינם ב' עניינים ומושגים נפרדים>
מי אמר? יהיו שיאמרו שזה גובל בכפירה.
<ומכאן שכל מעשה מוסרי הוא בעצם צו האלוקים. >
שימוש אורווליאני במלים.
על דברי רג"נ כבר הערתי ובפרט שהוא סותר את עצמו מיניה וביה (לשיטתו שהאדם לא נברא יחידי, האם אדני השדה (אורנג אוטנג) לדעת ר' יוסי שדינם כאדם חייבים בשבע מצוות בני נוח?)
<עלינו א"כ להיות מודעים לתכלית התורה - המוסר, ולראות במעשי המצווה לאלוקים כלי עזר למטרה זו, וודאי שלא לקדש את "עבודת אלוקים" במובנה הקלאסי על פני "עבודת אלוקים" במובן המטרתי והממשי. >
הוכח, היה יהודי שקרו לו ריה"ל שהיה מזדעזע למשמע דבריך ולא בכדי. אמנם הסתיגת אבל הריפורמים הסיקו מסקנות יותר עקביות משיטתך.
<אין אהבת אלוקים ללא אהבת בני אדם
אין אהבת אלוקים ללא אהבת בעלי חיים
אין אהבת אלוקים ללא אהבה ליופי הבריאה
אין אהבת אלוקים ללא כבוד לצומח ולדומם
>
נו, באמת, הרי היו לא מעט מיסטיקנים, ור' אברהם בן הרמב"ם הוא דוגמא מענינית לכך, שטענו שכל היופי הזה מרחיק את האדם מהאהבה האמתית.
תוקן על ידי - אריק123 - 06/02/2005 9:17:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 02:33 |
|
| |
יהוסף היקר.
עלה ברעיוני חלוקה בין בעלי גישה א' לבין בעלי גישה ב'.
הראשונים מתקרבים אל אלוהים ככל שמצבם קשה יותר והם זקוקים ליד מנחה ומנחמת. וגם כשמצבם טוב מה שמחזיקם לפעמים הוא הפחד מימים קשים ואפורים שעלולים ליפול עליהם אם ירחקו מצור מחצבתם.
ואילו בעלי גישה ב', דוקא ככל שמצבם טוב יותר הם מסוגלים לראות את השלמות שבהויה ולהתקרב אל האלוהים.
כמו גם שהם אינם נוטים ל"האשים" את האל החיצוני לבריאה במקרי חייהם.
מה דעתך?
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 11:01 |
|
| |
אוי כמה זה נכון ר' קלמער
ולמה "אוי" כי התפיסה של גישה ב' אכן אינה מכילה בתוכה את היכולת ל"האשים" את אלוקים, כי האשמה תמיד קשורה לציפיות שיש לנו, וכאשר האלוקות מגלה לנו את פניה במציאות הרי שיש לנו לקבלה כפי שהיא, משא"כ ע"פ גישה א' אנו מציבים ציפיות שאנו רואים עצמנו זכאים לייחס לאותה מהות שלא מתוך המציאות אנו מטילים עליה תפקידים ורצונות, אלא מאמונה ותחושות פסיכולוגיות.
אריק היקר
נדמה שחלה כאן טעות קטנה, אני לא טענתי הדברים כהחלט לכל תפיסה, אלא על פי גישה ב' ועל פי איך שנבנתה כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/2/2005 04:34 |
|
| |
מסתברא.
הנה הציטוט מאיגרת הגאון לקהל מינסק:
- "דור מה רמו עיניו ומילין לצד עילאה ימללו, אלה אלהיך ישראל, כל עץ וכל אבן, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בפסוק 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ובפסוק 'ואתה מחיה את כולם' וכו"
וצדקו דבריו של ווטו.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
|
