בניגוד לפרעה, שלבו כבד, עומד מלך נינוה שבספר יונה. שם נאמר "ויגע הדבר אל מלך נינוה" והוא מכריז על צום וימי תשובה. המלך הזה קשוב לתושביו, משתתף בסבלם וכאבם.
מה שמאפשר לאליטה המצרית לחיות במציאות נפרדת הוא קיום מובטח מראש - הכהנים במצרים בתקופה הזו הם היחידים שאינם משועבדים כאריסים, אחרי שיוסף קנה "את כל אדמת מצרים" (בראשית מ"ז כ) לפרעה בתבואה שסיפק לתושבים. רק את אדמת הכהנים לא קנה "כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את לחם חקם". (אגב, מעשה זה הוא זרע הפורענות שבאה על העברים לאחר מות יוסף בצורת הפיכתם לעבדים, אבל איכשהו נשמטה מההגדה הפסקה "צא ולמד מה ביקש יוסף לעשות למצרים...").
מכל מקום לדעתי יש כאן מסר: מצרים אינה קהילה במובן בו נתפשות ישראל, יהודה, מואב ועמון ע"י הנביאים האחרונים - אין בה ערבות זל"ז. היא "בית עבדים". ככזו, מונח מראש שהיא משוללת יכולת ללמוד מהנסיון. תושבי מצרים נחשבים נחותים יותר אף מן הבהמות - המשתתפות כזכור בצום בנינוה, משום שהן ניתנות לאילוף (ידע שור קונהו...) ולכן נושאות באחריות. רק מי שמסוגל ללמוד נושא באחריות - במשפט כיום נוקט לגביו הכלל "ידע, או חייב היה לדעת".
בתורה, לדעתי, מובע יחס בל ינתק בין אחריות לבין לימוד. ענישה בכל חומר הדין ללא הזדמנות נוספת היא בלתי-ראויה (נזכיר בהזדמנות זו כי הגירוש מגן העדן לא מוסבר כעונש, אלא כהקדמת תרופה למכה - אכילה מעץ החיים). ולכן גם לה' (שברא את האדם בצלמו) מיוחסת היכולת ללמוד. זו אינה פחיתות כבוד, זו מעלה. הן תחיילת ספר בראשית (מלבד ששת ימי הבריאה!) מתוארת כהשתלשלות ארועים, כדבר נובע מדבר. אלהים לומד מנסיונו ומנסה לתקן. את קין הוא מזהיר מראש כשעולה מחשבת החטא, שלא כמו במקרה של האישה. בדיעבד זהו מהלך שגוי - קין מפרש זאת כסימן לעליונותו - אבל מי יכול היה לדעת? וכך זה נמשך, תזה, אנטיתזה וסינתזה, דרך האבות, ההתיישבות, השופטים, המלכים...
לכן, לומר על ה' שיש לו ידיעה מראש של כל פרטי הבריאה, גורמת לי לחשוב: או שיני מבין את כוונת המושג "פרטי הבריאה", או שאינני מבין "ידיעה מראש", או שאיני מבין את מושג האלהות.
 |
|
|
