סגירת הפורום למורשי כתיבה

חברים,
נעדרתי למשך כשבוע ועכשיו, כשחזרתי, אינני מוצא את אשכול הרפורמה. כלום נמחק, או שמא עדיין לא התאפסתי?

אידך גיסא

ג'בו פתח אשכול שאין ממנו ראוי להכנס לאשכול זה.

רציתי להעלות לדיון נושא שבצורה כזו או אחרת נוגע לכל המבקרים פה.

לעיתים די קרובות אנו עדים לתופעה די אנושית, בה דיונים עיוניים שהם מטבעם חומר אובייקטיבי לכשעצמו, בו אנו אמורים לדון בכלי חשיבה אנליטיים נטרליים הופכים די מהר לויכוחים רגשיים ומויכוחים להתנצחות מלאת אמוציות ולעיתים אף חריפה ואגרסיבית עם קונטציה שלילית. במידה מסויימת התרגלנו לכך שכן נפש האדם כוללת לא רק יכולות אינטלקטואליות אלא גם סקאלה אמוציונאלית ומן הנמנע שהחשיבה לא תתחבר לרגש, אלא שדא עקא לא תמיד המוח שולט ומשפיע על הלב אלא לעיתים קרובות ביחסי גומלין אלה השני גובר והרגשות הן הן המעצבות את (מסגרת) התובנות.

כמובן כמובן שמידת האורינטציה הסובייקטיבית תלויה במבנה הנפש האינדווידואלית בהתאם למאגר הגנטי,תרבות החינוך, ותכונות אופי נרכשות כתוצאה מחוויות החיים ורישומם על האישיות.

לצופה מן הצד המשקיף ללא מעורבות רגשית הדבר צורם במיוחד, שכן הצורך בדיון עיוני מונע על ידי השאיפה הבסיסית בנפש האנושית להגיע לחקר האמת ולחוות את העונג שבהתחבורת אליה, ועבור המשקיף האובייקטיבי כל שמץ השפעה רגשית נתפשת כהפרעה חיצונית מקלקלת.

עם זאת, מובן אמנם שהרגש עלול להטות ואף לבצע סיכול ממוקד בחשיבה בריאה, אך לאידך רגשות תמיד היוו מנוע ודלק להבעת תובנות ותכנים שנדלו ממעמקי היכולת האנושית ובאו לידי ביטוי רק הודות לתעצומות נפש שהושקעו מתוך אידיאליזם או נאמנות לרעיון או אישים או אפילו מתוך אגו ותחושת תחרות וכך הצליחו להפיק מן הגניוס האנושי את מלא הפוטנציאל וכך דלו רעיונות עמוקים, המצאות וחידושים שלולא התמריץ הרגשי ודאי לא היו רואים אור עולם. מי יודע איך היה נראה עולמינו לולא הורמונים מסויימים המריצים אותנו לתחרות ויצירתיות

שאלתי לחברי הפורום היא, איך ניתן במסגרת חשיבה תורנית (שהיא מחד חותרת לאמת ללא פשרות אולם לאידך במסגרת דוגמטית מטבעה) להגיע לקונצפט וסטרוקטורה קונסטרוקטיבית בדיון (אף כאן בפורום!!) שבה לא נרגיש מתוסכלים כתוצאה מסגנון ותכנים שעל פניהם ברור שהמטרה סומנה מראש ובמסגרת השגתה הכל מותר (דמגוגיה, התעלמות מעובדות, היתלות במילת "היריב" ופסילתו ואף עיוות דבריו, תיחמונים למיניהם, הטיה והטעיה ושאר ירקות).

אולי תציע ההנהלה כללים בהם יוותר מקום לנטיה מראש ורגש ממריץ ועם זאת כנות עניינית וגישה מדעית-רציונאלית לנושאים.

למרות שאמנם את ההשראה לנושא קיבלתי ממעקבי אחר עקשן וטרדן מסויים בפורום, כוונתי היא לכולנו, מי במעט ומי בהרבה. עד מתי תהיה לנו מידת "הנצחנות" לרועץ?

גבו.

הפיסקא האחרונה שלך קשה לי להולמה עם דבריך הנכוחים .





הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!