|
|
| נשלח ב-20/1/2005 23:04 |
 |
| |
למגי, חיפשתי את השיר עבורך, מצאתי.
הרגל/ משה דור
יותר מכל אני מתיירא מפני ההרגל.
הגבול קורע לא אדמה בלבד, כי אם גם אנשים,
המתרגלים לקרע. גם לשנאה סופך שמסתגל
כחלק מחייך מס(י)בת הנואשים
הופכת כינוס של כלי שולחן, פנים ריקות, עיניים
שעייפו מהסתכל ישר. האהבה
מזמן איננה כוח המניע. בינתיים
הכל נמשך כדאשתקד. עסקות בלי תאוות
הכרע. דחיות שכבר לשמן. שמות חלולים.
לבסוף זרות לך גם שתי ידיך
אשר צריכות היו לשאת את הפעלים.
עכשיו חיב אתה לחצות את עצמך כדי לבוא עדיך.
גם לא תתחיל. יותר מידי מרחק.
גבול, ככלות הכל, בהחלט אינו משחק.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 01:05 |
|
| |
האמנם התהליך שפסח דורש מאתנו הוא לנקות ולסדר?
פסח דורש מאתנו להזדהות עם אבותינו שיצאו ממצרים; להכיר תודה לקב"ה שהוציא אותנו מעבדות לחרות, שנתן לנו את חופש הבחירה; והוא דורש מאתנו לבער את החמץ (ואפשר לדון במשמעויותיו הסמליות של החמץ). אבל הוא לא דורש מאתנו לסדר את הבלאגן. אולי להפך: הבלאגן הוא מבטויֵה של החרות, הוא מבטא את אי כפיפותו של אדם לדעתם של אחרים בדבר אופן ההתנהגות הנכון - בסדור החפצים, כמו בדברים אחרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 01:34 |
|
| |
אמרה ידועה, שפעם אחת בשנה היהודים עורכים 'סדר', ומיד שואלים 'מה נשתנה'?
הובאו הפניות שונות באשכול זה, והתפלאתי שלא התחילו מן ההתחלה, ולאו דווקא ויכוח בין פילוסופים יהודים או לא יהודים, אלא הויכוח התקיים בעלית בית נתשה בלוד: כפי שנאמר במסכת קידושין מ ע"ב:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד - שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות - חמשים וארבע, לשמיטים - ששים ואחת, ליובלות - מאה ושלש; מאה ושלש? מאה וארבע הויין! קסבר: יובל מתחילתו הוא משמט. וכשם שהלימוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה, כדרב המנונא, דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: (משלי יז) פוטר מים ראשית מדון; וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה, שנאמר: (תהלים קה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.
לפעמים דומה לך שהדברים מנוסחים בצורה בהירה, ובכל זאת אין אתה יורד לעומקן של הדברים. מה בסופו של דבר גדול ממה, 'תלמוד' מפני שנאמר עליו שהוא גדול מ'מעשה', או להיפך ה'מעשה' גדול לפי שגדולתו של התלמוד משום שהוא מביא לידי מעשה? ועיין רש"י שם ובחי' הריטב"א. וקשה להבין מתוך הניסוח עצמו מה הכוונה. בהמשך אמרו המפרשים על פי מקורות נוספים שיש הבדל בין הלימוד והמעשה של האדם בינו ובין עצמו, ובין הלימוד והמעשה לאחרים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 08:14 |
|
| |
גו"ג - 
[אתה מוכן לתת לי את זה בכתב? אני חושבת שאתלה זאת על דלת הבית לפני פסח...]
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 08:44 |
|
| |
אמשלום,
את מוזמנת לבקר בביתי ולראות עד כמה אני בן חורין, לפי אמת מדה זו...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 10:04 |
|
| |
גם וגם
כן. אני חושבת שהתהליך של יציאה מעבדות לחרות הוא גם תהליך של לעבור לחיות בכבוד.
ללא סדר וניקיון אין כבוד. לא לעצמך, לא לסביבתך.
לא לשוא אומרים - לכבד את הבית, כאשר מתכוונים לומר
לסדר ולנקות.
אני חושבת שבעצם התהליך יש את ההתעוררות של פסח, ולא בתוצאה הסופית.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2005 12:23 |
|
| |
גם הנשמה וגם הגוף הם שליחיו של הקב"ה לעולם הזה.
הנשמה בעיקר לומדת תורה ומתחברת רגשית ועיונית עם הבורא.
הגוף עושה מצוות.
הם יכולים לעשות זאת יחד במקרה הטוב.
במקרה הפחות טוב הגוף יכול לעשות זאת לבד [והנשמה משתתפת בהעלם משהו].
במקרה הפחות פחות טוב לגוף יש מיגבלות והוא איננו יכול להשתתף עם הנשמה.
ובמקרה הכי הכי פחות טוב הנשמה משקרת לעצמה וטוענת שאין צורך בגוף ובמצוותיו.
בפנימיות מעלת הגוף גדולה ממעלת הנשמה כי הגוף עושה את התכלית בטהרתה. נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. שגם הגוף הנחות שלנו שהוא נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם הוא שלוחה של אלוקות עלי אדמות.
הבחירה האמיתית של הקב"ה בעם ישראל אינה בנשמה היהודית [כי אין זו בחירה חופשית אלא הנשמה היא באמת ברמה מעל כולם] אלא בגוף היהודי. בסופו של דבר לגוף היהודי יש קשר עמוק יותר אל הקב"ה מאשר הנשמה. וכך גם למצוות המעשיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2005 08:09 |
|
| |
לאיכה
<"שכחת "שכחה"?[או שבכוונה לא התמקדתה בה?">
לא שכחתי "שכחה", רציתי להבליט את האבידה המופקרת, שבה מנתק האדם את עצמו מהדבר, מרצונו החופשי, ואעפ"כ כאשר עני מוצא את הדבר ונהנה ממנו, המצווה נזקפת לזכות המאבד, שהוא עצמו ומרצונו, ניתק את עצמו ממנה, וכאילו הזכות היא בעל כרחו. משא"כ בשכחה, הרי בעל השדה לא הפקירה מדעתו, אלא שהתורה היא שאסרה עליו לחזור ולקחת את השכחה אשר שכח, וצוותה שעליו להשאירה לעניים, במקרה כזה עדיין נוכל לומר ב*פשטות*, שהדבר נזקף לזכותו.
תוקן על ידי - נישטאיך - 24/01/2005 8:41:50
|
|
|
|
|
]
