שיטתו ושיטת ראי"ה קוק בעניין קבלת האמת- הרב נריה גוטל
מדברי אחרונים: מהר"ל והראי"ה - הלכה והגות
סוגיה זו הטרידה, לימים, את 'האחרונים', לא פחות משהטרידה את 'הראשונים'. כקודמיהם, אף הם נתנו דעתם, לא רק לשאלת ההיזקקות ל'חכמות זרות', ככלל, אלא גם לחובת הלמידה מ"מלאך" ולבעייתיות שבשמיעת "אמת" מאומרה הפגום, כפרט. העובדה ששניים שאמרו בה דברים ברורים - מהר"ל והראי"ה קוק, מקיימים ביניהם, בעולמם הרוחני, מכנה משותף של מיזוג הגות והלכה, ובנוסף לכך שניהם נשאו בעול מנהיגותי וחינוכי, הינה ללא ספק מאפיין רלוונטי, ולכך מוצאים אנו לנכון לבחון בקצרה את משנתם בסוגיה.
מהר"ל
בולט בעיסוקו בסוגיה זו – מהר"ל, וכאמור, כנראה לא בכדי, לאור הביוגרפיה האישית שלו, אשר מיזגה ארבעה תחומים הרלוונטיים לסוגיה שלפנינו: איש הלכה, מדע, הגות וחינוך. ככזה, הסוגיה ודאי נגעה באושיות משנתו, ואנו מוצאים אותו מתבטא בעניינה, ובהרחבה, פעמיים, בחיבורו נתיבות עולם - נתיב התורה, גם באמירות הגותיות ותיאורטיות וגם באמירות הלכתיות ומעשיות.
בפרק ח, מהר"ל פותח בהקדמה המבהירה את קיומה של זיקה מיוחדת בין תלמיד לרב: "התלמיד והרב יש להם חיבור וצירוף ביחד ביותר, ואין לך חיבור כמו תלמיד והרב". דוקא משום כך, "אם ילמד תורה מתלמיד חכם שאינו הגון יהיה לו חיבור וצירוף אל רשע, ודבר זה מידה פחותה שהרי אמרו אל תתחבר לרשע". שמא תאמר, אם כן אין הבדל בין 'גדול' ל'קטן' – "ודאי חלוק יש, דודאי אין לגדול צירוף אל הרב ואין עליו משפט תלמיד כל כך שיהיה לו צירוף אל הרב רק הקטן נחשב תלמיד אליו והוא מצורף אליו ביותר, ולכך בקטן הוא אסור ובגדול שאין נחשב צירוף לרשע אינו אסור, כך נראה נכון". יחד עם זאת, הוא מתקשה בבסיסו של ההיתר [לפי פרשנות רש"י לסוגיית הש"ס] – "סוף סוף היאך הותר לעשות דבר זה"! והוא משיב בחידוש משמעותי, שהוא למעשה קריטריון חדש: "ודאי היכי שאפשר לו ללמוד אותה במקום אחר אסור לעשות דבר זה, אבל ר"מ לא היה אפשר לו ללמוד במקום אחר, והשתא שפיר שהוא מדמה זה לרימון, שאין מוצאין במקום אחר רימון שאין לו קליפה ולכך האדם אוכל הפנים וזורק הקליפה, ולפיכך מותר גם כן ללמוד תורה מרב שאינו הגון כאשר לא ימצא אותה תורה במקום אחר ללמוד מרב הגון". יש להבחין אפוא בין המצבים, לפי מידת הנחיצות, והותר הדבר לר' מאיר מאחר ולא היתה לפניו דרך ללמוד תורה זו שלא מ'אחר'.
קריטריון נוסף, מחודש גם הוא, שמנוסח על ידי מהר"ל, שם, גורס הבחנה בין סוגי התכנים: "רבי מאיר למד תורה שכלית לגמרי שהוא שכל אלהי ודבר זה היה מקבל… אבל שאר אדם שלמד סתם תורה ואינו שכל אלהי לגמרי וזה יש לו צירוף אל האדם ואסור, רק התורה שקבל ר"מ היא היתה תורה שכלית יותר… כי ר"מ למד סתרי תורה…". ובכן, "סתרי תורה" מותר, "סתם תורה" אסור. "ולפי זה" הוא מסיק, "אין צד היתר לאדם שילמד תורה מספרי יונים, הן לפירוש רש"י… וכן לפירוש אשר אמרנו שהוא עיקר אין כאן צד היתר".
יתירה מזאת, מהר"ל גורס כי גם אם נזקקים לבאוריהם, בשום אופן אין לייחס אליהם את הדברים.[14] "ויותר מזה שהם מביאים דבריהם בשמם בחבורם, ולא די שהם למדו מהם רק שגורמים שגם אחרים ילמדו מהם שאומרים דבר בשמם, ולמה להם דבר זה והרי אפשר להביא דבריהם סתם ולא בשמם, ואין מביאים גאולה בזה שאמרו דבר בשמם רק להאריך הגלות, ועל דבר זה דוה נפשי שנותנין כבוד והדר זה לכופרים לומר דבר חכמה בשמם, ומכל שכן שבאו לפרש התורה בדבריהם ולומר הדברים בשמם כאלו יש להם חלק בתורת משה, ולא להם דבר זה, כי לנו לבנות בית אלקינו ולא להם… ואיך יאמרו הם דברי תורה בשם אשר היו כופרים בתורת משה עליו השלום… שאמר (משלי י') ושם רשעים ירקב, ואיך יאמרו בשמם דבר זה לפאר ולהדר הרשעים, ושרי להו מרייהו והספרים האלו ראויים להיות בבל יראה ובבל ימצא. אמנם דבר זה נראה שאם למד בדבריהם כדי להשיב על דבריהם במקום שהם נגד התורה, בודאי שרי, כמו שאמרו (אבות פ"ב) ודע מה להשיב לאפיקורס, ודבר זה בודאי מצוה גדולה…".
גם אם לשונו של מהר"ל, כדרכו, מעט מורכבת, אך עיקרה מעלה כי חמישה הם עקרונותיו המנוסחים בפרק ח: א. ההיתר לר' מאיר נבע לא רק מהיותו 'גדול' אלא גם מחוסר ברירה אליו נקלע, שכן תורה – כזו – לא יכול היה ללמוד ממאן דהוא אחר. [מן הראוי לציין שמהר"ל, בשעתו, ודאי לא ידע, אך לטיעון זה, המורה היתר במצב של חוסר ברירה, ישנם תימוכין קדומים במאירי,[15] באור זרוע[16] ועוד][17]; ב. יש להבחין בין תכני תורה, שכן ההיתר לר' מאיר נבע לא רק מצד היותו 'גדול' אלא גם מן העובדה שלמד דוקא סתרי תורה ולא "סתם תורה"; ג. גם אם וכאשר מביאים את דבריהם, אין להביאם בשמם, שכן בכך מייקרים ומחשיבים אותם; ד. האיסור נוגע לא רק ללמידה מפיהם אלא גם ללמידה מספריהם; ה. אם המטרה "להשיב לאפיקורס – דבר זה מצוה גדולה".
בפרק יד, שב מהר"ל לגעת, בקצרה, באותה סוגיה, תוך חידוד נקודה נוספת: "… ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד ומחוייב הוא בזה כי הכל מעשה השם הוא, ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה את בוראו. אמנם עדיין צריך עיון, שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון… וגם זה אין ראיה, דשם אמר כשהוא לומד מפיו ויש לו התקרבות וחיבור אל הרב שמקבל ממנו שאינו הגון ולכך אסור, אבל מן החבורים שחברו אין שייך זה. מכל מקום צריך עיון ללמוד בחבורים שלהם אשר הם דברים נגד תורת משה רבנו עליו השלום בחדוש העולם… אולי יהיה המעיין נמשך אחר דבריהם… אך אמנם אם דעתו כמו שאמרו ודע מה שתשיב לאפיקורס… ודבר זה בודאי מותר… כי נחשב זה דבר גדול ביותר… אך לעשות דבר זה להביא דבריהם לפרש בהם דברי תורה ולהם אין חלק וזכרון בתורת משה והרי שם רשעים ירקב… ולא מצאנו דבר זה בתלמוד להזכיר את אחד להביא ממנו שום דבר חכמה את אשר לא היה לו חלק בתורת משה…". אם כן, נוסף לדברים שכבר נשמעו בפרק ח, כאן, בפרק יד, עורך מהר"ל הבחנה בין למידה מפיהם ולמידה מכתביהם, שהשני קל יותר.
היו שראו סתירה בין שתי התייחסויות המהר"ל – איסור מזה [בפרק ח] והיתר מזה [בפרק יד] ללמידה מן הספרים![18] ולא היא, שכן יש לתת את הדעת להבחנה ברורה בין התחומים בהם הוא עוסק כאן ושם: בשונה מפרק ח, שעסק בתורה, פרק יד מדבר במדעי הטבע, וכנראה בדיוק מסיבה זו, בפרק ח נאסרה אפילו למידה מספרים, ואילו בפרק יד, הבעייתיות אינה אלא מפיהם אך לא מכתביהם, כאשר התכנים נאותים. הדברים ודאי כרוכים זה בזה: תורה אסורה גם מספריהם, מדעי הטבע אסורים רק מפיהם. אכן מכאן שמענו, כי לדידו של מהר"ל, מבחינה עקרונית, גם תחום מדעי הטבע אינו מופקע מאיסור למידה ממי שאינון הגון, וגם אם הדבר קל יותר, ומכתביהם מותר, מפיהם עדיין אסור. זאת ועוד – ביחס לעיקר נדון דנן - מפורשות כותב מהר"ל כי "להביא דבריהם לפרש בהם דברי תורה ולהם אין חלק וזכרון בתורת משה והרי שם רשעים ירקב… ולא מצאנו דבר זה בתלמוד להזכיר את אחד להביא ממנו שום דבר חכמה את אשר לא היה לו חלק בתורת משה…", ובכך שלל נחרצות הבאת דבריהם לפרשנות דברי תורה.
הרב אי"ה קוק
הרב קוק, שמיזג גם הוא, כמהר"ל, הגות והלכה,[19] אף נשא גם הוא, כמהר"ל, בעול מנהיגותי וחינוכי, התייחס לסוגיה פעמים אחדות. הן במסגרת באוריו לאגדות הש"ס שב'עין איה', הן במסגרת דרשותיו שב'מדבר שור', ובמידת-מה גם באגרותיו, נתן הרב קוק דעתו למורכבות הסוגיה. ב'עין איה'[20] הוא כותב כי "לפעמים יואל האיש לשאוב הידיעות הנחוצות לו באורח משרים מכל מקור שיזדמן ע"י כל פועל שיזדמן לו. ובאמת, אף בגדול נאמר 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי' - לדעתם לא נאמר כ"א לדעתי. וכך דרש ר"מ כשלמד תורה מפומי' דאחר, ותוכו אכל וקליפתו זרק. אבל יש להשכיל כי עכ"פ הפעולה המוסרית היוצאת מפועל שהוא אינו הולך בדרך משרים, תוכל כפי הרגיל לקלקל הרבה אורחות הצדק, ומעטים המה חזקי הנפש בעלי עצמה כר"מ, וגם הוא לא אמר קב"ה שמעתתא מפומי' בראש, להורות כי עכ"פ איזה הורדה היתה למעלתו לפי ערכו עי"ז, אלא שלפי רוב חילו הרוחני חזר הכל לטובה. אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם הוא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך ליבם". ומכאן שאמנם לר' מאיר, ושכמותו, הדבר מותר, אך ההיתר אינו אמור אלא אך ורק לאנשי מעלה אלה, ואפילו הם יורדים מעט מערכם מחמת הענין, ולו רק באופן זמני. "הדרכה קבועה הראויה לאדם", לעומת זאת, הינה "להיות לוקח הטוב דוקא מן הטובים".
בחיבורו 'מדבר שור',[21] במהלך דרושי בעל השלכות חינוכיות-הלכתיות, האריך הרב באותו ענין, ומדבריו שם נובעת אמירה מרחיקת-לכת. הרב מבחין, עקרונית וכללית, בין שני מישורים של לימוד תורה: "הא' הוא מצות ת"ת, שע"י ידיעת התורה הוא מקיים מצות ת"ת שהיא זכות גדולה מאד; ב' יש בסגולת התורה שתאיר עי"ז נפש האדם ותקנה קדושה ושלמות". לשון אחר: ידע וסגולה; אינטלקט וקדושה. בהתאם לכך מבאר הרב את המעשה עם ר' מאיר ו'אחר', את כפילות המשלים - התמר והרמון, את שלילת אמריו של ר' מאיר בתחילה ואת התקבלותם בפמליה של מעלה לבסוף:
"… לא על חנם נאמרו על ענין זה שני משלים, ולא עוד אלא שמתחלפים בהבנתם, שהמשל של "אשכח תמרי" מורה שאכל החיצוניות והפנימיות השליך, והמשל דרימון מורה להפך שהחיצוניות השליך והפנימיות אכל, ולפי דברינו יסבו הדברים על שני הענינים שבאים לאדם בלימוד התורה". מבחינת ידיעת התורה, "ודאי אין דברי תורה מקבלים טומאה, וכיון שיצאו הדברים מפי אחר מכוונים לאמיתה של תורה הרי הם מקובלים יפה, וזה נקרא האוכל החיצון שהוא העיקרי, ומה שיש גרעין בפנים הוא כח אחר המעורב בדיבור זה, אל זה לא פנה". ברם מבחינת סגולת התורה, קדושת התורה, צריך גם הכלי להיות כשר ולא פגום. "וכיון שהכלי שעל ידו נמשכה תורה זו הוא פגום, אין דרך הקדושה לשרות באתר פגום, א"כ חסרה מתורה זו סגולה זאת של המשכת הקדושה על האדם". למרות זאת, מחדש הרב קוק – וקשה שלא לחוש כאן את "אוהבם הגדול של ישראל" - שאפילו אצל 'אחר' טמון היה, תמיד, ולו גם בכח, "עומק טוב", "עומק" חיובי שר' מאיר ידע לחושפו, ובו מצויים לא רק ידע אלא אפילו סגולה וקדושה! "באמת כח התורה גדול, והראיה שהרי לסוף אתא לעלמא דאתי וגם ריו"ח הצילו, והיינו שיש בנפש כל אחד מישראל עומק טוב, אלא שע"י מעשים רעים הטוב מוסתר מאד והוא בכח שאינו ניכר במציאותו, אבל התורה היא פועלת שהטוב הצפון הוא מתגלה ומתחזק. ע"כ זה החלק שהי' מוסתר אצל אחר ע"י מעשיו, ר"מ מצא אותו ונדבק בו, ומצאה ג"כ הקדושה הסגולית מקום לחול על תורתו. ע"כ כשבא להמליץ על תורתו שיהיו לה מהלכים למעלה, וזה יתכן ודאי רק מצד המשך הקדושה הסגולית שבתורה, אמר "ר"מ רמון מצא תוכו אכל", פי' אפי' בהחלק הסגולי שנמשך מהתורה, שבזה פועל הרבה ג"כ הכלי ע"י מי נמשך, כיון שהוא פועל מצד הסגולה והקדושה לא מצד הידיעה והמצוה המעשית לבד, מ"מ גם בסגולה זו מצא שרק הקליפה מלוכלכת דהיינו חיצוניותו של אחר במעשיו, אבל בפנים יש חלק טוב, והראי' שהרי מת מתוך תשובה אלא שהיתה רק בהרהור ולא גמרה. אבל ר"מ הי' מתדבק רק בעומק טוב הפנימי, וכח התורה הי' מסייעו לגלות את עומק הטוב, ע"כ גם הכח הסגולי שבתורה זו לא נפסק והרי היא נמשכת ממקורה מהלכה למשה מסיני בכלים טהורים…". חידוש גדול יש כמובן בדברים אלה של הרב קוק, אשר למרות ההבחנה העקרונית שהוא מקיים בין ידיעה ובין קדושה, בין אינטלקט ובין סגולה, למרות זאת, בסופו של דבר התורה, כל תורה, אפילו 'תורתו של אחר', מקנה מימד של קדושה ושל סגולה!
נוסיף ונציין כי בהזדמנות אחרת, וכאימרת אגב, הוסיף הרב וכתב[22] כי: "… לא נוכל לכחש שישנם הרבה דברים טובים גם בספרים הפגומים במקומות רבים… והאמת אהובה מן הכל, ודוקא בה[23] יתקלס עילאה ב"ה ויתרומם קרן אמונת אומן".
נכון הוא, אמנם, שהתייחסויותיו הנ"ל של הרב קוק לא היו הלכתיות באופיין אלא הגותיות ודרושיות, ואולם – כפי שהוכחתי במקום אחר[24] - לא ניתן להפריד את משנתו ההגותית ממשנתו ההלכתית, אף בלתי אפשרי לנתקן, שתיהן, מהכרעותיו הלכה למעשה, ועוד יותר מכך - מחינוך. ואחר שכך הדבר, יכולים אנו לסכם גם את דרכו בחמש נקודות: א. ישנם דברים טובים גם בספרים פגומים; ב. האמת אהובה מן הכל; ג. אנשי מעלה רשאים ללקט את החיובי מתערובת הכוללת גם שלילה; ד. לאמיתו של דבר, לא רק ידיעה ניתן למצוא שם אלא אפילו עומק של קדושה; ה. ההדרכה לכלל מעדיפה היזקקות לטוב הבא דוקא מן הטובים.
 |
|
|
