קידושין ונדרים

בעקבות האשכול על נשיאת שתי נשים ושאר ירקות, רציתי להעלות כאן שאלה.

כידוע התורה מגדירה פרוצדורה של נדרים, שבועות וכדומה, וכמה פרשיות מפורשות בתורה, כמו גם שתי מסכתות גדולות בש"ס, עוסקות בדיני הפלאה. עם זאת, כל הפוסקים ממליצים לצבור להתרחק, כמעט בכל מקרה, משבועות, נדרים קונמות והסכמות. למה? כי זה מצד אחד מיותר (בדרך כלל הנדר או השבועה אינם חלק מקיום מצוה או המנעות מעבירה) ומצד שני זה מזיק - מפני שהנדר או השבועה הם פתח להרבה מכשלות ואיסורים חמורים.

ומה עם קידושין כדת משה וישראל? לדעת הרבה פוסקים חיי אישות ללא קידושין (מסגרת של פלגשות וכיוצ"ב) אינם אסורים (כדעת יש אומרים ברמ"א אה"ע סימן כ"ו), וגם (כך פוסקים בפשיטות כל בתי הדינים שידוע לי עליהם, שלא כדעת הראגאצ'וור) לא יוצרים זיקת נישואין הצורכת גט (לפחות לא בדיעבד).

אם כך הם הדברים, למה לא ניישם כאן את אותו הגיון של נדרים ושבועות? למה לא להמנע מנישואין כדת משה וישראל, מה שיחסוך לנו ממזרות, גטין, עגונות, סכסוכי ממון, סרבני גט, איסור אשת איש וכל הצרות הצרורות הללו, וללכת למוסד החיים המשותפים ללא קידושין ונשואין??? לכאורה מוסד הנשואין כדת משה וישראל הוא, לפי כל פרמטר הלכתי "יבש", מזיק ומיותר - למה לא להמנע ממנו כמו משבועות וחרמות?

שוטאנג:

א. אפשר לעשות הסדרי ממון וכדומה לפי חוק, כל מה שצריך להוריד זה את הקדושין כדמו"י.

ב. פרקטית למיטב ידיעתי בכל בתי הדין הקיימים מתירים לשוק אשה שנישאה בנישואין אזרחיים או בקדושין פסולים (ואפילו רפורמיים, במחילת השם המפורש שאין להזכירו), וכמובן שלא דנים את הבנים מבועל אחר כממזרים. (כמובן אם אפשר לשופרא דמילתא מצריכים גט, אך זה לא מעכב במקום שאי אפשר).

מייציץ: בעיה של שמא ישא ניתן לפתור בפקיע שמייהו כמבואר בגמרא יומא במעשה דרב ורב נחמן, ולא בשמיים היא לארגן מקבילות לזה ע"י רישום וכדומה (אפילו ע"י בדיקות גנטיות, אם תרצה).

אמשלום:
ממילא הכתובה וההתחייבויות הגלומות בה (כאשר באמת יש סכסוך והזוג נזקק לענין זה) מביאים רק צרות. לא עדיף הסכם ממון מסודר ?

כידוע ניתן גם בנישואין כדת להחליף כמעט את כל תנאי הכתובה בהסכם בין הצדדים, חוץ מנקודה די זניחה של ירושה.

נוסף על כל הצרות, כשבאמת מתגרשים הופכת הכתובה למסמך חסר כל משמעות שהרי ההלכה בדורותינו היא שאין כופין לגרש לא את הבעל וגם לא את האשה (חדר"ג על מגרש בעל כרחה) [שוב פרט למקרים נדירים ויוצאי דופן] ואם כן ממילא הצד המעוניין בגירושים חייב לותר לצד הלא מעוניין על כל תנאי ממוני, והכתובה היא כמאן דליתא.

מפיסטו,

אני יודעת את הפרטים הללו, אבל שאלתי מה ההבדל בין קידושין לפילגשות, והאם יש עוד הבדלים זולת הכתובה והגט.

לגבי נישואין רפורמיים ואזרחיים - בד"כ (לפחות מן הידוע לי על מדינת ישראל) נדרש גט לחומרה, ואין מתירים את האישה כפנויה.

מפיסטו,

סליחה, אבל ההכללה שעשית בקשר לנדרים היא על גבול הפושעת.
נדרים - סייג לפרישות, נשאר אמיתי כשהיה - עזיבת החטא בתהליך התשובה מחייבת את האדם בנדר, על אותו משקל הקידושין 'כאמצעי מחנך' ישארו אמיתיים לנצח - כל עוד עם ישראל יחזיק בתורה.

קצת מזכיר לי את החילוק של החזון איש בין מכירת חמץ לגוי, למכירת הקרקע בשמיטה. נדרים, כפי שעולה מחז"ל, אין בהם ערך כשלעצמו, כל עניינם הוא אי הפרת התחייבויות , אותם התחייבויות מוטב היה להם שלא באו לעולם, אבל משבאו על המתחייב לקיימם. שאל"כ נמצא בדאי, ונמצאים דבריו חסרי ערך.

קידושין, אינם באים לפתור איזה 'צורך מוזר של נישואין', ההיפך הוא הנכון, עניינם קידוש הנישואין, ומיסודם במסגרת דתית, לא כצורך \ הכרח \ אלא כדבר חיובי שראוי לעשותו בדרך כזו וכזו וכך הוא מקבל את מעמדו הנכון והראוי, פילגשות , גם אם נסכים שהיא מותרת היא עדיין כביש עוקף, שמעקר את הרעיון של קידושין לפי דת משה וישראל.

התרת הפילגשות היא ברירת מחדל - מאותה גישה של משרבו הנואפים וכו'

אם השאלה היא מדוע לא ננהיג כך, הרי די בכך שלדעת הרמב"ם יש איסור לאו בביאה בלא קידושין (פרט למלך שהותר בפילגש), ואף בדעת הראב"ד רבים (הריב"ש והרדב"ז ועוד) פירשו שלא בא אלא לומר שאין לאו ומלקות בדבר, אבל מודה שיש בכך ביטול עשה או לכה"פ איסור דרבנן מגזרת דוד ובית דינו (שבכלל הגזרה על ייחוד פנויה נכלל כמובן שלא לבוא עליה).

(וכמו כן יש להעיר מדברי הר"ן ריש פ"ב דקידושין שפרש כי המצוה לקדש היא הכשר לפו"ר, ולכאורה אפשר בפנויה).

אמנם יש מקום לשאלה להבנת הרמ"א בשיטת הראב"ד שיש היתר לכתחילה בפנויה המיוחדת לו.

השיח נקי, הראש באדמה

י"י


אודה לך אם תוכל להביא את דברי הראב"ד ולהרחיב על שיטתו בהיתר לכתחילה בפנויה המיוחדת לו

רמ"א אה"ע כ"ו:

"אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו יש אומרים שמותר והיא פלגש האמורה בתורה"

ויש שם חולקים כנ"ל

כפי שכתבתי, בראב"ד לא מפורש להיתר. זו לשונו (פ"א מאישות): "...אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו, והיא הפילגש הכתובה...". הוא בא לחלוק על דברי הר"מ שם לפיהם כל ביאה בלא קידושין היא בכלל הלאו של לא תהיה קדשה.

כאמור, הריב"ש (שצ"ה) והרדב"ז (אלף רצ"ו) פירשו שגם לדבריו יש איסור, אם איסור עשה (ביטול העשה של "כי יקח איש אשה"), או לכה"פ איסור דרבנן שנכלל בגזרת דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. מאידך, הרמ"א שצוטט לעיל הבין כי לשיטת הראב"ד אין איסור כלל בפנויה המיוחדת.

השיח נקי, הראש באדמה

תודה יצחק,

יכול להיות שהקביעה הגורפת של הרמ"א ניתנה מאחר שהוא כביכול עושה הנחה ומתחשב באישה שמלכתחילה ניתן לגרשה בקלות יחסית, כמו עניין העקרות, שאם איננה יולדת תוך מספר שנים יש לו זכות לגרשה וכו'

ועוד שאלה ברשותך, האם אין התייחסות למקרה בו האדם נזקק לפילגש בשל כשל בנישואיו - שנניח על מצבים בו המציאות כפויה עליו - בסיבות, מחלה גופנית, או נפשית וכו' והוא מצידו אינו מגרשה התחשבות האיש ברגשות אשתו ? ואין הוא מעוניין להתאכזר אליה.