|
|
| נשלח ב-10/2/2005 22:22 |
 |
| |
באראפארקער-מלכי ישראל אולי לא אבל-
בגמ' סנהדרין ט"ז,א:-
"כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה אמר להן לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים"
דעת תורה בענינים שאינם הלכתיים מובהקים
הרב יהודה לוי עמיחי
תחומים י"א (תש"ן) 24-30
http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/demokratia/nispah3.htm
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 22:44 |
|
| |
כבר הזכירו את מאמרי כאן, ועל כן אוסיף רק עוד נקודה קטנה (שגם היא כבר הוזכרה ע"י מישהו).
כאשר בי"ד פוסק בכל תחום שהוא, יש בהכרעה גם ממדים כלשהם של בירור מציאות עובדתית. כאשר בי"ד פוסק שפלוני לוה ממון, או נשבע לשקר, הוא קובע מציאות. בקביעת מציאות בי"ד אינו מוסמך יותר מאחרים.
דוגמא נוספת, כשחכמים קובעים מה אסור לעשות משום /בל תשקצו', יש בכך קביעה ערכית בתחומי המיאוס והנימוס. האם חנה בבלי לא מומחית גדולה מהם לעניין זה? (היא עוד בינינו?)
או, כאשר הם קובעים הכרעה לצאת למחלמה, גם שם יש ממדים עובדתיים רבים.
ובכל זאת, הסמכות להכריע נתונה לפוסקים/דיינים. הם אמורים להתייעץ במומחים שונים, אולם בסופו של דבר, רק הם ואף אחד אחר, יכולים להכריע בכל שאלה שיש לה ממדים הלכתיים, ואז ההכרעה קובעת גם לגבי הממדים העובדתיים.
הסיבה כלך יכולה להיות יכולת מיסטית (כמו שאני עצמי מאמין), או סמכות פורמלית (כפי שרובכם תאמרו). דבר אחד ברור: לחא יכול להיות עורר על כך.
הרי הדבר נכון גם ביחס לכל מערכת משפטית, גם חילונית. ביהמ"ש העליון יכול לדון בשאלות דומות מאד, ולאחר שמיעת המוחמחים הוא עצמו יצטרך לחהכריע גם בשאלות העובת\דתיות (ובודאי בשאלה איזה מומחה לשמוע). לזה קורא אהרן ברק 'מלוא כל הארץ משפט', ובצדק מבחינתו. אין ברירה, שכן ביהמ"ש אמור להכריע גם בשאלה מהי שאלה עובדתית, כלומר להכריע בדבר תחומי הסמכות שלו עצמו.
כדאי לשים לב לכך. ההלכה אינה שונה מכל מערכת משפטית אחרת בתחום זה. אגב, כמו מערכות אחרות גם ההלכה לפעמים בוחרת מרצונה שלא להתערב בתחומים מסויימים (ראה אשכול סמוך של אמשלום), אך אף אחד אינו יכול לדרוש זאת ממנה.
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 23:58 |
|
| |
מסתברא!
יש לי גם סט רמב"ם, דיסק שיחות-קודש, אינטרנט (עבור הלקוטי-שיחות וההתוועדויות), שו"ע חו"מ, סט שו"ע אדה"ז ואמרי יעקב.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 00:08 |
|
| |
מייציץ,
בדברי דלעיל הבחנתי בין ההיוועצות ברבנים בכדי לקבוע איך לנהוג, לבין הניסיון להסתייע בפסיקות רבנים ע"מ ליצור רוב פרלמנטרי. המדובר בשני עניינים שונין לחלוטין.
_________________
יהוסף,
במה גדול כוחו של 'איש רוח' על פני כוחי כאיש חומר בקביעת נורמות ערכיות? האם העובדה שאדם מקדיש את זמנו לעיון בסוגיות השס או, להבדיל, בתורת המוסר של אריסטו הופכת אותו למי שראוי להטוות מדיניות ערכית?
אני סומך על מפקדי בצה"ל, זה שאיבד כמה חברים לנשק, זה שעמד כמה פעמים מול ילדה פלשתינאית דומעת אבל מצד שני יודע שאם נתיפיף יותר מדי אז יהיו לו פחות חיילים בכוח - אני סומך על השיפוט הערכי שלו יותר מאשר על שיפוטם של אנשי רוח שיושבים בספרייתם ומורים 'הלכה' או 'מוסר אוניברסלי' לישראל.
אדרבה, צא ולמד מהציבוריות הישראלית ותראה מיהם אלו שאוחזים בעמדות מוצא קיצוניות, בשם ערכים ואידיאלים מוחלטים, ועלולים להמיט חורבן על כולנו:
מצד אחד רבני הימין הקיצוני, רובם אנשים שכל עולמם תלמוד תורה, ואשר מובילים אותנו לתהום שאחריתה מי ישורנה.
מצד שני אם תבחן את תנועות השמאל הקיצוני (מהסוג שאימץ לעצמו את הנאראטיב הפלשתינאי כקוד אתי) תיוכח שרובן מורכבות מ'אנשי רוח' ו'רבני' קתדראות אקדמאיות.
ביום שאנשים מסוגים אלו יקבעו את דרכה של המדינה, אני מסופק אם יהיו עוד ימים אחריו. למזלנו היום הזה כנראה לא יגיע (כי בסופו של דבר, רוב העוילם לא יעז להפקיד את גורלו הביטחוני/פוליטי/כלכלי בידי אנשי רוח, ויסלח לנו סוקרטס על כך).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 00:44 |
|
| |
ממללא,
אני נאלץ שלא להסכים אתך לחלוטין.
לדעתי יש ערך מוסף גדול מאד למכריעים שאינם מעורים בשטח ולא מכירים את הפרקטיקה, ובלבד שיהיו זהירים דיים לקבל הכרעות נכונות. מסיבה זו יש מנהג שהשר לא יהיה איש מקצוע בדווקא (ברוב התחומים, וחבל שלא בכולם). הוא אמור להתייעץ אך לא להיות שבוי בידי הפרקטיקה.
בנוסף, אני ממש לא סומך על מפקדיי בצבא (במיל.), בכל הדרגים כולם, שיקבלו שום הכרעה מכל סוג שהוא. בעיקר אם הם ראו ילדות דומעות וכדו'. והלוואי ואת החלטותינו יקבלו כאלו שמנותקים משיקולים מעשיים מדי. אמנם גם ביניהם יש מכל מיני סוגים, כמו גם בין צופי הדמעות למיניהם.
קבלת החלטות שלא מתוך פרספקטיבה שמתעלה מעל הפרקטיקה היא מכת המדינה שלנו. אנחנו נראים בדיוק כמו אלו שמנוהלים על ידי כל אותם צופי דמעות העשוקים (ולמען ההבהרה, אינני בא לזלזל בדמעות ילדות פלסטינאיות, אלא רק באלה שמכריעים הכרעות מכוח אמוציות מסוג זה).
ההשתלטות של האמוציונליות בהכרעות היא תכונה של מי שמצוי בשטח, ולא של המנותקים (בהכללה, כמובן). המדובר גם במי שנענה לדמעות הללו כבסיס לקביעת מדיניות, וגם במי שמתעלם מהן מחמת יחסו הסנטימנטלי לא"י, לכיבושים וכדו'.
היכולת להתנתק מאד חשובה לקבלת החלטות נכונה.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 10:21 |
|
| |
מיכי,
לא נגעת בגרעין דברי אלא נתפסת לגורלה של ילדה פלשתינאית מסכנה.
הטענה שלי היא כנגד קביעת ערכים. למשל, נניח שנמצא מחבל בתוך בית עם אוכלוסיה אזרחית - עד כמה מותר לסכן חיילים, או, להבדיל, אוכלוסיה המשמשת לו כמגן חי בשביל תפוסו או להורגו.
מי צריך להכריע בשאלה כזו?
הושמעה פה גישה שבשאלות כאלו צריכים להכריע 'אנשי רוח'. אני לא חושב שאזרח מן הישוב נחות בחושיו הערכיים ממי שמלמד גמרא בישיבה או להבדיל פילוסופיה יוונית בהר הצופים (אם כי אני יכול להבין קביעות הלכתיות - כיון שתפיסת העולם ההלכתית היא שיש למדוד ערכים במבחן ההלכה). אני לא חושב שאנשים שאינם באים במגע עם מוות והרג, מסוגלים לקבל הכרעות 'נכונות' בסיטואציות כאלו.
והא לך ראיה, שתפיסות העולם ההזויות והבעייתיות ביותר בתרבות הדיון הישראלית מיוחסות לאנשי רוח, ואני מדגיש זו אינה נחלת הימין או השמאל:
בצד ימין עומדים לך אלפים שמצדדים במרד בצה"ל, וזאת כי 'הרבנים אמרו!'. אנשי רוח שאינם מבינים את ההשלכות של מרד בצה"ל יקבעו לנו ערכים?
בצד שמאל, עומדים לך אנשי רוח מטעם עצמם ומכסים על כל ערוה מוסרית ערבית, ובלבד שאנחנו נהיה אשמים. מאפשרים למשל לסרטי הסתה נגד צה"ל, אשר מלווים בשקרים גסים להסתובב חופשי בסינמטקים (שמבקריהם הם לרוב אנשי רוח) והופכים הרג מיותר של 13 חיילי מילואים, רובם בעלי משפחות, ל'טבח' בפלשתינאים. ושוב נשאלת השאלה, אלה יורו לנו ערכים?
האם ערכים הם בכלל פונקציה של עיסוק אינטלקטואלי ובפרט עיסוק בעניינים שברוח?
------------
אגב, האם יש בידך דוגמאות לאנשים שהובילו מדיניות ביטחונית ולא היו בעלי רקע ביטחוני? לשרי אוצר ראויים שהיו חסרי רקע כלכלי?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 16:05 |
|
| |
לדעתי, ערכים הם אך ורק עניין אינטלקטואלי. או שמא אתה מאמין באשלייה הרווחת שהם עניין רגשי (כמקובל אצלנו). אני בהחלט חושב שהכרעות כאלו צריך לקבל רק איש רוח, ובהחלט לא מפקד או איש פוליטי.
חושיו של איש רוח מהימנים לאין שיעור על אנשי השטח. זה לא שאלה של אינפורמציה אלא של יכולת אינטואיטיבית (ראה מאמרי הנ"ל בפירוט).
אני, למשל, אינני חושב שקריאה לסירוב פקודה היא הזויה (אףך שאינני מהמתנגדים להתנתקות).ממש לא. אני דווקא חושב שההיסטריה של השטח כנגד הקריאה הזו היא הזויה. זוהי תוצאה של אמוציות מגוחכות, שמאפיינות כאלה שמנותקים מהניתוק הרוחני המבורך.
אני גם לא חושב שהשמאל הוא הזוי וקיצוני. יש הבדל בין טעות להזיות, בשני הצדדים.
באשר לשאלתך האחרונה. אני לא מכיר מקרה אחד של אנשי בטחון שהובילו מדיניות נכונה. אמנם השאלה היא קשה כי אני לא באמת מכיר מקרה של מדיניות נכונה בכלל במדינת ישראל. הסיבה לכך היא שמדינה זו מתנהלת על ידי אנשי שטח וקציני צבא. כך בדיוק אנחנו נראים.
עכשיו כשאתה כבר שואל, אני נזכר ביציאה מלבנון. כל הקצונה בצבא התנגדה לכך כאשיא חד. ארבע אמהות מנותקות והזויות החליטו את ההפיך. בסוף התהליך הן לא רק כופפו את כל המערכת, אלא גרמו לכל המערכת לחשוב ולהכריע כמוהן מתוך הזדהות. זוהי המשמעות של הכרעה על ידי אנשי שטח וקצינים.
אנשי רוח לפחות לא הולכים אחרי כל רוח מצויה (לפעמים הם אולי דוגמטיים מדי, אבל אני בהחלט מעדיף את זה, על פני השבשבת הערכית המונהגת על ידי קצינים ואנשי שטח ומדיניות).
בעיניי ההתיחסות לקריאה לסירוב כמערכת ערכית הזויה, היא גופא תוצאה של ראיה מעוותת זו. בעיניי, באטמוספירה בה אין אפשרות (מעשית) לסרב פקודה אין גם משמעות לפקודות. זהו פשיזם, והפעם מצד שמאל.
אגב, ההיסטריה הזו היא כמובן בדיוק זו אשר תגרום לסירובי פקודה המוניים (אם יהיו). לולא היא, אף אחד כמעט לא היה מסרב.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 16:40 |
|
| |
מיכי,
א. טרם קראתי את מאמרך ואני אשתדל לעשות זאת בקרוב.
ב. אני כמובן לא מסכים לכל טענה שתולה הכרעות ערכיות ב'אינטלקטואליות'. אינטלקטואלים היו גם בגרמניה הנאצית ובהנהגת החמאס, ומצד שני, יש לא מעט אנשים שאינם אינטלקטואלים גדולים אך בעלי שכל ישר פשוט.
ג. אני מסכים איתך שההיסטריה שביב סירוב הפקודה היא עיקר הבעיה. לדעתי, היא אינה מבטאת דבר אלא היא כלי ביד השלטון שיש לו אינטרסים כאלו ואחרים לעורר התנגדות אקטיבית משמעותית כנגד ההתנתקות.
ד. יש להבחין בין סירוב פקודה ובין אמירה שפקודה אינה מחייבת בכל מצב (שאין חולק עליה), לבין המרדה של אלפים בתוך צה"ל בנסיבות שלדעתי לא מצדיקות זאת. שכל ישר ופשוט, קראתי לזה.
ה. ההנחה של רבים לפיה ואנשי הביטחון התנגדו ליציאה מלבנון והתכופפו בפני 4 אמהות אינה נכונה. בהיותי חייל בסדיר בלבנון, עוד בטרם הפציע השחר על הארגון דלעיל, היו קצינים בכירים לא מעטים שצידדו ביציאה. כיון שהיו שני קצינים מתוקשרים יחסית שהתנגדו לה בכל תוקף - נוצר הרושם ההפוך. בכל מקרה, אנשים בעלי רקע בטחוני רחב כמו ברק או קהלני צידדו במהלך כזה שנים רבות ואלמלא ברק הוביל אותו הוא לא היה יוצא לפועל.
ו. את האמירה שלך שישראל מעולם לא נהגה במדיניות בטחונית ראויה - אפשר לסובב לגבי כל התנהגות של מאן דהו מאז ומעולם. גם אני יכול לטעון שאף איש רוח טרם הוביל מדיניות ראויה, לסתום ולא לפרש. בסופו של דבר, מדינת ישראל חיה, קיימת ובועטת למרות קשיים ניכרים שניצבו וניצבים בפניה. אני לא משוכנע שכך היה המצב לו היו מושכותיה מופקדים בידי רבני יש"ע או חבורת ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2005 01:15 |
|
| |
הרב מיכי,
במחשבה שניה, אני סבור שהמחלוקת בינינו נובעת מהגדרה שונה של 'אנשי רוח' בקשר לנדון דדן.
ברור שלו עסקינן בחברה שומרת הלכה או בחברה שומרת משפט, הרי שמי שקובע את הערכים לחברה הם אנשי ההלכה או המשפט והם שראויים לכך יותר מההמון מתוקף הכרותם את ההלכה/החוק שמקובלים בחברה כמשקפים את הערכים שלאורם החברה מתנהלת.
ההתנגדות שלי היא למשוואה לפיה 'איש רוח', שאינו איש חוק/הלכה, הוא זה הראוי לקבוע ערכים.
כך למשל, מנפנפים לעתים בסופרים עמוס עוז וא' ב' יהושע כמעין 'גדולי תורה' של השמאל. ואני שואל, האם העובדה שיהודים, מוכשרים ככל שיהיו, ספונים רוב הזמן בחדרם ומולידים רומני מופת (עם או בלי מרכאות, עניין של טעם) השיפוט הערכי שלהם מדוייק יותר משיקוליו הערכיים של מח"ט גולני עילג?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2005 07:25 |
|
| |
מיכי,
אני מסכימה לכל מילה (זה מתחיל להדאיג אותי העניין הזה  ...)
אני חושבת שהבעיה המעשית, כפי שרמז עליה ממללא, היא בזהותם של אנשי הרוח בני ימינו (כולל אנשי הרוח הדתיים, האם אלה יכולים להיות רק רבנים?].
במדינה שיודעת לגדל מומחים בטחוניים "מהשטח", יש צורך בהשקעה (כלכלית, חינוכית, ערכית וכו') גם בגידול אנשי רוח.
איך עושים את זה? שאלה טובה.
תוקן על ידי - אמשלום - 13/02/2005 7:31:01
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2005 07:33 |
|
| |
למציץ.
<"לכאורה, תפקידו של המומחה הוא לקבוע מהם הסיכויים והסיכונים שבכל מדיניות , ושל הרב (או לצורך העניין, של השופט או של כל מי שההחלטה נתונה בידיו) הוא לקבוע יעדים וסדרי עדיפויות וכך לבחור את אותה מדיניות שמממשת אותם הכי טוב לדעת המומחה הבלתי תלוי">
לכאורה. תפקיד זה הוא כאשר על המומחה לנתח פעולה בעתיד, אולם תפקידו מתחיל עוד לפני כן, בניתוח המצב בעבר ובהווה, שהמשכו היא הפעולה בעתיד.
החלטות לפעולות בעתיד, מתקבלות בדרך כלל בתנאי אי וודאות, והן קשות מניתוח העבר, מסיבות פשוטות.
<"מבחינה מציאותית , הבעיה העיקרית היא שיש לדעת באמצעות איזה כלים הרבנים מחליטים או אם בכלל יש להם כלים כאלה">
הבעיה העיקרית אינם הכלים אלא האחריות, אולי תמצא רב שיש לו את הכלים, אבל לא תמצא רב ששילם עבור החלטתו המוטעית.
הריצפה היתה עקומה.
_____________
ד"ר הלפרין.
<"לעניין שאלתך כדאי ללמוד את סוגיית איסור "סנדל המסומר" בשבת לפי הסבר הירושלמי... והוא משיב: כי אין דרך בני אדם שיהיה להם סנדל מיוחד לשבת ואחר לימות החול (!), ולכן האיסור בשבת משיג את מטרתו.">
ירושלמי זה מובא כראיה, בדיוני אי צריך בנעליים מיוחדות לכבוד שבת, יש שפירשו את הירושלמי כעובדה: שלא החליפו נעליהם, אך גם היו שפירשו ירושלמי זה בלשון תמיהה: האם לא החליפו נעליהם? ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן לד אות ו, ושו"ת יחווה דעת חלק ה סימן כג.
היו גם שלא היה להם יותר מחלוק אחד.
<"ר"ש ליברמן (כמדומני בספרו על ירושלמי שבת) מסביר נכון ובפשיטות: אילו חז"ל היו אוסרים כל יום מטעמי ביטחון, היה הציבור טוען את טענתך "שאין לרבני קהלות כל סמכות הלכתית, להתערב בענינים בטחוניים", האיסור לא היה מתקבל בציבור, והסכנה לחיי אדם היתה נשארת בעינה">
"ווארט" יפה, ואולי לא יותר מזה.
חז"ל מעולם לא נמנעו מלגזור גזרות ולתקן תקנות, אפילו אם אינן הלכתיות "טהורות", גזרת הסנדל המסומר, לא היתה גזרה בטחונית, אלא גזרת פקו"נ הקשורה לבעיה בטחונית, והיא אינה שונה מ*תקנת* היוצאים להציל החוזרים לביתם, כשכלי זינם עליהם:
"בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן". (עירובין דף מה עמוד א, בירושלמי עירובין פ"ד ה"ג: "התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו").
האם התקינו שיהיו חוזרים למקומן כציווי או כהיתר?
המסקנה:
חז"ל לראו את עצמם מוסמכים לקבוע כללים מצילי חיים.
לדבריך, הציבור טען כבר אז את טענותי, ועובדה זו השפיעה על דרך חקיקת האיסור, ולא על עצם הסמכות והקביעה.
ייתכן שהציבור הארץ ישראלי, ערער על עצם הסמכות לא קיבל "גזרות" בקלות. נקודה. ראה תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ב הלכה ז:
"מפני מה לא גילה לו אמר ר' יוחנן מפני שבקרוב אסרום".
וראה גם בבלי עבודה זרה דף לה עמוד א:
"אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא, ואין מפקפקין בה".
ובפרש"י: "אין מפקפקין בה-אין מפרשין טעמה".
וראה הרמב"ם בפירוש המשנה שם (עבודה זרה פרק ב משנה ה):
"אמר רבי יהודה שאל ר"י וכו' - מה שהביאם שלא יודיעו בטעם איסורו לקירוב אותה גזירה דלמא אתי לזלזולי בה ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרים שום דבר בגזירה לא היו מודיעים טעם אותה גזירה כל אותה שנה עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ ובאותה שעה מודיעים הט".
והוא אף כשהגזירה היא הלכתית "טהורה".
<"מי קובע אם הרב מבין?">
מי שממנה רבנים שאינם מבינים, החושבים שהם מבינים.
____________________
יערות דבש
<"נכתב בתורה "ועשית ככל אשר יורוך", דהיינו שלנו יש חיוב לשמוע ולציית לכל מה שנאמר ע"י רב בישראל המוסמך (לאפוקי רב המסמיך עצמו לדבר בשם התורה, וד"ל">
באמת?
דהיינו, לו יצוייר\ שהי' מגיע שר הבטחון לרב מורה הוראה בישראל ושואל אותו: "אנו מתכננים מלחמה כוללת נגד סורי', מה ההלכה?" הרב צריך לברר קודם, מה הסיכונים (כמה הרוגים, כמה פצועים, כמה נזק כספי, וכו') ומה התועלת (הפסקת ההתקפות, בטחון, וכו') ולשקול האם המלחמה הזו היא נצרכת או לא, ואם אחרי דיון מעמיק בזה, הרב מגיע למסקנה שצריך לצאת למלחמה, והוא פוסק כך, אזי ישנו חיוב לצאת למלחמה זו.
<"כמובן, שכל פסק צריך להיות מעוגן בהלכה היהודית, דהיינו שיבואו הנימוקים לפסק, וכמו לדוגמא, אם רב פוסק בעניני חשמל בשבת, שאסור (או מותר) הוא צריך להביא נימוקים..">
<"רב מוסמך לפסוק בכל נושא, ולא רק מוסמך, אלא גם מחוייב, בתור חלק מתפקיד הרב">
<"הרבנים הם אלו שכיום תפסו את מקום ה"אורים ותומים", דהיינו, הם מחליטים בכל ענין שעליו יש ספק, אפילו אם זה לא ענין שמוזכר בהלכה">
אין ספק שהנך בעל חוש הומור.
_________________
באראפארקער
<"לדבריכם מלכי ישראל שאלו את בי"ד הגדול קודם כל מלחמה. יש מקור היסטורי לזה?">
"ואין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". משנה, סנהדרין א, א, (דף ב עמוד א).
הלכה שהובאה ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ב:
<"מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד">
מכאן ברור, שבמלחמת מצווה לא דרושה כל הסכמת ב"ד, בעוד שהיא היתה דרושה במקרים של מלחמת רשות, שהגדרתה ברמב"ם מלכים פרק ה הלכה א, "היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו שמעו".
אך לא כן הוא לדברי הכל.
גמ' סנהדרין ט"ז,א:
"כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו רבני ישראל אצלו (אצל דוד המלך). אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה... אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים".
בפירושו של רש"י מצאנו שההימלכות בסנהדרין היתה כדי ליטול מהם רשות לצאת למלחמה. אך בברכות (דף ג, עמוד ב) פירש רש"י, שכשנמלכין בסנהדרין "נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". מפירושו שם נראה, שנטילת הרשות מהסנהדרין, לא היתה מצד החובה לקבל את עצתם, או את רשותם לצאת למלחמה, אלא כדי שיתפללו על יוצאי המלחמה. גם המהרש"א כתב שם, (חידושי אגדות, סנהדרין שם) שלא היתה חובה להתייעץ עם הסנהדרין על עצם היציאה למלחמה, אלא:
"אחר שנטלו עצה, שהיא הנהגת המדינה במלחמה, מאחיתופל; ועוד נטלו עצה מסנהדרין, איך יתנהגו במלחמה ע"פ התורה בכמה דברים במלחמה".
לדבריהם, תפקיד הסנהדרין במלחמה היתה אך ורק לצורך תפילה (רש"י, ברכות) או לעניני הלכה המיוחדים ליוצאי צבא, (המהרש"א), אך לא בענינים ה"בטחוניים" של המלחמה.
_______
לממלא.
<"3. ממילא לא שואלים אותנו ולכן אין לנו דעה - הגישה המיוחסת לרי"ש אלישיב">
ראה את תשובתו של הרב משה פינשטיין, לרבה של כפר חב"ד בענין כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, (שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן עח):
"בענין מלחמת מצווה.
כ"ה תשרי תשל"ט. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר נחום טרעבניק שליט"א אב"ד ור"מ בכפר חב"ד א"י.
הנה כמדומני שידוע דרכי לכתר"ה אשר איני ממהר להשיב אף להשואלים אותי ולדברים שלא נשאלתי לא שייך כלל שאשיב אף שהיה זה שאלה פרטית בדיני איסור והיתר וכל תשובותי אף להשואלים אותי היו רק בענינים פרטיים שנוגע להיחיד ששאל אותי ודוקא כשלא היתה פגיעה לאיזה רב, ושאלה כללית לא השבתי מעולם לא בכתב ולא בעל פה, ואולי שמעו ממני מה שאמרתי לתלמידי מה שאני סובר שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני, *ולא דנתי כלום אף לא במחשבה איך להכריע כי לא שייך שישאלו ממני מי שבידם במלכות השולטת בא"י ענינים אלו* והיה עצם הנידון לפני בזה רק לבטלה וגם לא ברור לפני איך לדון וכ"ש שלא שייך לפני להשיב, שלכן אנו בטוחים רק על השי"ת שהכל הוא רק בידו ומתפללים אליו שירחם עלינו ועל כל ישראל ויהיה הכל לטובה וגם ישלח לנו בקרוב משיח צדקנו.
והנני ידידו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין.
_________
איכה.
<"דעת תורה בענינים שאינם הלכתיים מובהקים
הרב יהודה לוי עמיחי
תחומים י"א (תש"ן) 24-30 ">
העתקת את המקור "תחומים", מהאתר, אך המקור אינו "תחומים", אלא "תחומין", שבהוצאת מכון "צומת" אלון שבות.
מאחר ומאמר התגובה למאמר זה, מאמרו של הרב ח. שלמה שאנן (מביה"ד הרבני בפתח תקוה), אינו באינטרנט, לא הבאתיו, ואילו היית מביאו, היית מוצא בו את הפנינים הבאים:
"סייעתא דשמיא".
לא על חינם נהגו אפילו אנשים שאינם מקיימים תורה ומצוות לפנות לגדולי הדור (כגון לאדמו"ר מבעלז ולחזון איש) כדי לבקש מהם עצות בעניני ניתוח ותרופות ושאר בעיות. הכל יודעים שיש לגדול הדור "סייעתא דשמיא". "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אפשר שמטעם זה אמרו "מי שיש לו חולה ילך אצל חכם"> (ראש עמוד 175).
<"צדיק גוזר והקב"ה מקיים">
גם חברי ידעו את זה וגזרו, הבעיה היתה, שהקב"ה לא ידע שחברי הם צדיקים.
<"אפשר שמטעם זה אמרו "מי שיש לו חולה ילך אצל חכם">
דיין זה שכח, ש"רב" ו"דיין" אינם שמות נרדפים לחכם, וכי לא כל רב או דיין הוא בהכרח גם חכם.
אין ספק אצלי לאחר שתקרא את מאמרו, תחכים ותסכים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2005 17:37 |
|
| |
נישט,
לפום חורפך שבשתך.
ההיתר ללוחמים 'לחזור למקומם בכלי זינם' שייך להלכות שבת (היתר לטלטל נשק ברשות הרבים), ויש לו משמעות רק בשבת.
בניגוד לסנדל המסומר שמטרת התקנה כלל לא שייכת לדיני שבת, וקביעתה בדיני שבת היתה אך ורק שימוש בפלטפורמה מתאימה כמוסבר היטב ע"י ר"ש ליברמן.
מכאןנובע כי להערתך אין מקום.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2005 11:17 |
|
| |
ד"ר הלפרין
<"ההיתר ללוחמים 'לחזור למקומם בכלי זינם' שייך להלכות שבת (היתר לטלטל נשק ברשות הרבים), ויש לו משמעות רק בשבת.
בניגוד לסנדל המסומר שמטרת התקנה כלל לא שייכת לדיני שבת, וקביעתה בדיני שבת היתה אך ורק שימוש בפלטפורמה מתאימה כמוסבר היטב ע"י ר"ש ליברמן">
והרי דבריך שעליהם הגבתי:
<"ר"ש ליברמן (כמדומני בספרו על ירושלמי שבת) מסביר נכון ובפשיטות: אילו חז"ל היו אוסרים כל יום מטעמי ביטחון, היה הציבור טוען את טענתך "שאין לרבני קהלות כל סמכות הלכתית, להתערב בענינים בטחוניים", האיסור לא היה מתקבל בציבור, והסכנה לחיי אדם היתה נשארת בעינה">
מתוכם התייחסתי ל:
" אילו חז"ל היו אוסרים כל יום מטעמי ביטחון, היה הציבור טוען את טענתך "שאין לרבני קהלות כל סמכות הלכתית, להתערב בענינים בטחוניים".
ועליהם כתבתי:
"חז"ל מעולם לא נמנעו מלגזור גזרות ולתקן תקנות, אפילו אם אינן הלכתיות "טהורות", גזרת הסנדל המסומר, לא היתה גזרה בטחונית, אלא גזרת פקו"נ הקשורה לבעיה בטחונית, והיא אינה שונה מ*תקנת* היוצאים להציל החוזרים לביתם, כשכלי זינם עליהם".
ואם תשאל היכן ההתערבות הבטחונית בשאלת החזרה למקומן?
דייקתי בלשון הגמ': "באותה שעה *התקינו* שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן". (עירובין דף מה עמוד א, בירושלמי עירובין פ"ד ה"ג: "*התקינו* שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו").
ושאלתי: האם התקינו שיהיו חוזרים למקומן כציווי או כהיתר?
באם תעיין בכל המקורות בבבלי ובירושלמי, בהם נאמר *התקינו*ת תמצא שפירושו "חובה".
ואם פירושו ציווי, הרי הוא התערבות רבנית בשאלה בטחונית.
<"וקביעתה בדיני שבת היתה אך ורק שימוש בפלטפורמה מתאימה כמוסבר היטב ע"י ר"ש ליברמן">.
עיינתי ב"ירושלמי כפשוטו", בסוגיית היציאה בסנדל המסומר, שבת פרק ו ה"ב, עמוד 103, הוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה, תשנ"ה, ולא מצאתי שם שהוא דן בענין זה כלל וכלל, כדבריך. התוכל לציין למ"מ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2006 14:09 |
|
| |
הלכות מלכים ה,ב:
מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות מבי"ד אלא יוצא מעצמו מעצמו בכל עת...אבל מלחמת הרשות אינו מוציא את העם בה אלא ע"פ בי"ד של שבעים ואחד".
גם במקרה שאין המלך נשאל, אין זה שולל את חובת המחאה, והרי כל הנביאים מלאים בתוכחות למלכים, וכי לא הוכיח אליהו את אחאב על גזל כרם נבות (ומן הסתם היה לו לאחאב תשובות, כגון שלטון החוק, סמכות וכו', אלא שהנביא כלל לא טרח ליגענו באלו, הואיל ועוול ניכר - ואין אני נכנס כאן לפרמטרים של עוול וסמכות המלך מתי דינו הוא גזל ומתי לאו), ולאידך גיסא אף במקום שיש חשש פיקוח נפש ויצווח המלך ככרוכיא שאין, ויכיר החכם בדעתו שיש, וכי לא יהא עובר על לא תעמוד על דם רעך, ועליו לעשות כל אשר יוכל?
אלא שהבעיה היא כבכל דבר מקרי גבול.
כבר שירטטו קודמי את ההבחנה היסודית בין ניתוח העובדות הקשור למומחים (כדוגמת רופאים, מומחי ביטחון), לבין שיפוט ערכי המסור לחכמי התורה.
אמנם יש לדעת שאין "עובדות יבשות", אלא גם ניתוח מושפע מתפישות ערכיות, אידאולוגיות, תרבות, קיבעונות ועוד. ופוק חזי ב"מומחי הביטחון" הרצים לאחר פרישתם איש למפלגה זו ואיש למלפגה אחרת, ומעשה שטן שעצתם כמומחים תואמת למפלגה אליה הם משתייכים.
מעתה, חוכמתו של הרב היא להכיר את העובדות / המומחים / להפעיל את שיפוטו בענווה ובתקיפות, מה הן עובדות, מה הן הערכות, ועד כמה הן מושפעות מגורמים אחרים.
אם הנושא נוגע גם לעניני מוסר - עלול להיגרם עוול / פגיעה וכדו' הרי שאין לו לחשות, ובלבד שיכיר את כוחו ומגבלותיו.
אמנם דא עקא: אחזו לנו שועלים קטנים חבלים בכרמים - כרם ישראל, שנעשתה תורה עדרים עדרים וקרעים קרעים, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד אומר אני אמלוך. ואמנם גם הרב עלול להטיות / נגיעות / תפישות וכדו', אך כבכל דבר אחר ובלבד שיכוון לשמים, ואנו מבקשים להאמין שאדם שעבד הן על אשיותו והן על תבונתו ויגע בתורה ומעורב בדעת עם הבריות ויודע להתבונן במציאות נוכחה הרי שיבחן הדברים בעין שכלו - ואם אמנם איננו נותנים אמון בחכם שחסר אחד מאלו ודאי שאין לשמוע לו!!
והרי מטרת תורתנו כלשון הרמב"ם - תיקון הנפש ותיקון הגוף (=תיקון הגוף=סדרי החברה, ראה מו"נ), ותיקון הגוף קודם במזמן, ומי שחפץ במטרת תורתנו אינו יכול להתעלם מסדרי החברה.
סדרי החברה אינם רק השטייטל שלי או השטייטל שלידי או השטייטלים שבחו"ל, אלא דאגה לטובת הציבור והכלל עד כמה שיש ביכולתך לעשות.
דומה שנק' זו עוד לא חדרה לתודעת חלק מרבני ישראל, וכפי שאמר מי שאמר שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות מלהוציא את הגלות מהיהודים.
|
|
|
|
|
|
