| נשלח ב-14/2/2005 08:42 |
 |
| |
ריבוד חברתי אצל חז"ל
בן למשפחה חילונית החליט לחזור בתשובה. הוריו והוא מעונינים לשמור על קשר ומוכנים ללכת לקראתו והוא מצדו גם כן מעוניין לשמור על קשר. הוריו מכשירים את המטבח, מתקינים שעון שבת, קונים פלטה לשבת ובשבת מסבים בצוותא לסעודת שבת. אחר הסעודה הבחור לומד בחדרו פרשת שבוע והוריו צופים בחדרם בשקט בטלביזיה. בדיוני? לאו דווקא וישנם תקדימים.
מקרה הפוך. בחור למשפחה דתית מתלבט אודות זהותו הדתית. הוא שומר שבת רק אינו מדקדק במצוות כרצון הוריו. הוריו והוא מחליטים שהבן נשאר בבית הוריו. הבחור אינו שומר זמן רבנו תם ואוכל הכשרים שאינם מהודרים. הוריו מצפים שהגיל יעשה את שלו ובינתיים משתדלים לשמור על המבנה המשפחתי כמידת האפשר. עם הזמן בחורנו 'מתחזק' ובונה בית נאמן בישראל. גם לספורים אלו ישנם תקדימים.
בזמן חז"ל היו חברים ועמי ארצות. עמי ארצות במונחים של ימינו היו יהודים דתיים רק לא הקפידו על דיני טומאה וטהרה. החברים הקפידו ואכלו חוליהן בטהרה. חשוב להדגיש שמדין תורה דיני טומאה וטהרה נוגעים למקדש וקדשיו ותרומה. הרמב"ם פוסק שמותר להטמא בכל הטומאות וגם ריה"ל מדגיש את קישור הטומאה וטהרה למקדש, הראשון היחידי שמצאתי שאומר שיש בסיס לחברות מהתורה הוא הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים שהזהרות מהטומאות נכללת בגדרי קדושה.
כדי להיות חבר בן אדם היה צריך לקבל עליו את כללי החברות, וכפי שנאמר במשנה בדמאי פרק ב משנה ג:
"המקבל עליו להיות חבר--אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו. "
א"כ בן למשפחת עמי ארצות שקבל עליו חברות אינו יכול להכנס יותר לבית הוריו וכשהוריו באים להתארח אצלו הוא אמור לדאוג להם למערכת בגדים טהורה. חשוב להדגיש שעמי ארצות ובגדיהם נחשבים כטמאים ושום התחיבות לדאוג לטהרת מאכליו של הבן אינה מועילה. מאידך אם הבן מחליט שאינו רוצה להיות חבר על הוריו לבקש ממנו שיפנה את ביתם.
האם המסקנה הזו נכונה?
אם כן נובע מכאן שמי שרוצה להיות חבר חייב לקיים את הפסוק "האמר לאביו ולאמו, לא ראיתיו, ואת-אחיו לא הכיר, ואת-בנו לא ידע".
מעיקר הדין אין מצרפים עם הארץ לזמון. וזה מאד מובן כי צרוף לזימון תלוי ביכולת אכילה משותפת וחבר אינו יכול לאכול מפתו של עם הארץ ואינו יכול להאכיל מפתו לעם הארץ (עיין במשנה בדמאי), אולם בדורות יותר מאוחרים הקלו בכך מכל מיני סבות, ועיין במאמרו של יצחק הנשקה בתחומין כד.
האם ריבוד זה של חז"ל הוא אכן המצב הרצוי? והאם אנו שואפים לחזור אליו?
אם נלך בקו זה אזי חז"ל היו מתנגדים לארח חילוני בביתינו לצרכי קירוב, אכן?
תוקן על ידי - שאגתשביט - 14/02/2005 8:46:34
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2005 11:52 |
|
| |
שאגת שביט.
הרי ידוע שבענייני השקפות ודעות דעת חז"ל לא היתה אחידה,וכמו שציינת את ההבדלים הבולטים אפשר לראות בפער שבין ההסקות שעשו ואליהן הגיעו הרמב"ן והרמב"ם - כך ששאלתך במקרה הזה איננה ברורה כשאתה שואל לדעת חז"ל בעניין הריבוד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2005 12:13 |
|
| |
מה נוגע מה שכתבתי להשקפות?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 08:24 |
|
| |
שאגת שביט:
<"בזמן חז"ל היו חברים ועמי ארצות. עמי ארצות במונחים של ימינו היו יהודים דתיים רק לא הקפידו על דיני טומאה וטהרה. החברים הקפידו ואכלו חוליהן בטהרה">
"תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין, בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו, רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו, רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים". (ברכות דף מז עמוד ב ).
במונחים של ימנו הם היו יהודים דתיים?
"אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". (פסחים דף מט עמוד ב).
במונחים של ימנו הוא לא היה יהודי דתי.
_______
מהלכות של פעם:
"בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ אין אביו חושש שמא מאכילו דברים שאינן מתוקנין ...". (תוספתא דמאי (ליברמן) פרק ג הלכה ה. בבלי יבמות דף קיד עמוד א
"בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה...". (בבלי יבמות דף קיד עמוד א).
האם חוששין שיאכיל את בנו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 08:27 |
|
| |
נישטאיך,
ברור שהיו כמה רבדים של עמי הארץ.
ולגבי הראיה שהבאת מיבמות, אדרבא צא ופרנס את הסוגיא ביבמות עם המשנה בדמאי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2005 07:28 |
|
| |
לשאגת שביט.
<"מעיקר הדין אין מצרפים עם הארץ לזימון, וזה מאוד מובן,כי צרוף לזימון תלוי ביכולת אכילה משותפת, וחבר אינו יכול לאכול מפתו של עם הארץ...">
באמת?
"עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ כמו שאמרו אל יסב אדם בחבורה של עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפי' עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנין עליו". (מאירי ברכות דף מז עמוד ב).
מובן?
<"ברור שהיו כמה רבדים של עמי הארץ">
לא עלה על דעתי לומר שלא היו בעבר רבדים שונים בעמי הארץ, (ראה הרא"ש פסחים פרק ג סימן י: "דכמה מיני עם הארץ יש כדאיתא בפ' שלשה שאכלו"), כשם שהיו רבדים שונים בתלמידי חכמים, גם אין ספק שבמשך הזמן היו שינויים ביחס החכמים אליהם, אלא שדברי רבי עקיבא, מובאים בתוך דברי הגמרא העוסקת ב"סתם" עם הארץ, כשהיחס השלילי ל"עמי הארץ", הוא לעם הארץ ה"סתמי", השינויים היו בזמנים שונים, או בגלל השינוי ביחסם של החכמים למי שאינו ת"ח, מפחדם של החכמים, שהניתוק ירחיקם יותר, וכפי שהם בדברי הראשונים שאביאם להלן.
בגמרא ה"סתמית" נאמר:
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון ברכה.
אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל) כי הוא חייך וארך ימיך, על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו.
תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם.
תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.
תניא, רבי אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים להם למשא ומתן - היו הורגין אותנו. תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש - יותר מכולן.
תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו''.
עם שינויים הוסבר שהע"ה המתואר בגמרא זו, הוא "הרע שבין ע"ה", אבל ישנם גם עמי הארץ "טובים".
משהו כמו: לא כל היהודים הם אנשים רעים. אני מכיר יהודי שהוא אדם טוב.
אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טז ד"ה ושנאת הבריות:
"שנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים. אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם, ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות, (ראה שינוי נוסחאות אצל שכטר, הערה לג), וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט כ"א כ"ב). הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא י"ט י"ח) [מה טעם כי אני] בראתיו ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו".
תשובות הגאונים - הרכבי סימן שפ, שערי תשובה סימן כג:
"ושאמ' ר' אליעזר עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת אטו אדם שיש מוח בקדקדו סובר שכל עם הארץ מותר לעשות בו כן. והלא חייבי מיתות בית דין על ע"ז ועל ברכת השם ועיר הנדחת אין דוחין [ע"ב] את השבת. אלא כד הוא אומ' פעמים שעם הארץ רודף אחר חבירו להרגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת ומותר לו לאותו נרדף לנחור את עם הארץ הרודף אותו בזמן שאין מוצא להציל את עצמו אלא בהריגתו שהתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו. וכן לענין אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר' יונתן עם הארץ מותר לקרעו כדג בזמן שהוא רודף. אבל ששה דברים שנאמרו בעם הארץ כפשוטן כולן הלכות שסומכין עליהן ועושין בהן מעשה"
רי"ף פסחים סוף פרק אלו עוברין:
"אבל עם הארץ דהכא, דחשיד אכל הני דאמרן הוא, דהא חשוד על הגניבה, ולפיכך אין ממנין אותו אפוטרופוס, וחשוד נמי אשפיכות דמים, ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך ועוד, שהוא חשוד על העריות, כדאמר ר' אלעזר מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור, או אחר נערה המאורסה ביוה"כ, שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין בנפשו וכו".
ותגובת הרא"ש (פסחים פרק ג סימן י) לדברי הרי"ף:
"ולא ידענא מה היה קשה לו לרב אלפס מההוא דחגיגה דקאמר כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ דאדרבה מהתם מוכח שפסול לעדות כדאמר הכא דאין מקבלין ממנו עדות אלא שצריכין אנו להכשירן ולקבל מהן עדות *שאם היינו מרחקים אותן ביותר היו עושין דת לעצמם וממנין להם דיינים מתוכם... אלא כדפר"י דעם הארץ דלעיל מיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהויא הריגתו פיקוח נפש כי הוא לסטים וחשוד על שפיכות דמים והריגתו בכל עת מצוה היא והצלת נפשות כיון שהוא רגיל בכך אע"פ שאין עושה כלום באותה שעה. ועם הארץ דהכא דקאמרינן עלה דאין מכריזין על אבידתו משמע דוקא על אבידתו אין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו לא מיירי באותו עם הארץ דאיירי בו ר' אלעזר כיון דמותר לאבד גופו כ"ש ממונו כל כמה דלא ידע יכין רשע וצדיק ילבש כדפירש בב"ק (דף קיט א) ובע"ז (דף כו ב) למאן דלית ליה זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא השתא גופו מותר ממונו לא כל שכן. אלא בעם הארץ אחר איירי. דכמה מיני עם הארץ יש כדאיתא בפ' שלשה שאכלו (דף מז ב) ומ"מ אע"פ שאין חשוד בודאי על שפיכות דמים אין טוב להתלוות עמו".
חידושי הרמב"ן, (חגיגה דף כב עמוד א):
"מה שכתב רבינו ז"ל (הרי"ף שם) ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר ר"א עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכר כו', לא בא לומר שהיה רודף ממש שאם כן אפי' חכם נמי, אלא לומר שעם הארץ סתמו היה מותר לנוחרו ביום הכפורים כשהוא הולך בדרך אנו חושבים אותו כאלו הוא רץ אחר הזכור שהוא חשוד על כך וכל מקום שהוא הולך לעבור על כל עבירות שבתורה הוא הולך. ובודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו".
וחידושי הריטב"א (פסחים דף מט עמוד ב):
"ונראין דברים, דכל אלו הגוזמות בעם הארץ, שאינו אפי' במצות ודרך ארץ, או אפשר במי שלא קרא ושנה בלבד, אע"פ שעוסק במצות, כי לא עם הארץ חסיד, וכדי לזרז בני אדם לתורה, מגזמין על עם הארץ בכל זה".
<"האם ריבוד זה של חז"ל הוא אכן המצב הרצוי? והאם אנו שואפים לחזור אליו? אם נלך בקו זה אזי חז"ל היו מתנגדים לארח חילוני בביתינו לצרכי קירוב, אכן?">
לא תמצא שחז"ל (הראשונים) המליצו על אחדות עם ה"רשעים". במקומות רבים מצאנו את ההפרדה, כדרך של מניעת השפעתם, התרחקות שעדיין קיימת כהיום, בחוגים חרדיים רבים.
הנך "מתלונן" שאם נמשיך ב"ריבוד" של חז"ל, לא נוכל ל"ארח בביתנו חילונים לצורכי קירוב".
התוכל להסביר, מדוע לא מצאתי בדבריך כל "דאגה מפורשת" לעצם הפירוד והשנאה שמעורר הריבוד בעם, וכפי שהוא בסוף דברי הרמב"ן שהבאתים לעיל: "*אלא מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך*.
מדברי הרמב"ן משמע, שלאחר שהיתה שנאה אצל עמי הארץ, הגזימו החכמים ב"שנאתם", אך מי היה זה שהתחיל את מעגל השנאה.
אף ייתכן, שהיו אלה הת"ח, שגרמו לשנאת עמי הארץ, וכדברי התוספות בכתובות דף סב עמוד ב:
"והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים".
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי פרק כז פסוק יט).
השנאה והפירוד בעם לא מדאיגים אותך, כל שמדאיג אותך זה הקירוב !!!
ה"קירוב" כהתנהגות אידיאלית וכחובה, הוא תופעה חדשה, עד שהתחדש, היה דוקא הניתוק, הדרך המומלצת בציבור החרדי, כדרך יחסיו עם הציבור החילוני, עד לפני זמן לא רב, היה ה"קירוב" מוקצה מחמת מיאוס במחנה ה"ליטאי", אם תעיין במקורות ליטאיים, לדוגמה, ב"הרב שך שהמפתח בידו", כותב המחבר על התנגדותו של הרב שך ל"מבצע תפילין" שהונהג ע"י האדמו"ר מליובאויטש, בתקופת מלחמת ששת הימים, המחבר כותב שם הסבר להתנהגותו של הרב שך: "הוא גם אינו סבור כי מוטלת עליהם החובה לחפש אנשים ולזכותם במצוות *צריכים לדאוג לעצמינו",
*צריכים לדאוג לעצמינו".
והנה מה שעד לפני זמן לא רב, היה מוקצה מחמת מיאוס, הפך לקדוש, לאחר ששינה את שמו מ"ופרצת" ל"קירוב".
לחז"ל, היתה מטרה אחת, והיא מניעת ההשפעה על הציבור ה"חרדי" של אותו הזמן, מקבוצות שוליות, שעמי הארץ היו אחת מהן.
מה היה יחסם של חז"ל גוזרי הגזרות, אם הם היו בחיים כהיום, כאשר מדיניות ההרחקה שוב לא "עובדת", האם היו דוגלים בכל אותם ההרחקות?
ייתכן, שמדיניותם היתה ממשיכה להשתנות, כי התנאים השתנו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2005 15:00 |
|
| |
נקודות נוספות להבהרה:
מדוע חז"ל התקינו את המושגים האלו של חברים עם כל המשמעות החברתית המשתמעת מהם, אם אין כלל איסור להטמא?
לפי הרמב"ם בפרקי טעמי המצוות במורה, מטרת איסורי טומאה וטהרה היא לצמצם את הכניסה למקדש, כדי שלבנו לא יהא גס במקדש, חברות משיגה את המטרה ההפוכה. הרמב"ם עוד מדגיש שהתורה באה להקל את האיסורים שעובדי ע"ז היו להם בתחום זה ואם כן כל המחמיר הולך נגד כוונת התורה (שאלה זו ניתנת בעקרון להשאל על כל גזרות חז"ל).
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2005 20:47 |
|
| |
אתייחס רקלענין החברות
גם ב'חבר' יש כמה מעלות
ישאוכל חולין בטהרה סתם
ויש אוכל חוליו על טהרת התרומה [נזהר גם משלישי]
ויש אוכל חוליו על טהרת הקודש [נזהר גם ברביעי]
וכולם מטרתם היא להיות תמיד מזומנים לאכול טהור ולשרות שכינה עליהם [לאו דווקא במקדש]
ובכלל בשלב מסויים התפתח התואר 'חבר' להקיף כל מיני התנהגויות כמו לתקן כל דבר תקלה, ולשמור על דברי חז"ל, ואולי יחכימני מי מחברי הפורום אם נעשה ע"ז מחקר אי פעם, על התפתחות התואר חבר בימי חז"ל, אם באו כל בקטגוריות בזמן אחד, או התפתחו ואם כן מתי ובתגובה לאלו תהליכים של אותם ימים?
ומדוע לא יראתם לדבר?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2005 06:16 |
|
| |
לשאגת שביט.
<"אבל ככלל החרפת את דברי ואיני יודע אם לשמוח על כך או להתעצב על כך">
עצבונך או שמחתך לא ישנו דבר.
<"אם נמשיך בקו של דבריך, מי מחויב בחשבון נפש על הגורם לחורבן בית המקדש השני?">
אם כוונתך לדברי הגמרא (יומא דף ט עמוד ב): "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם", כבר טענתי, (באשכול שפתחתי, ואיני זוכר את שמו) שדברי הגמרא אינם כפשוטם, אך דבר אחד ברור אצלי, שבזמן הבית היו כל מיני כתות, שהקפידו בדיני "טומאה וטהרה", המשותף שביניהם: הגזמה (ואם תרצה: הקפדה), בדיני טומאה וטהרה, מעל הנדרש, חלקן "התברגו" לתוך המסגרת, וחלקם נפלטו, - החברים נכנסו והאיסיים ו"טובלי השחרית" נפלטו.
למה אלו כן ואלו לא?
ראה שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ד:
"אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין, והרחקת הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכונה בהרים והתבודד במדבריות, לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע, כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיה ט' א'), "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". *וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם* ויענו את גופתם בכל מיני ענוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו ...".
אך עדיין יש לי לשאול: האם היתה דעת חכמים נוחה מהם?.
ראה נדרים דף י עמוד א:
"רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין? עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום; ... ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא".
אולם ברור שהיו ביניהם "שונים", והיו זמנים וגישות שונות.
ראה ברכות דף יז עמוד א:
"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
האם היה שינוי מאז ימי הבית ועד ימי יבנה, ואם היה, למה היה.
<"ואולי הנושא שהעליתי הוא חלק מהדיון הכללי על אליטיזם מול פניה להמון?">
אף אם נאמר "אליטיזם מול פניה להמון", עדיין יהיה עלינו לבחון טעמה של גישה זו, האם ה כדי "להתעלות" על השני או להעלות את השני.
תוקן על ידי - נישטאיך - 20/02/2005 6:31:15
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2005 12:49 |
|
| |
נישטאיך,
במחילה ממך, אף על פי שאני מסכימה עם רב דבריך באשכול, לדבריך
"אף אם נאמר "אליטיזם מול פניה להמון", עדיין יהיה עלינו לבחון טעמה של גישה זו, האם ה כדי "להתעלות" על השני או להעלות את השני"
האליטזם מתבטא אך ורק בהרגשת ההשתייכות/החברות לעם סגולה, בצורה בה האדם בוחר בדרך קבלת עול תורה ומצוות, לרבות עולה של הלכה - והאליטיזם אינו רק פניה אל ההמון שהוא המובן הרווח- אלא, גם ובעיקר מופנה לאלה מתוכם שאינם עומדים בכללים כמו למשל ה'מנודה' שכמו שזכור לי (אין לי ספרים כרגע תחת ידי)
בפ"ו-ז' הלכות תלמוד תורה.
מה גם ששאלתך
האם ה כדי "להתעלות" על השני או להעלות את השני"
ההתעלות יכולה לבוא במציאות רק כצעד שבא מתוך האדם, אדם אחד לא יכול לרצות בשביל אדם אחר. אמנם הוא יכול להביאו לנקודה מסוימת בה האדם המקבל יגיע מתוך שיקולים אחרים למצב של התעלות. אך זו תהיה זמנית מעיקרה, כזו שלא תחזיק מעמד.
תוקן על ידי - riv - 20/02/2005 12:56:23
|
|
|
|
|
או להתעצב על כך
.
