ההרכב והפרט (עיוני/מדעי)

לרבותינו שבמזרח, חסדאי ומוהר"ר איש מייציץ
העליתם טענות נכבדות, ואשתדל גם אני לענות חלקי כמידת היכולת, להיות כל איש שורר בביתו, איש איש לפי מעלתו וכבודו.
ראשית לחסדאי. דומני כי יש להבחין בין צירופים שמתקבלים מ'הטבלה' במונחיו של סול קריפקי, היהודי (הדתי-אורתודוכסי, דומני. ?), בספרו 'שמות והכרח' (תרגם: אבישי רווה), שהיא אשר מכוננת את מושגם.
למשל, המילה 'קולקטיב', והספרה '8'. אולם ישנם צירופים שאף אחד לא מטביל אותם, וגם לא ניתן להטביל אותם שכן הם אינם מצביעים על משהו שנתפס בחושים. למשל המושג קולקטיב (והפעם בלי מרכאות, שכן אני מדבר על המושג ולא על המונח הלשוני).
אם הקולקטיב מציין את אוסף הפרטים, כי אז זהו דבר שנתפס בחושים, ולכן הוא יכול להתקבל מ'הטבלה'. לאחר שנסכים שהו פירוש המילה, היא תציין בעינינו מעתה את העצם אותו ראינו כולנו. אולם המונח 'קולקטיב' אינו מציין אוסף של פרטים שניתן לחזות בהם כמחולת המחניים. זהו מושג מופשט שאיננו רק אוסף הפרטים המוכלים בו.
דומני שבמישור המושגי אנחנו מסכימים שקולקטיב אינו רק אוסף מקרי של פרטים, אלא אורגן כלשהו שנבנה מהם. אולם האוגן הזה אינו נתפס בעיניים, ובודאי לא מושגו המופשט (האידיאה של קולקטיב, בניגוד לקולקטיב קונקרטי שנדון בפנינו במצב מסויים. מה שמייציצנו החליף בטעות למעלה עם הקבוצה של הקולקטיבים, כדרכם של ראסל ושאר אנליטיקאים ותינוקות שנשבו במושגי תורת הקבוצות האכסיומטית, ואכ"מ).
אם כן, כיצד נעשתה ההטבלה של המושג 'קולקטיב'. הרי לא ניתן להצביע (שוב מונח ראסלי, ממאמרו הידוע על ההצבעה ב-1905), כלומר להורות באצבע על קולקטיבים. אם כן, משמע מכאן שכולנו הבנו על מה המושג מתכוין להורות.

כעת טוען רבנו העילוי ממייציץ (ומצטרף אליו מוהר"ר חסדאי), שמשמעות זו מצויה רק במוחנו הקודח. לשון אחר: ההטבלה נעשית על ידי הצבעה, אולם לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים.
אולם אז עלינו לחזור לשתי שאלות: 1. כיצד נוצר המבנה הזה. בכל עסקתי בהודעה קודמת (ממ"נ או ע"י הקב"ה, ואז מסתבר שהוא לא עובד עלינו. או שהוא נוצר מפגישה בלתי אמצעית עם ישות אובייקטיבית). 2. מי אמר לנו שהוא אכן נוצר גם אצל זולתנו. גם כאן התשובה הסבירה בעיניי היא שאנו יודעים הוא נוצר גם אצל זולתנו שכן אנו מתייחסים אליו כמשהו קיים בחוץ, ואנו רואים אותו כמו זולתנו.
שאם לא כן, מנין לנו שזולתנו אכן בנוי כמונו. קשה להניח שיש לנו גישה למבנה הנפשי והשכלי של זולתנו.
ויודע אני כי ניתן להקשות נמי על דבריי, מנין לי שהשני תופס את המציאות כמוני? לכאורה אותה קושיא כמו זו שלי.
ועל כך אענה: לא ולא! והסיבה לכך היא שאכן ייתכן שהשני אינו תופס את הדברים כמוני, אולם הוא מתייחס לאותו עצם חיצוני אובייקטיבי ששנינו מדברים עליו. אמנם צורת ההכרה של אותו עצם (הפנומנה, במונחי קאנט) יכולה להיראות אחרת במוחי הקודח מאשר במוחכם המזהיר.
משל לדבר הוא דוגמת הצבעים הידועה. כולנו מדברים על צבע אדום, ואכן מתכוונים לאותה תכונה (שנובעת מאותו מבנה גבישי שקיים בעולם האובייקטיבי. הנואומנה). אולם האופן הקונקרטי שתכונה זו לובשת בהכרתנו יכול להיות שונה לגמרי. למעשה, ייתכן מצב שמישהו אחר שומע את הצבע האדום, ועדיין אנחנו מדברים על אותה תכונה ואותה יישות. הנואומנה זהה והפנומנה שונה בתכלית. ואכ"מ.

ומה שכתב מוהר"ר איש מייציץ לגבי הענחצבית, שאם היינו מוצאים לו שימושים היינו מצמידים לו שם, כלומר שהכל הולך אחר השימוש (כדרכו האנליטית, ר"ל מהאי דעתא), לענ"ד זה אינו. שהרי העובדה שיש שימושים לצירופים מסויימים (=תכונות קולקטיביות) מורה על כך שהם יישים אורגניים גם במובן האובייקטיבי (הנואומנה). וזה כעין תגובתי לי"י שדומני כי באופן נדיר ויוצא דופן כבר הסכים לה מרן איש ונפגע לעיל. ובלשוני הזהב: מה שיש לו צבע ירוק מבחוץ ואדום מבפנים...טיח.
ולהשומע (=הגיון שמעי, ולא חזותי) ינעם

ולראיה בעה"ח,


מיכי