לא היתה שואה! / אורי צבי גרינברג.
לא היתה שואה, היה חורבן עם! / אורי צבי גרינברג.
טעות איומה משתרשת והולכת בשימוש במלה שאינה הולמת, לא בכלל ולא בפרט, את משמעות האסון ותוצאותיו-לעתיד-קיומנו: אסון כיליוננו בארצות הגויים באירופה. הטעות בשימוש השגור במילה "שואה". איני יודע מי העלה את המלה הזאת. ודאי לא היתה כוונה רעה בכך. אבל היא מסמלת היטב את מצב היסח-הדעת שבא והולך וגובר עלינו עם טביעת מלה זו; את סימן ההינתקות מכל הרגשה והכרה של רציפות הגורל האיום של האומה, ששום מקרה אסון-אצלה, אינו מקרה אסון-בזמן גרידא, אלא חלק דמי ממהלך האסון בכל ההיקף - מאז חורבן טיטוס, עד היטלר וגוייו באירופה.
לא היתה שואה. היה חורבן עם! כרת שליש האומה! חלקיה העיקריים, שהכילו עד דור רחוק את אוצר-הכוחות-הגזעי, בין בגוף בין בנפש. לא שואה, שהיא מעין תרגום-אונקלוס של היהדות המודרנית לקטסטרופה של הר אטנה. עמי אירופה, ביוזמת היטלר, ובתאוותם-להרג-ביהודיהם-הם, אשמים בחורבן זה. זה הפשע של כלל האנושיות התרבותית, אשר אליה עוגבת היהדות המודרנית עגבים אומללים גם עכשיו, אפילו ביתר שאת אחרי החורבן הנורא הזה.
אהבה אומללת היתה לנו פעם לאשכנז; שהיא כביכול-כולה-גיתה-וקאנט-ולסינג ומנדלסון, ולא זכרנו מה שעוללו לנו גוייה בהריגה, בשרפה ובגזרות רעות וטלאי-הקלון- כפי שכתוב בדם ודמעות בקינות וסליחות. אהבה אומללת ל"נפש הרחבה" של ארץ רוס וגוייה וסופריה וזמירותיה וולגה וולגה... אפילו בימי ניקולאי קיסר; אחר-כך התלקחנו באהבה אומללת חד-צדדית זו, לבריטים: התנ"כיים כביכול, שכולם כורש ובלפור... ולא היתה הפוגה חס וחלילה באהבה זו, אף שירקנו דם, ועוד אנו יורקים בדם, אחרי שנסוגו הבריטים לרחוב השני מרחובנו בארץ ישראל. והאהבה במקומה דולקת! עכשיו היא מופנה לכל אירופה ותרבותה. דווקא אחרי שהפכה אירופה התרבותית את כל מיליוניה לעפר ואפר, אנו הפליטים המושלכים שלה כאן מכל גדותיה, משתגעים אחריה בכל ה"דפים והמוספים" הספרותיים ועל כל הבמות. אנו מרגישים בדידות רחמנא ליצלן בלעדי גויים אלו, "שהתרגלנו להם", ואנו מוכרחים-נעביך להיות-לגורלנו עם היהודים בלבד...ואם איננו נמצאים שם במערב בגוף, הרי אנו רצים, ריצת-שיכורי-פולחן לכל בעלי-פעוריה של אירופה, לכל הפחות בנפש, בדמיון, במחשבה, בדרך הכתב- מרחוק נעביך. חדלנו לראות את העולם הלועזי בעיני ההיסטוריה הגדולה של הגזע המנוסה בניסיונות, אלא בעיניים קטנות, עכבריות, כשל גמד שבא מן האמצע-בזמן ואין קדמה וימה לגופו בעולם.---
היהדות הישנה, הפשוטה, שמנתה את ימיה וירחיה כפי הלוח העברי שלה, מקדם מלכות, ולא כפי הלוח הגויי, ידעה: מה-השעה-שלה-בעולם ומי הוא העולם הסובב אותה. היא לא קראה ספרי היסטוריה בשבעים לשון, אבל היא קראה תנ"ך ומדרש, ש"ס ואגדות, ומגילת איכה וקינות. ממזון זה ניזונה לדורותיה וידעה מניסיונותיה יום-יום: מי הם העמים סביביה; וחשבה לנס: כל יום וכל שעה שלא קם עליה המבעיר-בתיה והורג-משפחותיה. היא ידעה לשון-קודש-שלה-מסיני-בכתב ולא דיברה עברית-משלנו. אבל לא ידעה מלה זו "שואה" שבעברית-הציונית ולא את המלה הלועזית "אמוציה". שתי מילים אלו מ"אוצר הרנסנס העברי" אחרי חורבן גלויות!
מה פלא, אם על ספר רחובות הנהר, שנכתב במדינה שנתקבצו בה פליטי ההריגה מכל הדורות, ודור היטלר בכללם, "הרהיב עוז" המבקר-יוצא-גרמניה מר מכס מאיר, שכותב על ספרות עברית בגרמנית, לכתוב בזו הלשון, בגרמנית:
מתוך חוש נכון ליאוש זה, הנעוץ בסבל הבא מבחוץ, נתן אורי צבי גרינברג, משורר מן המשמרת הותיקה, לספרו הפיוטי המוקדש לאובדן שישה מיליונים ומהווה עד היום היצירה המקיפה ביותר, הכשרונית ביותר והמסעירה ביותר בספרותנו בזמן מן הזמנים, את כותרת המשנה רבת המשמעות "ספר האיליות והכוח", ואותו הכוח שהוא רוצה לעורר עושה עלינו רושם כל כך מפליץ ובלתי הומני, עד שאין אנו יודעים אל-נכון על מה עלינו להתאבל יותר: על אבדן מיליונים חפים מפשע, או על השרידים המסכנים שלבם הפך על-ידי רושם השואה האיומה לפלדה ואבן כלפי העולם החיצוני.
ומה פלא שהספרות העברית בארץ ישראל לא ענתה בקול-לביאים-ונמרים לקולות-האימים של הרוגי האומה באירופה. מה פלא שלא באנו בברית-בין-הבתרים של אחווה יהודית גדולה! מה פלא שמעיזים להשתמש במילים כמו "אמוציה" נגד כל מי שרובץ עליו צל צלב ההורגים של כל עמי התרבות באירופה! מה פלא שמתבשמים כאן מסיפור על יחידי-גויים "שלא הרגו יהודים" אלא "שעזרו להם" פה ושם ורואים בזה מתוך קורת רוח מעין ריהביליטציה לכבודה של המטרונה אירופה, ש"קצת קצת" התלכלכה בשולי-שמלת-החופה שלה בדם ששת מיליונים יהודים בימי השואה---
המלה הזאת, כפי שרוצים לבטא קובעי-תוכנה "יהודי האוניברסום", יהודי ההומניות הנעלה, אחרי טומאת-הפרצוף-והיד של עמי אירופה-שכולה-גוי-עכשיו, נושאת בחובה את הרצון להתחמק, להתעלות מעל ה"אמוציה" הלאומנית-כביכול, אחרי טבח המיליונים, להסיח את הדעת, לשכוח, לא לדעת עוד. הם מודים: היתה אמנם שואה בגלל הנאצים הארורים... זה נורא... אבל – העולם, עולם. והתרבות – תרבות. יש לקבל את ההוה במציאות, כמו שהוא, אחרי השואה – כאחרי שיטפון למשל; ובלי גישה אמוציונאלית יש ליישב ולדון עם עולם-מציאות זה ולהתעלס עם שליחיו; ולנגן ולשמוע כאן שוב את המוסיקה הנעלה של המערב. ואגנר האלוהי גם לנצח! וגיתה! ושוב. הרגשות ורצונות סקולריים של חלקי עם מנוונים מעין אלו, הניעו את האנשים להתרפק ולהידבק בביטוי אומלל וכוזב זה: שואה. ביטוי ההולם את מהותם של שאננים, של עריקי המציאות היהודית הכאובה, שלא באה לגאולה; והביטוי הזה סותם את הגולל על המוקד הגדול, שהקרנתו רבה ועצומה לאין שיעור וקובעת-גורל במהלכו הגדול של עם ישראל, הניגר בדמיו ברציפות היסטורית ברחובות-הנהר שלו, העולמי, מאברהם עד כה.
יש ומלה שאינה נכונה כל עיקר נושאת בה סכנות ממש בזה ובבא, ואסונות. המלה-שאינה-נכונה לקביעת-משמעות-של-מהות, נותנת כיוון מתעה למחשבת-כלל-האומה, למערכת רגשותיו, להריסה ופרימה ברקמת הנפש, גורמת להתמוטטות הכוחות שיש צורך בליכודם, בהחזקתם במתח גבוה, והאסון בא. משל לחץ מסומן-בהיפוך בתמרורי-דרך, או לסימן בלתי נכון במסילת הרכבת. אחרי אסון טיטוס עלינו קראנו: חורבן הבית, ולא שואה. מחשבתנו לא התחמקה ממשמעות האסון בשתי המילים. לכן הגה העם דור דור: על מה חרב הבית. אלפים בשנים למדו-ושנו-ברציפות תינוקות וגדולי תורה, ופשוטי עם ביטאו את הגותם-זו בהתמדה, בביטויי יום-יום ביידיש, בקשר עם עניני יום יום השוטפים: "על כגון זה חרבה ירושלים". לא קראו לזה שואה ולא התנערו מזיכרון זה חורבנם. לא שאפו לשכוח ולהשתחרר ולעבור לסדר היום, אפילו משבעה עשר בתמוז עד לתשעה באב – כמו על נהרות בבל, ישבו על נהרות אירופה היפים. בראש כל שמחת משפחה – האבל הזכור הזה. בניגוני חתונה – ירושלים בחורבנה. ואבל ישן ממושך זה, לא הקדיר את חיינו. להיפך! הוא שנתן לנו כוח-חיות והפראה לדורות עד להתמרדות. זה מה שנתן לנו נופים לרינה ולתפילה בעד לבלובם ולגשמים בעיתם. זה מה שנתן לנו רגש עליונות. ונכונים היינו למסות, לבוא באש ובמים, עד היותנו כמעט לחצי מיליון נפש ושוב – לאומה המונה י"ז מיליון גופים חיים, עד שקם הגוי הקיבוצי באירופה לכלותנו.
באחת האוניות שנבנו מכספי השילומים בגרמניה ישבו אנשי הצוות שלנו "ושוחחו ביניהם על האוניה החדשה ועל היחסים עם הגרמנים. תהרוג אותי, אמר אחד, אבל אני לא יכול לשנוא אותם. איך אפשר בכלל לשנוא אחורנית? לי הם לא עשו שום דבר, וכשאתה מדבר אתם, אתה רואה שהם כמוני כמוך"--- (למרחב, 3 ביוני 1955). הנה פירות-הביאושים של חינוך מסויים בארץ, שהמלה הביטויית שלו אחרי חורבן העם הוא – המלה "שואה" ולא יותר.
והרי מצויינים היינו בכל הדורות בכוח זיכרון קיבוצי בוער-תמיד. לא יכולנו אמנם לשלם לאויב כגמולו ובכלים חדים דומים-לכליו. אבל הרצון בלב ובכל טיפת דם היה בכך. בעומקא-דליבא זכרנו לו הכל. היינו מתפללים למפלתו על-ידי אחרים. ואולם דווקא כאן, בארץ-משלנו, פסק כוח הזיכרון הזה לפעול. היהדות המודרנית לא פיללה שיבוא כליון איום זה והיא קוראה לכך: "שואה". והרי כיליון זה לא בא מיד הטבע, מפי הר פרצים כמו האטנה, כי אם מיד העמים יושבי-ביתם-באירופה, שבכל הדורות לא רצו לסבול קיומה של אומה יהודית אכסטריטוריאלית בתוכה: תוצאה הגיונית פשוטה-בתכלית, כסיכומו של ספרות-חשבון-מלא: כך סופם של חיי גופים יהודים-גולים במקומות שאין רוצים בהם, ששונאים אותם עד היסוד. הגויים אמרו שם תמיד שישמידונו, עד שקיימו.
זכור מה שעשה לך עמלק, וזכור מה שעשה לך טיטוס ונבוזראדן, וזכור לספרד מוקד וגירוש, וכן זכור לאירופה שעמדה לימין היטלר בהילת צלב הקרס הגרמני – אין זו קריאה ל"אמוציה" ולקינות שאין להן מוצא אלא לבכייה, כי זו היא קריאה להכרת-היישות של האומה במעמדה היום להתאוששות. לדעת חשבון. זה צו ופקודה להמשך-קיומנו הגופני ממש, ולהתרבותו ולהתעצמותו. לשכוח ולהתבשם-שוב כ"לפני השואה-כביכול" בהומניות המלוכלכת בדם יהודי מטף ועד זקן – זוהי חבלנות בכוח ובכושר של העם לחגור אונים ולעמוד ביעודיו לחיים גדולים. זה ריכוך ומסמוס עצמותו באופיו ובטבעו, במקום לחשל אותו להתבצרות לקראת הבא עלינו.
הנה רואים אנו שדמו של ישראל אינו שותק ואינו נתון להשכחה, גם כי רבים המשכיחים. הדם הזה שנשפך, כל דם ישראל שנשפך, קובע באדמת העולם את גורל ישראל-הלאום, כקברותיהם של לוחמים וקדושים וגיבורי גיבורים שקובעים תמיד את הגורל.
המדינה וחוקיה – כטבע וכחכמת שריה ומחוקקיה; ואולם רוח-האומה, הרצופה ברציפותה ההיסטורית, עושה את שלה כפי טבעה וחכמתה, והיא המנצחת והקובעת חוקי התפיסה והביטויים, שאינם בני חלוף כטבע וכחכמת מושליה ומחוקקיה הזמניים.
(נאום בטקס חלוקת פרס ביאליק, תל אביב 1955,
מתוך הספר 'נאום לכל עת' מאת ד"ר תמר ברוש עמ' 239)
 |
|
|
