על השינוי באופי הזכרון - ליום הזכרון

אביא כאן שני שירים, המייצגים, בעיני, את השינויים שהתחוללו כאן בתפישת זכר הנופלים ומשמעותה של הגבורה (אולי הייתי מביא דברים קצת אחרים, אבל אני כפוף גם למה שאפשר למצוא מוקלד ברשת). מקוצר זמן, לא אוסיף עליהם הערות ופרשנויות.

הנה מוטלות גופותינו - חיים גורי

ראה , הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו .המוות נשקף מעיניו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה אמותינו שחוחות ושותקות , ורעינו חונקים את בכים ,
ומפץ רמונים מקרוב ודלקה ואותות מבשרים סערה!

האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחיה.
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
לא בגדנו . ראה, נשקנו צמוד מרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תם. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?

ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ראה , איזה לילה גדול ורחב.
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו
פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!
כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושבת.
והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה,
עוד נשוב, נפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תדם בהרים זעקת יריה אחרונה.


ולעומתו:
אלוהים מרחם על ילדי הגן - יהודה עמיחי

אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האיסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.