מילון

בויכוחים ובפרט בעמוקים כאלה המתנהלים בפורום הזה, קורה לרוב שהמתוכחים מפרשים אחרת את אותה המלה. במקרים כאלו הרי אין הויכוח בהשתכלות על המציאות, אלא בפירוש המלה. לכן נכון שיהיה אשכול מיוחד למציאת הגדרות קצרות ומוסכמות על פירושן של מילים. כך ישופר הבסיס התקשורתי וייחסכו ויכוחים מיותרים.

נפתח בכמה מילים שנידונו כבר בפורום, אבל עדיין לא הוכרעו:

אמת, טוב, שכל, אמונה.

מה דעתכם על כך שהתנ"ך והספרות היהודית העתיקה, היא שתשמש קנה מידה לקביעת משמעותן של מילים בתקשורת בינינו? כך במקרה ויש סתירה מהעברית המודרנית, אז לקדמון הקדימה!

********** מאחר וגדל האשכול ברשימת המילים המתבארות בו מעבר ליכולת זיכרון ספונטנית, אערוך רשימה למילים הנידונות לפי א"ב ולפי עמוד האשכול בו נמצאת המלה.

הרשימה תקיפה לכל הפחות, עד לזמן התיקון האחרון המופיע בסוף הודעה זו.



אהבה - עמוד א'

אויל – עמוד ה'

אור - עמוד כ"ד

אז - עמוד ט'

אח - עמוד ג'

אחד - עמוד ג'

אחר – עמוד ו'

אחריות – עמוד ה'

א[י]ן – עמוד ו'

איש – עמוד ד'

א-ל - עמוד ב'

אמונה - עמוד א'

אמת – עמוד א' [וכ"ו]

אני - עמוד א'

אפ[יים] - עמוד ז'

ארור - עמוד כ"ד

בורא - עמוד ב' [וכ"ג]

בגד – עמוד ג'

בחר – עמוד ו'

בין – עמוד ג'

בן – עמוד ג'

בנה – עמוד ג'

בעל – עמוד ד'

בר - עמוד ב' [וכן בח' וכ"ג]

ברד - כ"ג

ברית - עמוד ח' [וכ"ג]

בת - עמוד ז'

גלש - עמוד י"ט

גן - עמוד כ"ה

דבר – עמוד ג'

דיבור – עמוד ג'

דק - עמוד כ"ה

דת - עמוד כ"ד

האצלה - עמוד ט"ו

הג [הגיון] עמוד ז' וכ"ה

הרגל [וכן י"ט וכ']

הווה עמוד א' [והמשך בעמוד ב' ועוד בי"א וי"ב]

זכר - עמוד ז'

זנ/ות - עמוד י"ח וכ"ו

חד - עמוד כ"ז [וראה אחד]

חן - עמוד ז'

חטא – עמוד ג'

חיוב - עמוד א'

חק – עמוד ט'

חש – עמוד ג'

חשב – עמוד ג'

טוב – עמוד א'

[נ][ט]טף[ה] – עמוד ח' וכ"ז

יבם – עמוד ג'

יד - עמוד כ"ד

יכל - עמוד ט' וכ"ה

יסורים – עמוד ה'

יעד - עמוד י"ג

יראה – עמוד ג'

יש – עמוד ד'

כבד – עמוד ה'

כבוד – עמוד ה' וכ"ו

כוח – עמוד ז'

[ת/י]כל[י] – עמוד ט' [ועל פועל יכולת וצריך עמ' כ"ה]

כסות – עמוד ג'

כסל – עמוד ה'

כפר – עמוד ג'

כרת - עמוד ח'

לבוש – עמוד ג'

מבול - עמוד כ"ג

מהלך [לך] – עמוד ה'

מוכח – עמוד ז'

מוסר – עמוד ה'

מועד - עמוד י"ג

מועיל – עמוד ה'

מחל - עמוד י"ג

מלאך – עמוד ה'

מלה – עמוד ג'

מלך – עמוד ה'

ממזר - עמוד ט'

מן – עמוד ד'

מנע – עמוד ד'

מעילה – עמוד ה'

מערב - עמוד כ"ד

מצוה – עמוד ד'

נאף - עמוד כ"ו

נבל - עמוד כ"ג

[נ]דר – עמוד ו'

נוכח – עמוד ז'

נח – עמוד ה'

נמנע – עמוד ד'

ננפי - עמוד כ"ה

נס - עמוד ב'

נסיבות – עמוד ה'

נע – עמוד ד'

נפל – עמוד ה'

נפש – עמוד ה' וי"ב

נץ - עמוד י"ט

נקם – עמוד ג' וה'

נשם/ה – עמוד י"ב

סביב – עמוד ה'

סיב-ה – עמוד ה'

סיפוק – עמוד ד'

סלח – עמוד ג'

סמכות – עמוד ג'

סף - עמוד ט'

ספק – עמוד ד'

סקל - עמוד ט'

סקר - עמוד ט"ז

עג[ן] - עמוד כ"ה

עד - עמוד י"ג

עוון – עמוד ג'

עם – עמוד ה'

ענש – עמוד ה'

עשת - עמוד י"ט

עשתורת - עמוד י"ט

פאטשקוויל - עמוד י"ב

פלא – עמוד ה'

פנ[ים] - עמוד ז' וכ"ו

פרס/ש - עמוד כ"ז

פש - עמוד י"ב

פשע – עמוד ג'

צו – עמוד ד'

צום – עמוד ד'

צומת – עמוד ד'

צפון - עמוד כ"ד

קודש – עמוד ג'

צל - עמוד ט"ו

צלם - עמוד ט"ו

קדמה - עמוד י"ח

קן – עמוד ד'

קנא – עמוד ד'

קנין – עמוד ד'

רגל - עמוד י"ח [וכן י"ט ובכ']

רגש – עמוד א'

ר[ו/י]ב – עמוד ה'

רוח קדם - עמוד כ"ד

רע – עמוד א'

רפס/ק - עמוד כ"ה

רצון – עמוד ב'

שב[ת] – עמוד ה'

שד[ה] – עמוד ו'

שחת - עמוד כ"ו

שם – עמוד ג' וי"ב  [וכן בכ"ג]

שכוי - עמוד כ"ה

שכל – עמוד א'

שמחה – עמוד א'

שנאה - עמוד י"ב

שפה - עמוד ט'

שפיות - עמוד י"ג [וכן ט"ז]

שפט - עמוד ט'

שפחה - עמוד י"ב

תאוה - עמוד י"ב

תועלת – עמוד ה'

תורה – עמוד ד'

תיבה – עמוד ג'

תפילה – עמוד ה'

תר – עמוד ו'



תודה רבה לשי"ש מייסד הפורום, על עריכת המפתח!

תוקן על ידי עצכח ב- 04/02/2008 13:09:14

"טוב"

"אין טוב אלא מאוחד וטבוע" [נדמה שכן כתב הרב הירש ז"ל].
שורש "טב" הוא מיזוג הרמוני. 'טב'יעת מטבע ממזגת את הצורה הטבועה במטבע. ב'טב'ילה מתמזג הטובל, טבל הוא מיזוג הנדרש להתעשר עם הנדרש להיות המעשר [או התרומה].
התבאר שאמת היא התאמה, שזה גם יחס הרמוני, אבל הטוב הוא מיזוג חזק יותר. הרוגצובי היה מחלק בלימודו בין חיבור שכני לחיבור מזגי ]Mixture and Compound[ שהשכני ניתן לפירוק והמזגי כה מתאחד שלא ניתן לפרקו. ניתן להשתמש בכך להבחין בין אמת לטוב. בעוד התאמת האמת היא מדויקת בהתחשבה בכל הנתונים, אינה מתמזגת כמו הטוב שאינו מתחשב אלא במיידי ומקומי. האמת היא התאמה אקסטנסיבית והטוב הוא אינטנסיבי. התבאר מעט באשכול עץ הדעת שהתכלית הוא שהאמת והטוב יהיו אחד. לכך דרושה עבודה בשני המישורים.
במישור האמת דרוש להעמיד את כל הידע על עקרונות כוללים ולהתמקד עליהם, דהיינו שלא משתכלים על גזל דבר אחד, אונאה דבר אחר, עושק דבר אחר, אלא על כיבוד בעלות שענפיו הם שלושת הפרטים וכן הלאה איחוד כל המושגים עד להווה אחד. כך יחוש האדם את האמת עד כדי התרגשות והאמת האקסטנסיבית תהפוך לטוב אינטנסיבי.
במישור הטוב דרוש ללמוד את מדע הרגשות והתחושה לחלק הדק היטב בין כל תחושת טעם וכל הרגשה, כך שיהיה ניתן למדוד במדויק ערך כל ההנאות. חטא עץ הדעת מתאפשר מפני שאין קנה מידה לערך שבקריטריון הטוב. לכן בינתיים מחמיר הצדיק שמחשיב את הנאותיו כערך פחות ואת הנאות הזולת כערך נעלה יותר והרשע להיפך. אבל כאשר ידע להבחין כל דרגה בטוב ייהפך הטוב האינטנסיבי לאמת אקסטנסיבית.

לסיכום: המלה "טוב" מורה על מיזוג שלם של זרימה הרמונית. ייאמר "רופא טוב" על שפעולתו מתמזגת עם ייעודו בתור רופא וכן בכל דבר. [ניתן גם לומר "רופא אמיתי" אבל זה יצביע על התאמות חיצוניות יותר]

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/4/2002 1:05:56 AM

"רע"

לעומת ה"טוב" שהוא "מאוחד וטבוע" הרע הוא "שבור ורעוע". תרועה היא קול של שבירות. ריע הוא אדם אחר עמו נפרדים ונפגשים - מתרועעים.

לסיכום: המלה "רע" מורה על יש פרטי הנפרד מההקשר הכולל. לעומת הטוב המתמזג בהרמוניה הרע הוא שובר את זרימת ההרמוניה.

[לפעמים הרע כמו הכאב בניתוח הוא חיובי, אז לכאורה עליו להיקרא רע אבל אמת ובמשמעות זו יש לפרש את מאמר הנביא על השם "ובורא רע".]


תוקן על ידי - ווטו1 - 7/4/2002 6:57:35 PM

אכן, אחת הדרכים להתחיל למידה אמיתית היא בבניית
מילון מונחים מוסכם.
בנוסף, ליכולת לקרוא לדבר בשמו, יש רמז לפענוח מהותו, שכן כוח רב יש בשם עצמו.
אולם, האם הדברים כה פשוטים וברורים כאשר אין אנו עוסקים במשהו מדעי הניתן למדידה אלא בתחום מדעי הרוח/תאולוגיה?
האמת והשקר קלים לבדיקה בתורות כמו מתמטיקה אבל הם הרבה פחות ברורים במדעי החיים.
כך למשל 1+1=2 תמיד בחשבון. אולם אין הדבר כך במדעי החיים קח למשל מיקרוב ועוד מיקרוב ותקבל תרבית של עשרות.
האם ניתן לומר שדבר זהה לעצמו בעולם שבו, לפי פרמנידס, לעולם אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמיים. כלומר עולם שבו השינוי הוא הדבר הקבוע ביותר?
וגם בתחומים מדעיים לחלוטין כמו הפיזיקה, מופיעה תורת הקוונטים ומערערת את יכולת הפסיקה הטוטלית. כך, לפי תורת הקוונטים היכולת לפסוק חד וחלק את מיקומו או אופן תנועתו של אלקטרון תלויה בעין המתבונן. (החלטתו של החוקר אם לחקור את התכונה החלקיקית או הגלית של האלקטרון משפיעה על מה הוא ימצא.)
האם הטוב והרע קיימים כדבר מוחלט ונפרד זה מזה? או שהם שני הפכים של אותו המטבע? רעל לדוגמא הוא דבר רע. אולם אפשר לעשות בו שימוש לטוב.
כלומר בשכל אנחנו יכולים להגדיר טוב ורע מוחלטים. במציאות, לעומת זאת, הדברים פחות ברורים.
לפיכך יש חשיבות למיקום מוקד הדיון. בעולם "האידאות" השכלי, בו יש מקום להמשגה ברורה, או בעולם המציאות שבו המושגים מקבלים נופך סוביקטיבי עמום.
בנוסף כמו בכול מסע, שאלה חשובה היא מה מקווים למצוא ולאן רוצים להגיע.

מירנדה, ברוך שובך!

אכן כדברייך, יש הבדל בין המתמטיקה [וכדומה] לשאר המדעים. הסיבה לכך כי במתמטיקה אנו מתעלמים מהרקע של ה"אמצע". שהרי באמת 1+1=3 כי יש לך את שתי היחידות ואת מה שביניהן, אבל את חותכת את היחידות ומתעלמת ממה שביניהן. אבל במדעים האחרים את מתייחסת למציאות השלימה הרציפה, בה דרוש מבט לדקויות.
אבל הסיבה לסובייקטיביות היא הקושי. אנו אמורים להגיע גם שם להבחנה מדויקת כמו שהדגשתי למעלה בהבדל שבין הטוב לאמת. זה אולי תהליך שאין לו סוף אבל על כל פנים בתהליך ישנה התקדמות ליתר דיוק אובייקטיבי.

"אהבה"

שורש המלה היא "הב" כלשון הבה שהיא התמסרות לדבר מסוים. הפתיחה באות א' שבראש תיבה מורה על דבר הנובע מעצמו של המדבר [אעשה, אלך, אשמע וכו']. נלמד מכך שאהבה היא התמסרות עצמית. התמסרות היא כל מאמץ הנעשה להעדיף דבר על דבר. מבחינה זאת מתחילה דרגת האהבה מכל פעולה באשר היא מועדפת על המצב העצלותי ואכן כן אני אוהב להקליד כעת מאשר לא להקליד. אך התמסרות כזו היא אהבה "פחות מכשיעור" שלכן לא ישתמשו בה אלא ברמת מסירות גבוהה.
אהבת הזולת היא ההתמסרות למען טובת הזולת או למען היות בקרבתו. הרש"ר הירש ז"ל על הכתוב "ואהבת לריעך" מציין דרגות אהבה בין אהבה "ל" לאהבה "את". אהבה "ל" מצטיינת ברמה נמוכה של עשיית פעולות למען ואילו אהבה "את" היא התמסרות לנוכחות הזולת בדעת שהיא אינטנסיבית יותר [אבל לפעמים גם אנוכיית יותר וגם יותר תלויה בדבר].

לסיכום: המלה "אהבה" מורה על מסירות רצוי עבור רצוי יותר.
[לפ"ז מתפרש הכתוב "ואהבת וכו' 'בכל לבבך' היינו מסירות מה שלבבך כבר קשור אליו, 'בכל נפשך' היינו מסירות כל חיי נפשך, 'בכל מאודך' היינו מסירות אף מה שעדיף לך על החיים.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/26/2002 1:19:58 AM

ווט,

אהבתי את הגדרתך למושג 'אהבה', אם כי עלינו להודות שהיא מדרשית יותר מאשר לקסיקלית.
זאת, אלא אם כן, אתה מקבל את התיאוריה שלפיה לשורשים שמיים היו באופן מקורי רק שני עיצורי שורש (תיאוריה שלא כל כך מקובלת על בלשני ימינו).

הרחבת את הדיבור על ההתמסרות שבאהבה, אני הייתי מדברת אולי על ההתמזגות, ההתערות, ולעתים טשטוש הגבולות בין האוהבים, מה שבאמת קורה בעת מעשה האהבה.

כך או כך, כמו שהבאת מדבריו של הרש"ר הירש, יש להדגיש שיש סוגים שונים של אהבה, חלקם מקיימים את הפועל 'הב' כלשונו... האוהב יכול להיות תובעני ודורש התמסרות ולאו דווקא מתמסר בעצמו.

האם אהבה היא ר ג ש או שמה באהבה בא לידי ביטוי ה י ח ס? מה אתם אומרים?

"שכל"

התברר באשכול "מטאפיזיקה ואפיסטמולוגיה" שהמלה "אני" אין לה משמעות של ידיעה חדשה עצמית, אלא שהיא ליקוט לכל הידיעות, הבחירות וצורת גוף שמנקודת מבט מסוימת. הגאווה היא שמדמיינת את "אני" כ"משהו". חז"ל לימדונו שגם להחזיק את ה"אני" כעפר ואפר, זו כבר דרגה של גאווה. "נחנו מה" אפילו בלי האל"ף של "אנחנו", היא ההגדרה המדויקת ל"אני". בה השתמשו האחים הקדושים מנהיגי אומתנו שלא הייתה ביניהם קנאה ככל האחים הקודמים להם בהיסטוריה שלנו.

ובכן, כדין ה"אני" דין ה"שכל", רק "אתה חונן לאדם דעת" ואין מהות עצמית. המלה "שכל" היא המבט הכללי שיש לאדם על מציאות שלפניו. לעומת "סכל" בסמ"ך הסגורה, המסתכל ביש מסוים מורכב, משתכל ה"שכל" בשי"ן הפתוחה על הכלל במבט כללי הכולל רב ישים. שיא דרגתו היא בדעת עקרון העקרונות הכולל את כל הישים, כנאמר: "השכל וידוע אותי".

לעומת "דעת" הפשוטה דהיינו המתאחד עם היודע והבינה הבונה דבר מתוך דבר, מורה "שכל" על הנודע החודר באמצעות כל שלבי הבינה. ניקח לדוגמא אדם חדש בעיר הלומד את רחובותיה. בהתחלה הוא לומד לדעת איך מגיעים מרחוב אל"ף לרחוב טי"ת [הראשון ימינה ואח"כ השלישי שמאלה וכו']. זו "דעת" פשוטה. אח"כ מתוך כיווני הליכתו הוא מבין שרחוב טי"ת שוכנת מזרחית דרומה לרחוב אל"ף ויכול לחשוב גם על מסלולים חילופיים. זו "בינה". לאחר כמה פעמים במסלול, הוא משכיל בראשו ישירות את היחס בין רחוב אל"ף לרחוב טי"ת. זה "השכל". כאשר מאוחר יותר מתוך יותר הרגל והתבוננות הוא יכול כבר ללכת מרחוב אל"ף לרחוב טי"ת בצורה אוטומטית אינטואיטיבית בלי לחשוב על זה, הרי השכלו שב להיות דעה פשוטה.

לסיכום: המלה "שכל" מורה על מבט מתקדם של הדעת כאשר הבינה הוחדרה, טרם התמזגותה השלימה בדעת. זהו מבט על כללי החולש על כל נתיבי הבינה.

[ה"רגש" הוא צורה של הדעת, הרץ קדימה מעבר למעצור המלל. גם הרגש פועל לפי דעה, בינה והשכל, אלא שאינו מבוקר, כי הוא עדיין במסגרת הטוב ההרמוני הזורם הבלתי מנותח עדיין מילולית. מתרגשים כאשר אנו נפגשים במהות אליה יש לנו קרבת דעת אבל עדיין בלתי מדודה מספיק שנשלוט על מרוצתה. אני חושב שאין מלה שמורה על דבר שהוא רק רגש ולא שכל כי היסוד הוא בשכל ורגש זו עוצמת המרוצה של השכל. ניקח לדוגמא שמחה. השמח הוא שנודע לו שייחול מסוים שלו הושלם. מרוב קרבת הדעת לייחוליו, הרי בדרך כלל מתלווה גם רגש של אותה השמחה הנודעת בהכרה מילולית או תת-מילולית. יש מחקר על כאלו שנפגעו בחוט השדרה שאיבדו את תחושות הרגש, בכל זאת הם ידעו עדיין לשמוח וכדומה.]

"אני"

המלה "אני" אין לה משמעות של ידיעה חדשה עצמית, אלא היא ליקוט לכל הידיעות, הבחירות וצורת גוף שמנקודת מבט מסוימת. הגאווה היא שמדמיינת את "אני" כ"משהו". חז"ל לימדונו שגם להחזיק את ה"אני" כעפר ואפר, זו כבר דרגה של גאווה. "נחנו מה" אפילו בלי האל"ף של "אנחנו", היא ההגדרה המדויקת ל"אני". בה השתמשו האחים הקדושים מנהיגי אומתנו שלא הייתה ביניהם קנאה ככל האחים הקודמים להם בהיסטוריה שלנו.
"אני" מלשון אניה המפלסת לה דרך. פילוס יש בבקשת הבחירה של האדם. אם כי השימוש במלה כולל את הידיעה, הבחירה וגם את מצבי הגוף המתווך לידיעה והמאפשר את הבחירה, עיקר תחושת החשיבות של ה"אני" באה מהבחירות הנעשות מנקודת המבט המסוימת, מאחר והבחירה איך להתנהג היא מאפיינת את השוני בין אדם לזולתו יותר מאשר הידיעה והגוף שהם יותר נסיבתיים, הבחירה היא מתחילה ממנו. לעומת הידיעה שהיא המלאך שבין אלוקים לאדם [שכליאל] הבחירה היא המלאך העולה חזרה בסולם בין האדם לאלוקים.

לסיכום: המלה "אני" מורה על נקודת מבט מסוימת במציאות המתייחסת [לפי המצב כיום] לגוף אדם אחד המתווך מצב של ידיעה ושל בחירה. חשיבות ה"אני" ולכן המייצג העיקרי של המלה, היא הבחירה.

שחרית,

רק עכשיו קראתי ביתר דיוק את תגובתך על הגדרת "אהבה".

ובכן, מגמתי היא לקסיקלית ולא מדרשית וכן בכל שאר הגדרותיי. [עיסוקים מדרשיים, אני משאיר לסעודה שלישית וכדומה] אם יתברר שהגדרתי בצורה מדרשית שאינה מתאימה לדיוק הלקסיקלי, אז טעיתי ונא להעמידני על טעותי, שהרי זו מטרת הדיונים כאן להתווכח מלשון הוכחת האמת ולא להתנצח דהיינו להיראות כצודקים. [זה משאירים לפוליטיקאים ולעיתונאים]

חזרה ל"אהבה". את מתייחסת למושג כפי אשר נגנב בעולם המערבי. לשם הצניעות, אמשיל משל שמישהו מאד אוהב גלידה וקורא לאכילת גלידה "עשיית אהבה". אהבה היא מסירות ורוב בני אדם מתמסרים הרי להנאות, לכן ככל שגדולה ההנאה גודלת דרגת מסירות האהבה. לכן "תפסו" את המלה "אהבה" עבור מה שלדאבוננו רווח בעולם כאהבה הדומיננטית.

אנחנו מוצאים שקוראים שם כללי לפרטים החשובים שבו. ישנם הרבה שקוראים להם בוש, אבל "סתם בוש" הוא ג'ורג כי הוא החשוב שבהם. כך בתחילת התורה "ויקרא אלוקים, לאור, לרקיע, ליבשה, למקוה המים". במקרים אלו הפרטים עליהם נקרא שם הכלל הם העיקריים החשובים אובייקטיבית. אבל במקרה האהבה, עיקר האהבה האובייקטיבית היא להווה, אלא שבני אדם חוטאים בתאוותם ומצמצמים את האהבה לאיזור מהנה מצומצם ולמען איזור זה הביובי, הקריבו את המונח הקדוש "אהבה".