(ד) ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד:
(ה) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר:
רש"י פירש כי בדברים אלו יש רמז לכיבוש ממלכות עשו בידי המשיח. מדרש זה משתמש בדמותו של עשו כסמל למלכות הרשעה של הדורות הבאים, מימי חז"ל ועד היום.
אבל אם נתבונן בפסוקים של הפרק (א'-ל') ובמיוחד כ-כ"ג, מתקבלת תמונה שונה.
ראשית, משה רבנו מבהיר לעם ישראל את התמונה ההיסטורית כי תחלופת העמים במקומות מושבם היא ברצון ה'.
שנית, רצון ה' הוא כי בני עשו יישארו במקום מושבם, ועם ישראל לא יפגעו בהם לרעה.
הדברים מסתברים. שוב, אם נתעלם מן הזיהוי שהתפתח מימות חז"ל ואילך, עשו=רומא=המעצמה השלטת בעולם כרגע, ונראה את בני עשו אך ורק כבני עשו ההיסטורי, אחיו של יעקב, נבין היטב כי ה' לא רצה שעם ישראל יקחו מהם את נחלתם.
אמנם, עשו לא היה צדיק גדול, אבל לפי פשט הכתובים הוא גם לא היה רשע כפי שחז"ל הציגו אותו. כשחזר יעקב לארץ, הוא יצא לקראתו עם 400איש, צבא שלם, אבל לאחר שיעקב ריצה אותו בחכמתו ובענוותו, נוצר ביניהם סוף סוף קשר אחווה. יעקב לא רצה לטפח את הקשר הזה יותר מדי, מטעמי חינוך, ובצדק, אבל השלום והאהבה של עשו נותרו במקומם. בסופו של דבר, ללא צורך באמצעים אחרים, עשו מעצמו עזב את ארץ ישראל עבור יעקב, ופנה לארץ שעיר. ה' נתן לכך את הסכמתו, ולכן עם ישראל אינם צריכים לפגוע בטריטוריה של עשו. הכתוב אפילו מכנה אותם "בני עשו אחיך!".
התפתחות דמותו של עשו במדרשים ובדורות הבאים היא נושא מעניין שראוי לאשכול בפני עצמו (אולי באשכול משיח ואולי באשכול אחר). כאן באתי רק להראות כיצד עיון במדרש וברש"י ללא התבוננות בפסוקים עצמם עלולים להשכיח מאיתנו את הפשט הפשוט של הכתובים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-14/7/2002 13:43
מיימוני, רק אם תוכל רגע לעצור ולעיין בפרש"י פרק א' פסוק ז'.
ז"א שאם ישראל לא היו חוטאים, היו לוחמים בעמון,מואב ובעשיו והיו מקבלים את ארצם מיד.
ורק לאחר שחטאו השתנה הכל. וראה שם את השפתי חכמים.
נשלח ב-14/7/2002 14:08
ערך
עיינתי ברש"י, אבל איני מוצא שאמר את מה שייחסת לו.
בפסוק נאמר: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו וגו'".
רש"י: ואל כל שכניו - עמון ומואב והר שעיר.
היכן כאן כיבוש שהובטח?
רק השפתי חכמים מסביר בדעת רש"י:
יש מקשים והא כתיב אל תתגר בם מלחמה?
ושמא יש לומר אילו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ עשרה עממין, כאשר נשבע לאברהם, והחטא גרמה להן שלא נתן להם אלא ארץ שבעה.
כלומר, שהכוונה של משה היתה שיכבשו, ואחר כך לא כבשו.
האם פירוש שפתי חכמים מוכרח ברש"י? לכאורה, אילו רש"י היה סבור שיש סתירה בין הפסוקים וההסבר הוא שבמחשבה ראשונה היה לתת את כל הארצות, גם של עשו, לישראל ורק החטא גרם, היה עליו לומר זאת יותר במפורש?
יש מקום לתירוץ אחר אליבא דהשפתי חכמים. מעניין לבדוק את השבועה לאברהם, אולי עשרה עממים לכל זרעו, וחלק מן ההבטחה התקיים בעשו?
(פצצה, הא?).
על כל פנים, איני רואה הוכחה לדבריך, ערך, לא מרש"י על כל פנים.
מלבד כל זאת, כבר הבהרתי בתחילת האשכול שהמטרה היא לבחון את הפסוקים כפשוטם, ורק אחר כך להשוות ולראות איך אנו קוראים אותם לאור פרשנות חז"ל והדורות הבאים. מבחינה זו, אין הבדל בין דברי רש"י שלעתיד לבוא ייכבש הר עשו לבין הקביעה שכבר עכשו ראוי לעשות כאן. עשו מוצג במדרש כרשע, שראוי ליטול ממנו כל מה שיש לו, ולדעתי פשטות הפסוקים היא אחרת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-16/11/2002 23:38
מה דעתכם על הפתגם המצמרר
"ימותו הקנאים"
מה עומד מאחוריו
למה הקנאים מצטיירים כשנואי נפשו של כל אדם?
נשלח ב-17/11/2002 00:47
הקנאי רואה בדבר שהוא מקנא עבורו את קניינו שלו ולכן נמצא עויין את שאינו מכבד את קניינו וזה מה שמשניא אותו.
בנוסף, הרי רוב הקנאים אין קנאותם מטוהר תמים, אלא ממהילות רשע.
כבר אמרו שרק שמואל הקטן האומר בפרקי אבות "בנפול אוייבך אל תשמח" הוא הראוי לתקן את ברכת "ולמלשינים" מאחר וכוונתו טהורה ללא שמחה לאיד ורק על כאלו ניתן לומר "יחיו הקנאים ותינתן להם ברית שלום" [אם כי גם לגבם יש קטיעה בוא"ו].
נשלח ב-23/11/2002 19:36
הביטוי הזה ממשיך עדיין לזעזע אותי.
ראיתי אותו לפני זמן על מכונית - כנראה חדשה -ואז עדיין לא הבנתי מה זה בא לומר...
עד שדנים ברותחין את הקנאים, את אלו שראויים לרותחין, יש לתמוה, אפילו לכעוס, על אלו שמסוגלים להשתמש בביטוי גס כל כך.
הקנאים שאליהם הם פונים אינם עומדים לפנינו. אנו, שרואים את הסטיקר ואת מי שמשתמש בו, רואים אדם שמוטב לעסוק מה שפחות בתכונותיו.
קנאות שלא לשם שמים היתה תמיד בעיה בעם ישראל. תופעה כמו אלו שמשתמשים בביטויים כה חמורים נראית לי חדשה בהרבה. רק בשנים האחרונות יש לגיטימציה מלאה לאלימות מילולית וגרוע מזה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-23/11/2002 22:24
מיימוני, הכוונה לאו דוקא לקנאים שבתוכנו אלא לכל קנאות חשוכה שאינה רואה דבר מלבד קנאותה.
גם לאחר דבריך, שבאמת מלמדים קצת זכות על המשתמשים בביטוי, איני מסכים שראוי להשתמש בו.
ראשית, מהטעם שאמרתי, שהרי הקנאים אינם לפנינו, והאדם שמבטא את עצמו במלים קשות כאלו עומד ועוד מתרברב בסטיקר שלו.
שנית, מפני שלמה להרוג קנאים? למה לאחל להם מיתה?
אולי כדאי להזכיר את המעשה המפורסם בר' מאיר ואשתו ברוריה. היו בריונים שהיו מצערים אותו. רצה להתפלל עליהם שימותו. הזכירה לו פסוק בתהלים, שימותו חטאים ולא חוטאים, כלומר יעברו החטאים מהעולם והחוטאים יעשו תשובה. (דבריה לא היו פשט נכון בפסוק, כי חטאים שם הוא שם עצם שפירושו חוטאים, אבל הרוח היא העיקר כאן). קיבל את דבריה, התפלל שיעשו תשובה, וכן היה.
אז מדוע לא לאחל: יחזרו בתשובה הקנאים
או: ילמדו להתאפק הקנאים
או אפילו: ילמדו לפרגן הקנאים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-5/12/2004 14:20
מימוני וכל חכמי אתרא וירטואלי הדין,
הביטוי הנפוץ ימותו הקנאים איננו מתייחס לבעלי קנאות (נ קמוצה) אלא לבעלי קינאה.
וכבר אמר החכם במשליו:
"ורקב עצמות קינאה"
והביטוי "ימותו הקנאים מטרתו להפגין אגואיזם וחוסר התחשבות מינימלית ברגשותיהם של אלה שטרם התגברו על מידת הקינאה.
האומר בפרקי אבות "בנפול אוייבך אל תשמח" הוא הראוי לתקן את ברכת "ולמלשינים" מאחר וכוונתו טהורה ללא שמחה לאיד ורק על כאלו ניתן לומר "יחיו הקנאים ותינתן להם ברית שלום" [אם כי גם לגבם יש קטיעה בוא"ו].
