כאשר הדבר נוגע לכסף ....

"כאשר הדבר נוגע לכסף א"א לסמוך על איש"!

טענה זו היא ההצדקה לצורך בהשגחה מ"בחוץ" על (מקומות) אוכל, אף כאשר בעל המקום הוא "דתי".

האם ניתן לסמוך על רבנים משגיחי כשרות?

בערעור לפני בית המשפט העליון, (בג"צ מס' 29/4493, מרבק - בית מטבחיים בע"מ נגד הרבנות הראשית נתניה ואח'), טענה העותרת, שחרף ההכשר הפיקוח על מפעליה ע"י המועצה הדתית בעיר תל-אביב-יפו, סירבה הרבנות הראשית בנתניה, להעניק תעודות כשרות לבעלי חנויות האיטליז אשר ישווקו את מוצרי העותרת בעיר נתניה.

סירובה של הרבנות נתניה להעניק את תעודות הכשרות, הושתת על הילכת "שחיטת חוץ", (שאול מהמושג "שחוטי חוץ"- שחיטת קדשים מחוץ לבית המקדש), שהיא "הלכה" שנהגה בקהילות ישראל במשך דורות, ואשר משמעה הינו איסור על מתן הכשר לבשר אשר נשחט מחוץ למקום היישוב שעליו מופקד הרב נותן ההכשר.
ואילו לטענת העותרת, הלכת "שחוטי חוץ", אינה הלכה המצויה בתחום ה"גרעיו קשה" של דיני הכשרות, ולכן אין נותן תעודת כשרות לפי "חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983", יכול להתחשב בה, בסירובו לתת תעודת כשרות.

הלכת "שחוטי חוץ" גם אינה "הלכת שו"ע", ותוקפה הוא רק מתוקף "סמכות הקהל" לתקן תקנות עבור הציבור המקומי-"תקנות הקהילות", שהן בתוקף רק במקום בו היתה התקנה.

בפוסקים מוזכרים שני טעמים לתקנת "שחוטי חוץ":

א. חשש לכשרות הבשר המובא מחוץ לערים.

מכיוון שבכפרים ובעיירות קטנות היו שוחטים שלא היו בקיאים בהילכות שחיטה, או שהם לא "עמדו" בדרישות ההלכה באורח חייהם. כמו כן, גם היו בעיות שנגעו ישירות לכשרות הבשר, אף אם שחיטתו היתה כשרה, (למשל, אם לא הדיחו את הבשר מן הדם שבו תוך שלושה ימים מזמן השחיטה). ומאחר ולא רצו לסמוך על כשרות הבשר שהובא מחוץ לעיר, אסרו על מכירת כל בשר שנשחט מחוצה לה.

ב. טעם כלכלי:

כדי לשמור על פרנסתם של השוחטים המקומיים, והן כדי שיהיה ניתן לגבות מסים מהשוחטים המקומיים לקופת הקהילה. ומי ששחט מחוץ לעיר ולא תחת פיקוחה של הקהילה לא שילם מס זה, בכך פגע בהכנסות הקהילה.

מקורות:

יד אפרים, שו"ע, יו"ד, א, יא, דרכי תשובה, שו"ע, יו"ד, סה, ס"ק צד, שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, ח"ב, כב, שו"ת חתם סופר, ח"ה, חו"מ, קיז, שו"ת חיים ביד, ב. שו"ת מנחת אלעזר, ח"ג, ז.

הטעם הכלכלי הופיע גם בתצהיר שהוגש לבית המשפט מטעם הרבנות נתניה, שבו נאמר, בין היתר: "אם העותרת אכן תצליח בעתירתה, יתכן ובית המטבחיים העירוני יסגר, ואז שום בעל איטליז לא יוכל לבצע שחיטה בנתניה. במקרה כזה אכן תהיה בעיה בהחזקת כל המפקחים, השוחטים והמנקרים בנתניה. כמו-כן במקרה כזה יימנע ממירב תושבי נתניה, המקפידים שלא לאכול משחיטת חוץ, מלאכול בשר כשר כלל".

בקטע זה של תצהיר הרבנות, ישנה דאגה לבודדים (אם ישנם כאלה בעיר), שאינם אוכלים בשר אלא אם כן הוא מ"שחיטה מקומית", כמו כן יש בו דאגה לגורל מוסדות השחיטה המקומיות, שהם המפקחים, השוחטים והמנקרים בנתניה, אך לא לצרכי כל אותם תושבי העיר נתניה, שאף אינם יודעים "שחיטת חוץ" מהי, שהם רובם של בני העיר.

שימוש בתקנות קהלות כפריות שהיו בפולין, לפני מאות בשנים, כדי להגן על אינטרסים מקומיים ופרטיים במדינת ישראל של היום, הוא טיעון של רבנים שעבורם מדינת ישראל היא שטעטיל.

אך שלא כמדינת ישראל, שבה יכול כל מי שנפגע מהחלטות שרירותיות של מוסדות רבניים, לפנות לבית המשפט ולקבל את הגנתו, הרי לא כך הוא בגולה, שבה יכול רב שהשתלט בעזרת הרבנים חבריו, על ארגון ההשגחה על הכשרות ה"קהילתי", להחליט על הטלת איסור שימוש בבשר כשר משחיטה שמחוץ לעיר, באיטלזים ושירותי המזון שתחת השגחת הארגון הקהילתי, ולפרסם ברבים לציבור עמי הארץ בעירו, שהוא פועל "חוקית" לפי הלכת שחוטי חוץ.

הוא יכול לעשות כן, עד שהוא תופס "בטחון מופרז", ומתברר להם, שהם יצרו גולם שקם על יוצריו.

כפי שהוא ב...

על "איסור ההונאה בכשרות", ועל "המתח בין דת ומדינה בענייני כשרות", ראו:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/69-2.htm

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/86-2.htm