האם ההלכה היא שלמה?

באשכול סמוך מתנהל ויכוח רציני ביותר, האם מבחינה עקרונית (זאת אומרת כאשר לא לוקחים בחשבון שיקולים טקטיים כאלה או אחרים) , ההלכה דורשת לחטוף ילדים חילוניים מבית הוריהם אם אין דרך אחרת להבטיח שהם יגדלו כאנשים דתיים. ידידי מיכי שאני מעריכו מאד, משוכנע ש"אין הדבר צריך לפנים" שהתשובה חיובית (למען הסר ספק הוא מסייג זאת משיקולים טקטיים , ואף מצהיר על תחושת חוסר נוחות אישית ממציאות הלכתית זו, אם מישהו היה מודאג).

בלי להיכנס לכל הטענות והמענות בעניין זה , כולם מודים שהעניין הזה לא נידון בפני עצמו מעולם (וגם אם מישהו ימצא איזה תשובה נידחת , הרי שהמצדדים במסקנא הנ"ל אינם סבורים שהם זקוקים למשהו מעין זה).

הטיעון ההלכתי בזכות חטיפת ילדים הולך בערך כך:

א. חשוב מאד לדאוג לכל יהודי שיקיים מצוות, בכל דרך אפשרית.
ב. לא מצאנו בהלכה מעמד מיוחד לקשר בין הורה לבין ילדו.
ג. מא' וב' ברור שאין שום מקום אפילו לשקול שהקשר בין הורים לילדים יכול לעמוד בדרך למימוש המטרה שבסעיף א.
ד. מסקנה זו מחוזקת מכך שמהב"י משמע שלצורך המטרה הנ"ל מותר לחלל שבת. והרי לא יעלה על הדעת שחילול שבת קלה מחטיפת ילדים.

כאשר ישב הב"י וכתב את הכרעתו ההלכתית בסוגיית חילול שבת בכדי להציל מהמרת דת , הוא לא יכול היה לחלום ש450 שנה אחריו יבוא מישהו וישתמש בהכרעה זו כדי להוכיח שיש לחטוף ילדים . בוודאי שכך הדבר לגבי כל הפוסקים שלא מצאו הזדמנות לעסוק בשאלת המעמד ההלכתי של הקשר בין הורים וילדים.

אין בכוונתי לשחזר כאן את הויכוח על הנושא הספציפי הזה כי שם מקומו, אבל אני רוצה להשתמש בזה כדוגמה למחלה כללית שההלכה סובלת ממנה, כאשר מנסים להחיל אותה על שאלות שהמציאות מודרנית מעוררת.

לצורך הדיון הבה ננסה לחשוב על מצב שבו יש באמת אפשרות לנהל מדינה על פי התורה.

הויכוח סביב נושא הכפייה הדתית תמיד מתנהל בין הצד הטוען שאין מקום באופן עקרוני לשום צורה של כפייה , לבין הצד הטוען שאין דבר בעולם זולת רצון השם שעם ישראל ישמור מצוות ולכן אין מקום לכל שיקולים אחרים זולת שיקולים טקטיים , מה יועיל יותר לאותה מטרה יחידה.

מכיוון שאנשים אינם מתארים לעצמם במה מדובר, הכל נשאר בתחום המופשט שבו אין שום מקום למשהו באמצע והכל קטגוריות מוחלטות. אבל כמו שכתבתי באשכול ההוא , אם נעיין בספרי היסטוריה , ניווכח שתמיד בכל מצב היו בחברה קבוצות שונות עם מנהגים שונים ותפיסות שונות. ברוב הזמן מדינות נשלטו על ידי משטרים לא סובלניים , שלא נרתעו משימוש באמצעי כפייה אכזריים. ועם זאת קבוצות שונות המשיכו בדרך כלל להתקיים ושרדו. אנו רואים שיש מדריגות רבות בכפייה ולכן זה לא מספיק להתייחס לשאלה העקרונית.

אין שום בסיס להנחה שמשטר שמתנהל על פי התורה לא יצטרך להתמודד עם אותם בעיות בדיוק שהתמודדו אתם משטרים עריצים אחרים. אין שום סיבה להניח שלא יהיו קבוצות גדולות של אנשים שלא ירצו להיענות.

אם חושבים על זה ברמה המעשית מוכרחים לענות על השאלה מה בדיוק ההלכה דורשת בכדי להשליט את חוקי התורה וכיצד בדיוק יש להתמודד עם כל סוג וצורה של התנגדות.

אם ננסה למצוא תשובות מפורטות לשאלות כאלה בהלכה , לא נמצאם. יש הלכות מפורטות על אופן ההתנהגות בבית הכסא , אבל אין שום דבר לגבי השאלה כיצד יש להתמודד עם קבוצת מפגינים נגד המשטר או עם קבוצת הורים שאינם רוצים לקבל את תכתיבי השלטון בנוגע לחינוך ילדיהם. ההלכה לא באמת התמודדה עם שאלות כאלה.

כיצד מגלים אם כן מהי העמדה ההלכתית? כאן התפתחה גישה קלוקלת שאנו מוצאים אותה רבות בהקשר הזה של שאלות מדינה. לכל שאלה שעולה יש למצוא דרך לתרגם את הבעיה למונחים הלכתיים . מכיוון שבעבר הרחוק היה מלך בישראל ויש כמה הלכות לגבי עניין זה, צריך רק להחיל את הקטיגוריה הזאת של מלוכה על איזשהו מוסד שקיים כיום. מכיוון שבכל זאת התקיימו בעבר צורות מסוימות של אוטונומיה יהודית , נשתמש במה שהתפתח בזה לצורך ענייננו.

אבל גם לאחר שנלקט כל זה ליקוטי בתר ליקוטי הרי לא נמצא מספיק חומר רלוונטי. כאן אנו נכנסים לממלכת הדמיון היוצר של פוסקי הלכה לא כל כך אחראיים שמסוגלים, למשל, להסיק מזה שאשה שאינה מסכימה לעלות עם בעלה לא"י יוצאת בלא כתובה , שבשום אופן אין לסגת מאף שעל של אדמתינו הקדושה (והשוו זאת עם תשובתו של ר' משה פיינשטיין בעניין, שאמר בפשטות, שאין לו שום מושג כיצד בכלל מתחילים לדון בשאלה כזאת).

בסופו של דבר הבסיס היחיד לדיונים האלה הם קביעות הלכתיות מסוימות בעלות אופי כללי ביותר. בנידון הכפייה, למשל, יש בידינו רק את הידיעה שההלכה דורשת מאתנו לדאוג שכולם יקיימו מצוות והתייחסות לכמה מצבים מעשיים (כמו כופין אותו עד שתצא נפשו , במי שבידו לקיים מצוות עשה ואינו רוצה) . מצד שני לא קיים בהלכה עקרון של איזון בין ערכים שונים , כמו שקיים בכל מערכת חוקתית (מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היה צורך ליצור ולפתח כזה). לכל מערכת חוקתית יש מטרות על , אבל אי אפשר ללמוד ממטרות העל , מה יש לעשות במצבים מעשיים. כי מלבד הקביעה במונחים מוחלטים מה חשוב ומה לא , יש צורך בקביעות מפורטות כמה רחוק יש ללכת בשביל כל דבר, איזה חששות יש לחשוש .

היעדרו של עיקרון כזה בהלכות מדינה מביא לסחרור של קיצוניות אורווליאנית הזויה . באשכול ההוא הבאתי דוגמה , שבדומה לשיקוליו של מיכי אין שום ספק ואין זה צריך לפנים , שלפי ההלכה שבידינו יש להתקין telescreen בכל בית כדי לפקח על אותם שאנו יודעים עליהם שהם שומרים מצוות רק בגלל חששם מנחת זרועם של פקחי משרד הקדושה , שחלילה לא יעברו עבירות בצנעא. הרי אין ספק שללא פיקוח כזה הם יעברו עבירות חמורות ביותר . אם מכין אותו עד שתצא נפשו , בוודאי שאין לחשוש לפרטיותו. אתן לכל אחד להמשיך לטוות את חוט המחשבה הזה ברעיונות מקוריים משלו שיצוצו במוחו הקודח.

ברגע שנותנים תוקף מוחלט לערך אחד ואין מאזנים אותו בערכים אחרים, אין באמת גבול . אבל ההלכה איננה באמת כל כך אורווליאנית . אי אפשר אמנם לומר עליה שהיא תואמת את התפיסות הליברליות של ימינו , אבל באותה מידה אין בסיס להנחה שהיא דוגלת בשיטות של הק.ג.ב. אבל בשביל המתדיינים בזה הכל אחד (זה מביא לאבסורד שבו באשכול העוסק בחטיפת ילדים , מיכי שלנו מכריז שהוא מוטרד מהיעדר הסובלנות והפלורליזם בהלכה, כאילו אנו מתעסקים כאן באי התאמתה של ההלכה להכרזה האוניברסלית על זכויות אדם של ארגון האומות המאוחדות).

אבל הדבר פשוט בתכלית , שאי אפשר לבסס משנה שלימה על האופן שבו צריך להתנהל במציאות המודרנית , על כמה הלכות לאקוניות. כל הקיצוניות הזאת לכאורה , לא נובעת ממה שכתוב בהלכה, אלא ממה שלא כתוב בה. לא מצאנו בהלכה מעמד לקשר בין הורים ולידים, לא מצאנו זכות לפרטיות וכן הלאה וכן הלאה.

אבל יכולות להיות סיבות רבות למה משהו לא כתוב . אולי באמת יש בהלכה מעמד מיוחד לקשר שבין הורים וילדים וכדומה, אלא שזה לא נכתב בשום מקום , כי לא היתה הזדמנות מתאימה? הלא כך הוא המצב בכל מערכת משפטית , שרק המפגש עם הניסיון והמציאות מביא לידי כך שדברים מקבלים ניסוח מפורש. הלא אין לצפות שמעצבי ההלכה יכלו לצפות כל השלכה של הכרעה שלהם אלף שנה אחריהם.

אולי ההלכה באמת לא שלמה , ויש דברים שאין לחפש את התשובה עליהם במקורות? אולי יש מקום לעוד מערכת עניפה של עקרונות שמתייחסים למציאות שלנו וההלכה שותקת לגביהם?

נאך,

אמנם הסימנים הללו שייכים לאשכול הסמוך, ובאשר לשאלה שבכאן לכשאפנה אשנה.


מיכי

היש צורך להזכיר את " יהדות, עם יהודי, ומדינת ישראל " של ליבוביץ ?

נאכאמאל נישט

שים לב, שאינני בא ליישב את ההלכה עם הנאורות. אני יודע שההלכה היא לא סובלנית ובעד כפייה. אם זאת אני סבור שאי אפשר לבנות משנה שלימה של הלכות כפייה ממעט החומר ההלכתי שבידינו.

באשכול הסמוך טען מיכי שהוא לא מכיר הלכה פשוטה יותר. טענתי הוא שהפשיטות הזאת אינה תוצאה של דעת ההלכה האמיתית , אלא של אשליה אופטית מסוימת ואבאר:

ההלכה בדרך כלל איננה פשוטה, ואי אפשר מתוך ידיעת העקרונות הראשוניים , לדעת מהי ההלכה בפרטות בכל מקרה ומקרה. כאשר כתוב משהו על האיסור לברור אוכל מתוך הפסולת או על איסור הוצאה לרה"ר, אדם היה יכול לחשוב שזו הלכה פשוטה שבפשוטים . העובדה היא , אבל , שלכל הלכה כזאת נוצרו מערכת של הגדרות והבחנות והבחנות משנה, מהו אוכל ומהו פסולת מהו הוצאה מהו ברירה מהו רשות הרבים ומהו רשות היחיד , עד שמי שלומד הלכות אלו כמעט שאינו מוצא ידיו ורגליו, כידוע.

ההלכה בדרך כלל איננה צפויה עד כדי כך, שצריך רק לדעת כמה יסודות פשוטים בכדי להסיק על הלכה בפרטות.

אבל אילו הלכות שבת היו הילכתא למשיחא, ולא היו מתפתחים באמצעות המפגש עם הניסיון, היינו נשארים עם ההגדרות הראשוניות , ואז אנשים כמו מיכי היו חושבים שגם זה הלכה פשוטה ואין צורך לחשוב פעמיים לפני שמדמים מילתא למילתא . פשוט שאילו היו מנסים לפסוק בהלכות אלו אך ורק מתוך עקרונות ראשוניים, היו מגיעים למסקנות רבות שהם הפך ההלכה כפי שהיא בפועל.

הפשטות שמיכי רואה בהלכות כפייה, היא לא פשטות , אלא היעדר מקורות , מה שמאפשר לו לקחת את העקרונות הראשונים , הלא מעובדים, ולהסיק מהם בפרטות לגבי שאלות שמעולם לא נידונו. אני טוען שאילו נושא הכפייה היה מתפתח כראוי לנושא כזה (אין ספק שנושא כזה שווה לפחות כמה סימנים בשולחן ערוך), היינו מקבלים הלכה מעט יותר מורכבת ואני משוכנע שהרבה ממה שנראה למיכי או לך פשוט, היה מתברר כלא פשוט בכלל.

זה נכון שאנו מוצאים בהלכה מושגים של כפייה , אבל זה לא מספיק בשביל ללמוד הלכה לגבי אמצעים שלא פורשו או לגבי תנאים שלא פורשו. גם אם מישהו חושב שהוא יודע מהי מטרת ההלכה.

מציץ,
ההנחה שלך מבוססת על כך שיש תורה העוברת במסורת ולכן בנושאים שיש לנו מסורת, כגון הלכות שבת, אנו יודעים איך לנהוג, משא"כ בהלכות כפיה.
אולם מה תעשה לדעת חכמי הפורום, המתבססים על אילנות בני ברקים גבוהים, וסוברים שכל הלכה צריך לפסוק מחדש ממקורותיה הראשונים, האם הם יפסקו בהלכות כפיה כמו שהם פוסקים בהלכות שבת?

תוקן על ידי - אריק123 - 29/05/2005 12:08:53

מי שחושב שיש לפסוק מחדש ממקורותיה הראשונים, ודאי גם יודע שלא מסיקים מהתוצאות על הסיבות

מייציץ,
משום מה גם איתך אני נוטה להסכים בימים האחרונים...

ובכלל האמירות ה"הלכתיות" המנותקות מכל הקשר רלוונטי, מורות בעיני על העדר שיקול דעת הלכתי, באופן חמור.
מודה שאין לי אפילו קצה חוט כדי "להוכיח" את דברי, איך בכלל אפשר להתדיין עם טענות ברוח "דבר הידוע לכל בר בי רב" וכו', כשמכילים אותן על מציאות חיים שונה מהותית באופן ראדיקלי מזו אליה מתייחסים המקורות ההלכתיים...
לא נותר לי אלא לעמוד פעור פה (בערך ככה: ) ולהביע איזושהיא מחאה, לא זו דרכה של תורה...

א. אינני בטוח שיש משמעות הלכתית לדיון התאורטי שאיננו מיושם בגלל המציאות שבה אנחנו חיים. ובוודאי שדיון "עקרוני" זה שמתעלם מהמציאות לא יכול להכיל שום הלכה פשוטה וברורה!
היכולת להעביר פסקי הלכה שנכתבו במציאות חיים ומשטר שונים לגמרי ולהנחית אותה במציאות ימינו איננה מקיימת את ההלכה אלא פוגעת בה פגיעה אנושה!
אין לנו ברירה לדעתי אלא להכיר בכך שחלק מהלכותנו מחייבות התייחסות ובחינה מחודשים ברמה העקרונית אל מול מציאות חיינו הנוכחית
ב. שאיפתם התאוקרטית של חלק ממשתתפי הפורום מעלה בעייני כמה שאלות חשובות ומשמעותיות הראשונה שבהם לעת עתה
האם באמת מחוייבים אנחנו לשאוף אל עולם מונרכי? האם המלוכה היא דרך השלטון המחוייבת לפי ההלכה?
כמובן שאני מכיר את הלכות מלכים של הרמב"ם ואת ספר המצוות אך לאור דברי אברבנאל ועוד כמה הוגים בני זמננו על אפשרויות אכותיות יותר מבחינה מוסרית ואנושית האם ניתן לשאוף למדינה אידיאלית מבחינה הלכתית שאין בה מלך אלא שלטון דמוקרטי נאור יותר שינהל את חיי האומה?

תוקנה שגיאת הקלדה לבקשת הכותב. (קעלעמר)


תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 03/06/2005 1:45:32

איפה יוסל 'ה ?! (נאךאמאלנישט)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1391936

_________________

בברכה

אלי_כין, הרשה לי לערער על דבריך. מדבריך עולה (אם כי רק בתחום המדיני) כי במקום שההלכה לא מתאימה, לכאורה, לצורת החיים המודרניים, עוול הוא להשאירה כפי שהייתה בדורות עברו, ומחובתו של כל אדם הדואג לשמירתה ותקינותה של ההלכה, לדרוש שהיא תתוקן בהתאם למציאות ימינו אנו.

אמת שאתה הגבלת עצמך לתחום המדיני, אך מה ימנע מכאן ואילך להרחיב את ההלכה, בהתאם לרוח הזמן והמקום? הרי מובן מאליו שמוסריות הלכתית לא קיימת רק בתחומים המדיניים, ושכמו שאפשר לערער על השאיפה למשטר מונארכי, כך אפשר באותה מידה, לערער על שאר המצוות שאינן מתאימות לרוח הזמן, דוגמת, ברית מילה ודומיה. בהם, על פי השקפת העולם המערבית, מתבצעת כפיה כל שהיא של השקפת עולם. במקומות רבים עונש המוות נחשב מעשה לא מוסרי, אף הוא. האם יעלה על הדעת לערער על מה שכתוב במקומות כה רבים בתורה, לגבי קיומו של עונש המוות?

אמת שבהשקפת העולם המודרנית, ישנם בהלכה דברים שנראים לא תואמים לרוח התרבות והליברליזם. אין זה מחייב שהטעות נעוצה בהיותה של ההלכה מיושנת ופרימיטיבית, ולהפך. כמו שלא יעלה על הדעת לבטל את ברית המילה, עקב היותה מעשה כפייתי לא הומאני ולא מוסרי בעליל, כך לא יעלה על הדעת לשנות אפס קציה של הלכה, ולו בהלכות מדינה (שאולי, בגלל חוסר רלוונטיותן באלפיים השנים האחרונות, נראה שהינם פחות הלכתיים ויותר נתונים לשיקול דעת מודרני) שהם חלק אינטגרלי משלמות ההלכה והתורה.

מלך, ושלטון מונארכי, אינם בהכרח ערובה לשלטון נאור פחות. גם הדמוקרטיה עלולה להחריב את עצמה ולהביא לכפיית שלטון הרוב באמצעות חקיקת חוקים דמוקרטיים בעליל (ראה : גרמניה הנאציונלסוצייאליסטית). על פי הכללים שהתורה מציבה בפני המלך, אמור זה האחרון להיות שליט של חסד ולא של כפיה. גם המלך המוזכר בנביאים ובתורה, הוא סוג של שלטון העם, גם אם בצורה עקיפה קצת יותר מצורת הבחירות הדמוקרטית של ימינו. אין ערובה לכך כי הדמוקרטיה, כפי שהגו אותה גדולי ההוגים המדיניים של כל הזמנים, החל מאריסטו ביוון, וכלה בלוק ובמונטסקייה, תהיה הוגנת יותר, מוסרית יותר ונאורה יותר, משלטון המונארכיה המוצע בתורה.

_________________

דאוטון

דאוטון
יעיין מר בספרו של קרל פופר 'החברה הפתוחה ואויביה'.