דיון בשריפת גווית המת (בעיות של ריפורמים)

ועוד זאת, מפרויקט השו"ת.

שו"ת ישמח לבב חלק או"ח סימן ז:

עוד היו דברינו בלשון התוס' תענית דט"ו ע"ב ד"ה ונותנין אפר מקלה ובדף ט"ז ד"ה אפר מקלה שכ' וז"ל, ואותו אפר הוי מעצמות אדם שהרי האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היו עצמות, עכ"ל. והוא פלא. ומצאתי בהגהות הגאון יעב"ץ על הש"ס שתמה ע"ד התוס' וז"ל, נ"ב צ"ע אך זר הוא ותמה על עצמך מאיזה עצם אדם יהיה אפר זה ואיה ימצאוהו, וכי ישרפו עצמות אדם דוקא שגם באפר של עצים יש זכרון לאפרו של יצחק, אדרבא משם ראיה שא"צ לאפר של עצם אדם שהרי יצחק לא נשרף אלא אפר של עצם, שנשא לצורך עקידתו ונשרפו ונעשו אפר זהו שקרוי אפרו של יצחק, לכן באפר של שריפת עצים בעלמא יהיה זכירה זו, זה פשוט ומוכרח שלא כהתוס' שהם ודאי זרים מאד גם בלאו הכי כמו שכתבתי לעיל, עכ"ל. אמנם ה' בית דוד על המשניות כ' דצריך למחוק תי' אדם וא"צ רק שיהיה מעצמות, דעצמות העקידה של איל היו, עכ"ד. והרב שושנים לדוד שם כ' על דבריו וז"ל, ולא תאבה לו דבשאר עצמות דעלמא שאינם של אדם אין שום זכר לעקידה, אע"ג דהתם היה איל מ"מ נראה לפניו כאלו הוא יצחק וכדאמרינן אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח והא ודאי לאו דיצחק הוא, ולפי דרכו של הב"ד לא ידעתי למה לא הגיה עצמות של איל במקום אדם, עכ"ל. הרי שדברי התוס' הנז' דשו בהם קמאי ובתראי. זה מה שהשיגה ידי כעת ותו לא מידי. נאום ישמ"ח הי"ו.


ובשו"ת חלק לוי (חיו"ד סי' קכה):

אם נקבר ראשו ורובו נתקיימה בזה המצוה של קבור תקברנו. וממילא מותר לשרוף את חלק הנשאר. ולפ"ז מיושבים ד' התוס' תענית (טו:) ד"ה ונותנין אפר מקלה, וז"ל: ואותו אפר הוא מעצם אדם, שהרי האפר הוא לזכרון מעשה העקדה, ושם היו עצמות. עכ"ל. וקשה, שהיאך שרפו עצמות אדם, והרי צריכים קבורה. ולפי האמור ניחא דבקבורת ראשו ורובו של המת ג"כ סגי, והשאר מותר לשרוף. ע"כ.

שו"ת יביע אומר חלק ג - יו"ד סימן כב:

ואשר העיר החלק לוי הנ"ל מהתוס' תענית (טז:), דהיכי משכחת לה עצמות אדם שנשרפו, והרי צריכים קבורה. לכאורה היה מקום לומר דבעצם מת גוי איירי, שאין כל מצוה מה"ת לקברו. וכגרסינן בירושלמי (רפ"ז דנזיר), כי קללת אלקים תלוי, את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה וכו'. התיבון הרי עכו"ם, אלו שמיתתן בתלייה יצא זה שמיתתו בסייף. ופי' בקרבן העדה, התיבון הרי עכו"ם, שמוזהרים על קללת ה' שהיא אחת ממצות ב"נ ואפ"ה אין מצוה בקבורתן. ומשני אלו שמיתתן על ברכת ה' בתליה דהיינו ישראלים, עליהם מצווים בקבורה, דכתיב כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי. משא"כ עכו"ם מיתתן על כל אזהרתם בסייף. ע"כ... ואפי' למ"ש הרמב"ן (פר' תצא), שיש בזה משום לא תטמא את אדמתך, וכמו שעשה יהושע עם מלכי כנען, מ"מ אם אירע שנשרפו עצמותיו, פשיטא שא"צ קבורה כלל. כיון שאינו מטמא לאחר שריפה אם אין שלדו קיימת, כדתנן באהלות (פ"ב מ"ב)... וא"כ ליכא בהא משום לא תטמא את אדמתך וא"צ לקבור אפרו כלל. [ומיהו במת ישראל שנשרף ואין שלדו קיימת ליכא לאוקומה, משום שאף אם נאמר שאין כל מצוה לקבור אפר השרופים, מ"מ לאו אורחא דמילתא להשתמש בו אפי' בכה"ג דתענית, אלא נקבר הוא דרך כבוד, עם עצם הלוז שבו יקום לתחיה. וכמ"ש בלחם הפנים (סי' שסד). ע"ש. וע"ע בס' גשר החיים ח"א (פט"ז אות ח). ע"ש]. ואע"פ שזה היה זכר למעשה העקדה אין קפידא בלקיחתם אפר של עצמות גוי. כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואינו ניכר בגופו אם אפר של גוי הוא או לא.

וכן כתב רבי משה פיינשטיין שאין אפר טעון קבורה
(אין התשובה לפני כעת לציין מקורו)