השפעת נתונים צדדיים בהלכה [גדרים, סייגים וסדר]

מחיר הגדרים והסייגים

ישנם אינספור הליכות והלכות שתרגלנו לעצמנו בחיי היהדות השוטפים שלנו, בגלל סיבה מוצהרת של גדרים וסייגים.

לא זו בלבד, אלא שאנחנו מוותרים במקרים רבים על המהות בגלל הסייג, בטענה שהיהדות תתמוטט בקרב ההמון אם לא נשמור מכל משמר על הגדרים והסייגים.

השאלה היא האם החכמים והנבונים חייבים להקריב את העיקר בגלל שההמון נטפל לטפל? על מה ולמה הגזרה הנוראה הזו? והרי זה סתירה פנימית באמת המוחלטת שאנחנו מנסים לאמץ לעצמנו. לא כן?

הכותרת

כוונתי אינה לשמירת סדר במובן הרגיל שלו, אלא לטעמי הלכות שונות שניתנו בצורה עקיפה: לא בגלל שכך צריך להיות, אלא בגלל שכך יצא למעשה בעולם המעשה שלנו, שנסיבות צדדיות מחייבות חיובים שונים.

וחזקה על חבר כמותך, הבקי ועוסק במשנת החזו"א, שתדע למה כוונתי.

ואכן, אין זה סדר כפשוטו, אך המשמעות הפנימית המחייבת את הסדר, והיא מין צורך כללי שלא לפרוץ גדרי עולם זה שאנחנו חיים בו; וכמו כן החסרון-לכאורה בויתור על אמת פנימית ומוסברת מצד עצמה, קיים גם כאן.

אני שאין לי חזקת בקיאות בחזו"א, מעונין בדוגמה או שתים.
אם לא קשה לך.

אינני זוכר כעת הרבה. אולי אחת תועיל לך:

דין דיבור בהליכים שבין אדם לחבירו, פועל כיון שאחרי שהאדם מוציא דבר מפיו כבר "יתפסו אותו על המילה" ויחייבו אותו על פי מה שאמר, וממילא כבר אין לו מה לעשות אלא לגמור בדעתו שאכן הוא רוצה בדעת שלמה את מה שהוא אמר. וזה יסוד הדיון בדין ידות (בקידושין, נדרים וגיטין).

אם אינני טועה, גם דיני רוב וחזקה מקבלים אצלו פירושים דומים, שלולא דינים אלו לא היתה דרך להתנהג וכו' (ולא מחמת ההסתברות הפנימית שלהם).

לא הבנתי הקשר שלהן לנושא.

תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2008 20:25:00

נכון, קיצרתי בחפזוני.

כתבתי למעלה:

כוונתי אינה לשמירת סדר במובן הרגיל שלו, אלא לטעמי הלכות שונות שניתנו בצורה עקיפה: לא בגלל שכך צריך להיות, אלא בגלל שכך יצא למעשה בעולם המעשה שלנו, שנסיבות צדדיות מחייבות חיובים שונים.

גם כאן, דיבור אינו פועל לגמירות דעת באופן ישיר, ואין מה לדבר על כך שהוא אינו מוכיח על גמירות דעת. רק בגלל שאנחנו נמצאים בעולם דפוק כזה, שאנשים לא יכולים להתייחס למה שאנחנו באמת חושבים אלא רק למה שהם שומעים מאיתנו, הרי ה"באג" הזה בעולם גורם לכך שלדיבורינו יהיה כח מיוחד ל"החיל חלות".

על דרך זה בדיני רוב וחזקה (אם אכן גם שם החזו"א אומר את זה) - אין הגיון ללכת אחרי סטטיסטיקות או סברות אחרות. אך כיון שאם לא נלך אחריהן, ... יודע לאן נלך, לכן אין ברירה, וסומכים על הרע במיעוטו.

תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2008 20:26:27

בקנינים אין יותר מזה! זה מה יש.

תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2008 20:27:39

א. גם בקנינים, עדיין אין הכרח להקצין כל כך.

ב. מצטער, זו הדוגמא היחידה (מלבד הנוספת שהבאתי), שעמדה בזכרוני כעת. אינני מתיימר להגיע לדרגתו של נישטאיך בהיקף מחקריו.

ג. אי"ה בהמשך ארחיב מעט בנושא.

תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2008 20:31:32

ההבנה המקובלת והקלאסית של המצוות היא, שלכל מצוה צריך להיות טעם העומד לה מצד עצמה, ואין טעם זה בא לה מחמת היישום המעשי בחיי היום יום הדורש את המצוה לצורך שמירת הסדר. מצוות שענינם הוא שמירת הסדר מסווגות בדרך כלל כ"דרבנן", ולא רק כאלו שהן "משמרת למשמרתי" – שענין הסדר בהם הוא כדי שלא יפרע חוק שמירת המצוות, אלא גם מצוות הנועדות להסדיר את חיי החברה ציריכם להיות "דרבנן". אך באשכול זה הזכרתי בעבר שיש הלכות רבות שהן דאורייתא, אף על פי שכל ענינם הוא רק שמירת הסדר. לא מצאתי אז דוגמאות רבות והנני לשלם כעת את החוב.

הדוגמאות מסווגות לשתי מחלקות. הראשונה כוללת הלכות דאורייתא שכל כולן לא נוצרו אלא מחמת הצורך בשמירת סדר חיי החברה, והשניה כוללת הלכות שיסודן טעמם עצמי ולא רק מחמת שמירת הסדר, אך מחמת שמירת הסדר הם הורחבו גם למקומות שהטעם העצמי שלהם כבר אינו שייך, כך שלמעשה הנהגתם אינה תלויה עוד בטעמם העצמי כיון שגם כשאין טעם זה שייך ההלכה במקומה עומדת.

המחלקה הראשונה:

א. דין עדות. ידועים דברי הרמב"ם בפרק ח מהלכות יסודי התורה הלכה ב: "שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר". אמנם ברור שיש בעדות בסיס של הוכחה, עד כדי דברי ה"נתיבות" שהעדות בנויה על חוסר הסבירות שפעמיים יקרה שאדם ישקר. אך תוקפה של עדות, מעבר לכל דיני הראיות האחרים, מוכיח שהתורה הולכת עם העדות הרבה מעבר לבסיס ההוכחה שבדבריהם. מהו איפוא הבסיס ללכת כל כך רחוק? דומה והפתרון המתקבל על הדעת ביותר הוא הצורך בסדר החברתי, המחייב קבילות של ראיה שמחד אינה נדירה מדי ומאידך אינה קלושה מדי, ועכשיו על החייב של שמירת הסדר אנחנו סומכים ומאמינים לעדים.

ב. דין שטר. האחרונים בכתובות יח/ב – יט/ב האריכו להוכיח את תקפה של המילה הכתובה בשטר, כבשטר הלואה למשל, הרבה מעבר להוכחה שיש בה. הרא"ש (מסכת כתובות פרק ב סי' יג) כותב על כך, ש"עדים החתומים על השטר אע"פ שאלו מעידין עליהם שהיו פסולין הוי כאילו שנים אחרים מעידין עליהם שהם כשרים, דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולין על שטרו והך חזקה חשיבא כעדים". איך בא לה לחזקה זו תוקף כעדים? אף כאן נראה שיד הצורך בסדר החברתי באמצע, והיא זו שחייבה נתינת מעמד הוכחה כעדים לשטר.

ג. עד אחד. במקור נאמנותו של עד אחד באיסורים, כתב רש"י מסכת יבמות דף פח עמוד א: דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. ותמה בתוספות ישנים על אתר, שמה לנו בזה הדבר, יזהר במה שיאכל. אף כאן נראה שלדעתו של רש"י הנאמנות של עד אחד באיסורים כל עיקרה לא באה אלא מחמת הצורך בשמירת הסדר החברתי.

ד. הרחקת נזקי שכנים. האריכו האחרונים שאין בדבר חיוב מדיני מזיק. וראה חזון איש ב"ב סי' יד ס"ק יג. נראה שעיקרם הוא מצורך שמירת הסדר שלא ישתמש האדם בשל חבירו יותר מכפי שמחייב מוסר הסדר החברתי, ולדעת רוב הראשונים חיובים אלו מן התורה הם (באור הגר"א סי' קנה ס"ק ח בין לד' הרמב"ם ובין לד' הרא"ש, אך ראה קרית ספר למבי"ט פ"ט מהל' שכנים).

המחלקה השניה:

א. שיעורי המצוות. גם אם יש בסיס לשיעורי חכמים, כמו מקוה שתלוי במים שכל גופו עולה בהם וכדומה, הרי שעצם קביעת שיעור אחד לכל הרי לא באה אלא מחמת הצורך בשמירת הסדר. ב http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=992453 ציין ידידנו ספרן לפרשנותו המפורסמת של זילברג,על קושיותיו של ר' ירמיה? [ראו ב"כך דרכו של תלמוד" או ב"באין כאחד"], ואני מצאתיה מובאת בספרו של ידידנו בע"מ "ישיבות ליטא" משמו של ירוחם ורהפטיג, שהיא סובבת סביב נקודה זו: יכלתם של חכמים לקבוע שיעורים לכל, מחמת הצורך בשמירת הסדר, גם אם במקרים רבים אינם תואמים למציאות העצמית.

ב. מגו. ההבנה הרגילה בנאמונותו של אדם בטוענו טענה מסוימת מתוך (- מגו בארמית) שיכל לטעון טענה אחרת שהיה נאמן בה, היא שהנאמנות באה מכח הראיה ש"מה יה לו לשקר, אם שקרן הוא הרי יכל לטעון את הטענה ההיא שהיה נאמן בה". אך כבר עמדו האחרונים, החל מה"ברוך טעם" (שו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' כ וראה בארוכה בקוב"ש ח"ב), שיש בזה עוד משהו. גם כשאין את הראיה הזו, יש "כח טענה". מהו כח זה? לדברי ר' אשר וויס, ענינו הוא שכיון שניתנה נאמנות לטוען מגו משום שמה לו לשקר, שוב הצורך בשמירת הסדר מחייב להחיל את הכלל באופן קולקטיבי ולא ניתן לדון בכל מקרה אם גם כאן הוא שייך. נמצא שחוסר היכולת לדון בכל מקרה לגופו והצורך בשמירת דיני המשפט, הקנה מעמד עצמאי לטענת מגו גם מעבר למקום תחולתה המקורי.

ג. "שטרך בידי מאי בעי". (בבא בתרא ע/א) המוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה פרעתי, אינו נאמן, לפי שהמלוה אומר לו אם פרעת מה לשטרך בידי, שאין אדם רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו. ובאור שמח עדות פכ"ב ה"א האריך להוכיח שאין זה מטעם חזקה בלבד, וכן ידוע משמו של הגר"ח מבריסק. לדעתו של ר' אשר וויס, גם שם הרחבת תחולת חזקה זו מעבר לגבולות החזקה היא מחמת הצורך בשמירת הסדר, שמחמת כך מתחייבת החלת את הכלל באופן קולקטיבי ולא ניתן לדון בכל מקרה אם גם כאן הוא שייך.

ד. חזקת ג' שנים. המחזיק בקרקע הידועה בעדים שהיתה של חבירו, וטוען שלקחה ממנו, אם הביא עדים שהחזיק בה שלש שנים כראוי, היינו שאכל פירות הקרקע ונהנה בכולה כדרך שבני אדם נהנים באותה קרקע, מעמידים אותה בידו. בטעם החזקה קיימות שיטות רבות. ויש הסוברים שהיא מדרבנן, שמאחר שאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים, תיקנו חכמים לכל מחזיקים בקרקע שמשאכלה שלש שנים בלא ערעור נאמן לומר לקחתיה ואבד ממני השטר (רש"י כתובות יז, ב ד"ה שני חזקה; רא"ש ב"ב פ"ג סי' א; נמוק"י שם ד"ה טפי; תשו' מהר"ם בר"ב בתשו' מיימוניות לאישות סו"ס ה, ועי' שער משפט סי' קמ ס"ק ג בד' תשו' מיימוניות והרא"ש; קצוה"ח סי' קמ ס"ק ב ושער משפט שם בד' תוס' ב"ב לה ב ד"ה ואי, ובקצוה"ח שם כ"כ אף בד' רמב"ם שם). בדברי הרמב"ן אנו מוצאים סתירות: הרמב"ן ב"ב לה/ב ד"ה הני מילי הזכיר ב' פעמים תיקון רבנן, ובקצוה"ח שם שהבין בדברי הרמב"ן מב/א שעיקר החזקה אינה מטעם תיקון חכמים. לדעתו של ר' אשר וויס אף כאן אנחנו מוצאים הרחבה של שמירת הסדר לדין שתחולתו העיקרית אינה רחבה כל כך; אלא שכאן אכן ההרחבה אינה אלא מדרבנן.

כמה מהמקורות בסיוע האנצקילופדיה התלמודית.

**************

mdabraham:

בן איש,

ראשית, יש לקשור לכאן את הדיון על סיג בדאורייתא. גם אלו הן מצוות שמהוות אמצעים (וידועים דברי ר' יוסף ענגיל בזה). אמנם הדוגמאות שהוא מביא הן מעטות ודלילות מאד, והיוצא מן הכלל מעיד על הכלל.

שנית, יש להבחין בין מצוות והלכות שיש לנו עבורם פסוק מפורש, ושם יהיה בהסבר כמו זה שלך אולי משום טעמא דקרא, לבין מצוות או הלכות שנלמדות מתוך השיקול הזה עצמו.

למשל, דין שטר של הגר"ח כל כולו אינו אלא מחמת הסדר החברתי, שכן ללא שטרות לא שבקת חיים לכל בריה (אי אפשר לנהל מסחר תקין בלא שטרות). אין בזה מקור מפסוק, ולכן ברור שדין זה נלמד וחוקק מחמת הסברא שבזה. בכה"ג לא שייכת הבעייתיות של טעמא דקרא.

הוא הדין בחזקת ג' שנים, ובהרחקת נזיקין, וכן במיגו ועד אחד (שיש שכן הביאו מקור מנאמנות אישה נידה, אבל גם שם יסוד הדברים הוא שאין אפשרות אחרת, כמבואר בתוס' ריש גיטין).

עד שאתה שואל למה קבעו גברים וסייגים להמונים, ועל סבל לחכמים והנבונים.

שאל - מי הם ההמון לפי חזלינו..

אני לא בטוח שראו את המפריד בין ההמון לחכמים, כמונו.

עד שאתה שואל מה מחיר הגדרים לאלו החכמים והנבונים.

שאל - מי הם החכמים והנבונים לפי חזלינו.

אני לא בטוח שהם חילקו בין המון לחכמים כפי שאנחנו רואים זאת.

<למה הם אמורים לחייב, זה כבר נושא לדיון בפני עצמו>