נישט
נגעת בנקודה שמעולם מטרידה אותי, וגם בדבריך לא מצאתי מענה, והיא:
בד"כ בד"ת הנתבע הוא המוחזק וסובר שהוא צודק ואינו מעויין כ"כ בד"ת.
התובע סובר שהוא צודק ותובע את הנתבע לד"ת.
הנתבע מוכרח לבוא לד"ת, ואם אינו בא לד"ת מקבל ג"פ כתב הזמנה, ואם עדיין אינו בא מקבל כתב סירוב וכיו"ב.
בהכרח בא הנתבע לד"ת, אמנם הוא בטוח שהוא צודק, ובמילא אינו מעוניין בפשרה.
הוא בא לד"ת אמנם אינו מחוייב לקבל קנין ואינו מחוייב לחתום על שטר בוררות. דין תורה אין דורש קנין או שטר. וזה מחייב את הדיינים לדון דין תורה בלבד, בלא פשרות.
כן הוא בודאי הדין בבתי דינים שמנהלים ד"ת כהלכה. אמנם יש בתי דין רבים שאינם מקיימים דיני תורה כ"א "לדין או לפשר", מחמת שאינם מוכשרים לזה, או מחמת שיושבים בד"ת רק בלילה וכיו"ב. כמדומה שבתי דינים רבים של כמה חוגים נוהגים כן, ורק כן.
לכאורה אין להם שום תוקף בהלכה להכריח את הנתבע לבוא להתדיין לפניהם, אפילו אם המדובר בבית דין קבוע לחוג מסויים.
ויתירה מזו, שאם מכריחים את הנתבע לבוא לפניהם ולקבל קנין ולחתום שטר בוררות, אין לזה שום תוקף הלכתי, דהוי קנין בטעות.
וא"כ האיך זה מצאנו ידינו ורגלינו בבתי דינים רבים של חוגים מסויימים, שאינם דנים אלא בפשר ובלילה וכו', ומ"מ מכריחים את הנתבע לבוא להתדיין לפניהם, באיומים של כתב סירוב, ואחרי שהוא בא לדון ומקבל קנין וחותם שטר בוררות, אזי פוסקים הם לפעמים שלא לטובתו, והוא צווח ככרוכיא, והם משיבים לו, שאחרי שחתם לדין או לפשר אין לו שום טענה ומחוייב לקיים את הפסק.
ולכאורה על פי האמור לעיל אינו מחוייב בזה כלל, מטעם קנין בטעות, כמבואר בהל' דיינות. ולמר דכוותיה אין צריך לציין יותר.
 |
|
|
