תלתא דפורענותא, שבע דנחמתא... ואנחנו

אגיד בקיצור את עמדתי.
בעבורי, תשעה באב הוא יום של אבל וצער על קודש שחרב ועל בית תפילה שנהרס ביד שונאת.
ביום זה אני משווה לעיניי את טיטוס שחדר לבית קודש הקודשים בחרב שלופה ואת השועלים שהסתובבו באין מפריע בהר הבית.
אך לא פחות מכך עולות בזכרוני תמונות בתי הכנסת הבוערים בליל הבדולח בגרמניה, זכרון בית הקהילה היהודית בארגנטינה שנחרב ומראה בית הכנסת העתיק ביריחו שחולל בראשית ימי האינתיפדה. אני גם מעלה על דעתי בתי כנסת שנשרפו וחוללו בידי בני עמנו (כן כן, גם פה אצלנו בירושלים הבנויה). אני חושבת גם על בתי תפילה של עמים אחרים ששנאה וקנאות גרמו להשמדתם.
בעבורי היום הזה הוא בעיקר יום זיכרון למה ששנאה עיוורת יכולה לחולל ולדרך שראוי לנו ללכת בה.

זו התחלה, אם האשכול יצבור תעופה, אומר עוד.

לשחרית,

יש לי תשוקה אדירה לספר לך את סיפור צלם הזהב
תרומתי הצנועה "לקסם החוויה"

"מדרש איכה" מביא את סיפור צלם הזהב שעשה נבוכדנאצר והעמידו בבקעה גדולה. לפי המסופר גובהו של הצלם היהשישים אמה ורוחבו שש אמות, והמדרש מציין שמוסכם בין הארכיטקטים אומני תורת הבנין, שאם אין רוחבו של מבנה לפחות שישית מגובהו, הרי שאין הוא מתקיים אלא קורס תחתיו.

והשאלה המתבקשת היא ,כיצד הצלם (פסל) שעשה נבוכדנאצר הצליח לעמוד על בסיס שרוחבו אינו כי אם שש אמות בלבד?


בהקשר זה מביא המדרש את הפסוק -

"כספם בחוצות ישליכו "(יחזקאל,ז/יט (

"כשהביא נבוכדנאצר כל כסף וזהב שבזז מירושלים ושפכו דימוס על רגליו" כלומר: הוא עיצב אותו בכך שהקיפו ביסודו בכסף ובזהב שבזז מהמקדש בירושלים. נמצא שאותו שלל מבית המקדש, הוא אשר שימש ביסוס לאותה עבודה זרה שהציב נבוכדנאצר.

ובגלל חטאי ישראל הפך כספם וזהבם מכשלה לכל העולם ולהם עצמם שהרי גם עליהם נגזרה הגזירה לסגוד לאותו צלם, ורק, חנניה מישאל ועזריה הצליחו לעמוד בה .

רבי שמחה הכהן מדווינסק ממשיל על עניין זה משל נוקב ביותר, ואלה דבריו אותם הוא מביא בחיבורו "משך החוכמה" בהתייחסו למגילת "איכה" :

" הוא לימוד מחז"ל על הדתות הבדויות והדעות המוטעות, שבאמת המה סתורות מעצמן מהמושכלות הראשונות, ונגד המוחדות והמפורסמות, רק קיומן מפני שנשענים על דברי התורה האלוהית והפילוסופיה הדתית שיהיה בירושלים: וכאשר נטלו זה והורום לבני עולם אשר הוא מתוק כאור השמש לעיניים, עשו על טחי( לשון כיסוי בטיח) טפל הבלים ושטותים מתנגדים לעיקרי התורה ויסודי הדת האמיתית, ובשביל זה מתקיימים הבליהם וכזביהם, וזה ביקורת נמרצה"

בגלל העובדה שבעלי הדתות הבדויות הקיפו את כזביהם והבליהם בגרעין של אמת אותו לקחו מן התורה, לכן נתקיימו כזבים אלה בתודעתם של המוני בני אדם בדומה לצלמו של נבוכדנאצר שנתקיים על הזהב וכלי הקודש שניטמן בבסיסו.



איקה

שחרית, דבר בעתו מה טוב.

התלתא דפרענותא ושבעא דנחמתא, הם תוספת
לאווירת האבל והתקווה [ראה באשכול המשיח ציטוט מפרופ' רוזנברג על שהאבל מזין את התקווה]. שלוש ושבע הם מספרים של קביעות [תורת המספרים אולי באשכול מיוחד]. כמובן שניתנה עדיפות להארכת אווירת הנחמה, מאשר להארכת אווירת הפורענות.

בעניין אמירת הקינות בתשעה באב, כמו בכל ענייני העבודה, משתנה היחס בין רמת הבנה פשוטה לרמת הבנה מפותחת יותר. כפי שהתבאר באשכול המשיח, יש המצפה לעני רוכב על חמור המביא את בשורת הישועה ויש המחכה לעידן הגאולה [בו מידת הענווה תנצח את החומריות – מלשון עני רוכב על חמור], ולא משנה לו כל כך איך יגיע. יש המסתפק במדינה יהודית ויש שתקוותו לאידיאל היהודי בו גילוי האמת לכל "ומלאה הארץ דעה", "תורתי אתן בקרבם" ולא כל כך משנה לו מי יהיה ממונה על איסוף פחי הזבל בארץ, שרון או להבדיל דחלאן [את ערפאת רוצים לראות בתוך פח הזבל].

באמירת הקינות מתחברים לחורבן העם ולבית מקדשו שאמור היה לשמש לו מרכז רוחני. יש ששהייתו בבית הכנסת למשך שלוש שעות ואמירת דיבורים הקשורים לכך, גם מבלי לדעת את משמעותם, מחברת אותו לעניין ויש שמתחבר על ידי לימוד עניין ייעודו של עם ישראל וקטיעת הייעוד שעל ידי החורבן. יש המצפה דווקא למקדש עם צורת העבודה כפי שהייתה בשניים הקודמים לו ויש המקווה למקדש של "אש היורד מן השמים", דהיינו מרכז השראה למדרגות שמיימיות נשגבות. גם בתפילה, יש המתחבר להווה הוא האלוקים על ידי עצם הגעתו לבית הכנסת ויש שעל ידי שמתנה את בקשותיו לפניו יתב' ויש שעל ידי המדיטאציה המחזירה אותו לראשית דעתו.

עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, אני נזכר כל פעם במשל המפורסם של החפץ חיים. בקיצור: משפחה עניה מאד. האב קנה כרטיס הגרלה שגם זכה בפרס הגדול. ואז, כשחיפשו את הכרטיס, התברר שהוא אבד לתמיד. האב בכה. האמא בכתה. הילדים הגדולים בכו וגם התינוק.
הנמשל: אבא ואמא ידעו למה הם בוכים. התינוק בכה בגלל שכולם בכו.
מדוע? מפני שאיני מצליח להבין על מה בוכים ועל מה ראוי לבכות.

כשאני מסתכל על ההיסטוריה היהודית, אני רואה הרבה דברים לבכות עליהם. מחורבן בית ראשון ועד השואה, ויש גם אסונות שאחר כך. עליהם אני מקונן. דם יהודי נשפך בכל הדורות, ועוד כמה ימים ניזכר בכך בפיוטים שאחרי התפילה, אז למה להיזכר כבר עכשו?

רק כשאני מגיע להתבונן בחורבן הבית, אני תמיד שואל את עצמי על מה בעצם אני מקונן. הלא הקרבנות לא היו עיקר. יותר כואב לי על חורבן העם, על מותם של הנהרגים, על סבלם של הנשארים, יותר מאשר על עצים ואבנים.

המקדש נראה לי תמיד כסמל של הברית בין עם ישראל למקום. אפשר לבכות על סמל, אבל הבכי האמיתי הוא על מה שעומד מאחוריו. עם ישראל, שניתנה לו הזדמנות לצאת מן הגלות והוא מקדש את החיים הגלותיים עד היום הזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שלום לכולם,

למען היציאה מהגלות, הבה נתאר מרכז רוחני אחיד, בו כל אדם יציג את קשייו ויצא משם עם פתרון בהיר. פתרון המתבסס ביסודות הדעת והרצון. מפתרון כזה תיבנה העיר קדושית.

האם אין זה מרכז אידיאלי, שיש להתאבל על אי הימצאו? והרי כל מי שלא נבנה מקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, דהיינו חוסר הימצאותו של מרכז כזה.

הבה נפתח אשכול המקדם לקראת בניית מרכז כזה.

שחרית שאלתך גרמה לי לעצור לרגע ולחשוב. הרי ברור שאנו מתאבלים על חורבן הבתים, ושמענו על כך שעורים שונים, אז כרגיל הטיס האוטומטי עובד וחושבים מה שכולם חושבים ועושים. אבל שאלתך עצרה אותי לרגע וגרמה לי להבין שבאמת לא שאלתי את עצמי על מה אני מתמקדת באבלות ומה ניתן ללמוד מכך וכמובן על האחריות האישית שלי לשפר את עצמי. אז הנה אני חושבת בקול ומשתפת אתכם בהבנתי את משמעות החורבן. ההסתכלות שלי היא סימבולית, לצערי איני מבינה את משמעות המקדש והקורבנות בצורה ברורה ולכן אינני יכולה לאמור בלב שלם שאני מייחלת לבניית המקדש החדש. אבל אני מייחלת שנזכה (העם היהודי) לחיות ב"קדושית" (העיר האידיאלית- סיפור באחד האשכולות). (ראיתי שגם יענטע הזכירה אותה).

המחשבה על בית ראשון (בית ראשון-קבלת מלכות ה') מובילה להתמקד במאבק היומיומי של מי פה השולט- אני בדעת נכוחה או הפחדים שלי, ועל חוסר ההצלחה להכניע את האגו ולהתבונן לרגע בחיים בעיניים בלי כל הפקלעות שאנו סוחבים. ומצד שני (בית שני-שנאת חינם), על הסגירות שלי, על חוסר היכולת ב א מ ת להקשיב לאחרים, ועל זה שאני נשארת מקובעת בדעותי ולא פתוחה ללמוד רעיונות חדשים ושונים. על חוסר הפתיחות לנסות ולהכנס לנעלים של חברי ולראות את הזוית שלו.

עד כאן ברמה האישית. ברמה הפוליטית יש המון מחלוקות שהן לא לשם שמים גם בעם ישראל בגדול וגם בינינו החרדים. יש סגירות ואטימות לשמוע דעה שונה. הישראלים מביאים על עצמם חורבן (אינתיפאדה) במו ידיהם. הזרם השולט הוא "שמי אנו שנבין דברים נשגבים שמשמיעים הגדולים". אין מחשבה רבה בשכל ישר ורב הערטילאי והמיסטי.

אבל, כמו שניתן ללמוד מהמאמר שבוגי הביא על הנושא, שהאבלות ואח"כ הנחמה מובילים לתקווה, אז אל לנו להתייאש. ההתמקדות באבל מובילה להבנה שיש נחמה (כמו הרעיון ששאלת חכם חצי תשובה) ולתקווה להשתפר. אז התקווה היא שאנשים רוצים בטוב והפורום הזה הוא דוגמא לכך ועלינו למצא את הדרכים לתקשר עם כל שכבות היהודים. ובמיוחד לזכור שהחיים הם תהליך, והלימוד והסדר הוא הדרך הארוכה שהיא גם קצרה.

תקנו אותי אם אני טועה, נראה שרוב המגיבים מדברים על המשמעויות הסמליות של בית המקדש וחורבנו, על אלה הם חושבים בתשעה באב ובעת אמירת הפיוטים ולא כל כך על בנייה של בית שלישי.

ווט הזכיר את תלתא מול שבעתא. מה המשמעות של זה לדעתכם? אולי קל יותר להתאבל מאשר להתנחם וצריך יותר זמן בשביל זה?

הבעיה העיקרית היא, שלתשעה באב ולימים הקודמים לו, נתלוותה במרוצת הזמן משמעות מיסטית. מה שמביא לתפיסה שגויה לטעמי, כאילו יש משהו פנימי בימים אלו העשוי להיות מסוכן ורע. בשל כך גם ניתוספו חומרות ומנהגים למינהם. עם זאת חשוב לציין כי הרמב"ם כאשר דן בימי תעניות ללו, ער לבעיה ולקושי שצריך להתענות ולנהוג מנהגי אבלות, בשל טעמים השייכים לעבר. שהרי לטעמו מטרת המצוות היא לאדם עצמו כאן ועכשיו. לכן הוא מנמק זאת בטעם כי אין האבלות הזו בשל מה שהיה בעבר, אלא על מעשים שלנו הדומים לאותם מעשים שהביאו על הקהל אז את אותם אסונות ופגעים. הווי אומר, כי במציאות ימינו עוד לא טיפחנו מספיק אהבת חינם איש לרעהו, ואם כןבעצם הטעמים העומדים ביסוד הסיבה לחחורבן עדיין קיימים. לשון אחרת: מנהגי האבלות הם בעצם אמצעי להפנמת התנהגות והשקפה נאותה ולא תכלית בפני עצמו.

שחרית,

עשיתי היום "סיבוב אשכולות" ונעצרתי באימרה שהטבעת כאן: "קל להתאבל מלהתנחם".

אוי כמה זה נכון. באבלות עדיין חגים כביכול סביב הנפטר וגם זה לא מצב של חיי יום יום [גם בלי ההזדמנות למפגש משפחתי], אבל בגמר האבלות חוזרים לחיים, בהם הנתק הנורא.

לגבי התלתא והשבעא, נראה ששלושה ושבעה הם שני המספרים החשובים בריבוי [השווי; הזאת מי פרה] ומאחר ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, לקחו את המרובה לנחמה ואת המועט לאבל.

כבכל שבת, עיינתי היום בבית הכנסת ב"שבת שלום", דף פרשת השבוע של נתיבות שלום. אני מביאה לכם את מאמרו של הפסיכולוג פנחס לייזר, שהוא גם העורך של ההוצאה.
יש בדבריו גישה מרתקת לנושא של נחמה.
המאמרים של נתיבות שלום לפרשות השבוע מופיעים גם באינטרנט:

http://www.netivot-shalom.org.il/p

נחמו נחמו, עמי

מייציץ,

ניחמתני, לפחות למדתי משהו חדש. באמת מעניין, הרי גם אצל בעלי חיים יש ריבוד ותפקידים בתוך החברה. כנראה שאצלם לפחות יש לזה תועלת אבולוציונית. לא נותר אלא להבין מהו הריבוד בחברה שאני חי בה. לך תדע.

שחרית,

א. הדר בבית זכוכית אל יזרוק אבנים, והמצטט טקסט פוליטי אל יצפה לשקט.
ב. תהיתי על הפסוק "מתנחם לך להרגך" בקשר לעשו. על פניו, הפירוש של "מתנחם" שם הוא פשוט "רוצה" או "רוצה מאד". כספקולציה בגרוש הייתי מנחש שהמשמעות הקדומה של "נחם" היא במובן רצון, ומשם הושאלה לשינוי ברצון או לקבלתו של מצב (הרי גם "רצה" משמש במובן של רצון אבל גם במובן של קבלה, כמו "רצה את קרבנו/תפילתו " שהוא במשמע של קיבל ולא במשמעות של שאף להשיג).